קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת יורש בגין נכס שניתן לאפוטרופוס: רקע עובדתי ותמצית ההליכים הקודמים מכתבי הטענות, מהמסמכים שצורפו אליהם ומהליכים קודמים שהתנהלו בין הצדדים מצטיירת התמונה העובדתית הבאה: במהלך שנות החמישים של המאה הקודמת התנהלו הליכי הסדר ביחס לחלקה 21 בגוש שומה 61525 בנצרת (להלן: "החלקה המקורית"), שבעליהם של חלקים ממנה היו נפקדים. בתום הליכי ההסדר נרשמה החלקה המקורית כמספר חלקות חדשות. הזכויות של חלקים בחלקות החדשות שהיו בבעלותם של נפקדים שונים הוקנו לאפוטרופוס לנכסי נפקדים (להלן: "האפוטרופוס" או "הנתבע"), בהתאם לחוק נכסי נפקדים, התש"י-1950 (להלן: "חוק נכסי נפקדים"). בין בעלי הזכויות הנפקדים בחלקה המקורית היתה גם אמו המנוחה של התובע - תריז נעמה סאלם אלג'אבר (להלן: "המנוחה"). זכויותיה של המנוחה שהוקנו לאפוטרופוס היו 105/3480 חלקים המהווים 346 מ"ר מכלל החלקה המקורית, הידועה כיום כחלקה 17 והרשומה על שם הנתבעת 2 (להלן: "הנכס"). נפקדותה של המנוחה נבעה מהיותה אזרחית ירדן. בשנת 1975 חזרה לישראל והפכה לתושבת מזרח ירושלים. המנוחה לא ניצלה את זכותה לתבוע פיצויים בגין הנכס על פי חוק נכסי נפקדים (פיצויים), התשל"ד-1973 (להלן: "חוק הפיצויים") עד לפטירתה ביום 30.5.1995. התובע טען, כי המנוחה סבלה במשך השנים ממחלת נפש. בראשית שנת 1998 פנה התובע לאפוטרופוס בבקשה לשחרור הנכס. הבקשה נדחתה מנימוקי התיישנות, שכן לשיטת האפוטרופוס גם אם היתה המנוחה פסולת דין בתקופה הרלבנטית צריך היה להיות לה אפוטרופוס לטיפול בזכויותיה לרבות בזכותה לתבוע פיצויים בגין הנכס. משנדחתה הבקשה, פנה התובע לבית משפט זה בתביעה לשחרור הנכס ולחלופין לפיצויים (ת.א. (מחוזי - י-ם) 3006/01) . במהלך הדיון תיקן התובע את כתב תביעתו וויתר על התביעה בעניין שחרור הנכס. ביום 18.8.2002 דחתה כב' השופטת ח' בן-עמי את התביעה, בנימוק כי בית המשפט נעדר סמכות עניינית לדון בתביעת התובע משלא הגיש בקשה לפיצויים לממונה, על פי המנגנון הקבוע בחוק הפיצויים, ובהעדר החלטת הממונה. נימוק נוסף לדחיית התביעה היה התיישנות התביעה, זאת לאחר שבית המשפט הגיע למסקנה כי המנוחה לא הוכרזה פסולת דין ובמשך תקופות ארוכות יכלה לטפל בענייניה בין בעצמה ובין באמצעות עזרה מאחרים (להלן: "פסק הדין הראשון"). התובע הגיש ערעור לבית המשפט העליון על פסק הדין הראשון. בהסכמת הצדדים בוטל פסק הדין הראשון והדיון הוחזר לבית משפט זה. עוד הוסכם, כי התובע יגיש כתב תביעה מתוקן, בו יהא רשאי לתבוע את השבת הנכס ולחלופין לתבוע פיצויים בגינו, וכי יהא רשאי לפנות לאפוטרופוס בבקשה לשחרור הנכס, כשכל צד שומר על מלוא טענותיו. כן נקבע, כי התביעה המתוקנת תידון לפני שופט אחר (ע"א 9563/02 לולו נ' האפוטרופוס על נכסי נפקדים (לא פורסם, 29.12.2003)). התובע הגיש כתב תביעה מתוקן והתיק הועבר לדיון לפני כב' השופטת מ' מזרחי. הסעד העיקרי שהתבקש בכתב התביעה המתוקן הוא שחרור הנכס והפיצויים התבקשו כסעד חלופי. בפסק דינה מיום 9.8.2005, קבעה כב' השופטת מזרחי, כי לאחר חקיקת חוק הפיצויים בוטלה הזכות לשחרור הנכס, והזכות היחידה העומדת לתובע היא הזכות לפיצויים. כב' השופטת מזרחי נפנתה לשאלת התיישנותהּ של תביעת הפיצויים, ולאחר דיון מפורט בטענות העובדתיות והמשפטיות של הצדדים, הכריעה כטענת התובע, כי בתקופת ההתיישנות הקבועה בחוק הפיצויים היתה המנוחה חולת נפש שלא מונה לה אפוטרופוס ועל כן לא נפגעו זכויותיה בשל התיישנות. על אף שהגיעה למסקנה כי התביעה לא התיישנה, החליטה כב' השופטת מזרחי למחוק את התביעה, מהטעם שפורט בפסק הדין הראשון, היינו משום שהיה על התובע להגיש תביעתו לממונה והוא לא עשה כן (להלן: "פסק הדין השני"). התובע לא אמר נואש והגיש ערעור לבית המשפט העליון גם על פסק הדין השני (ע"א 8481/05) . פסק הדין בערעור זה ניתן ביום 28.2.2007 מפי כב' השופטת ד' ברלינר, אליה הצטרפו בהסכמה כב' השופטת ע' ארבל וכב' השופט ס' ג'ובראן. בית המשפט העליון נמנע מלהכריע בשאלה האם אכן בוטלה הזכות לשחרור הנכס לאחר חקיקת חוק הפיצויים כקביעת כב' השופטת מזרחי בפסק הדין השני. בית המשפט העליון נפנה לדון בטענות התובע בערעור וקבע, כי כיוון שדחיית בקשתו של התובע לשחרור הנכס התבססה בין היתר על טענת ההתיישנות, ומשזו הוכרעה לטובת התובע בפסק הדין השני - הכרעה עליה לא הוגש ערעור והיא מחייבת את הנתבע - רשאי התובע לפנות בבקשה חדשה לאפוטרופוס לשחרור הנכס. עם זאת נקבע, כי "אין בקביעה זו כדי להשליך על שיקול דעתו של האפוטרופוס או על השאלה האם מבחינה חוקית יש למערער זכות להגיש בקשה כזו" (פסקה 20(ב) לפסק הדין). בהמשך נקבע, כי "אם מעוניין המערער להגיש תביעת פיצויים לפי חוק הפיצויים עליו לפעול בהתאם לכללים הקבועים לשם כך בחוק, היינו: להגישה לממונה" (פסקה 20(ג) לפסק הדין). בכפוף למספר הערות נוספות, דחה בית המשפט העליון את הערעור (להלן: "פסק הדין בערעור"). ההליכים בתביעה זו אחר כל הדברים האלה, הגיש התובע לבית משפט זה את התביעה שלפניי (כפי שתוקנה ביום 29.1.2008) אותה הכתיר כ- "ערר על החלטת אפוטרופוס על נכסי נפקדים לפי חוק נכסים נפקדים (פיצויים), תשל"ג-1973", ופירט בה את השתלשלות ההליכים הקודמים בין הצדדים. הסעד אותו ביקש התובע הוא פיצויים בגין הנכס. בדיון לפניי הבהיר ב"כ התובע, כי התובע ויתר על הבקשה לשחרור הנכס "בלית ברירה", לאחר שהתברר כי הנכס נמכר זה מכבר לאחר (פר' מיום 4.3.2008 עמ' 6, ש' 18; עמ' 7, ש' 4). בכתב ההגנה המתוקן טענו הנתבעים מספר טענות מקדמיות: חוסר סמכות עניינית בכל הנוגע לטענות התובע בדבר שחרור הנכס, שכן סמכות זו נתונה לבית המשפט הגבוה לצדק בלבד; חוסר סמכות עניינית באשר לתביעת הפיצויים. נטען כי התובע לא הגיש תביעה לפיצויים בדרך ובצורה שנקבעו בחוק הפיצויים ובתקנות שהותקנו מכוחו, וכי בהעדר שיתוף פעולה מצד התובע טרם ניתנה החלטת הממונה. בהעדר החלטת הממונה נעדר בית המשפט המחוזי סמכות לדון בעניין. כן נטען, כי התובע לא מיצה את ההליך המינהלי הקבוע בחוק הפיצויים והוא פועל בניגוד לפסקי דין שניתנו בעניינו. חוסר סמכות מקומית, שכן המדובר בתביעה לפיצויים בגין נכס המצוי בנצרת ולא באזור השיפוט של ירושלים. לגופו של עניין - המחלוקת בין הצדדים, אותה ביקש האפוטרופוס לבחון בטרם מתן פיצוי לתובע, עניינה בשאלת זכויות הירושה של התובע את המנוחה. בעוד שהתובע טען כי הוא היורש היחיד של המנוחה מכוח צו ירושה שניתן על ידי בית הדין הכנסייתי, וכי עובדה זו נקבעה בפסקי הדין שניתנו בהליכים הקודמים והמחייבים את האפוטרופוס, טען האחרון כי אין הכרעה שיפוטית בעניין זה, וכי לתובע היו אחים ואחיות נוספים שיתכן וירשו אף הם את המנוחה. הצדדים נחלקו גם בשאלת שטח הנכס, שהתובע סבור שהוא 3,396 מ"ר ולדידו של הנתבע החישוב הנכון מעלה כי זכויותיה של המנוחה השתרעו על 395 מ"ר בלבד (ולא 364 מ"ר כפי שחושב בעבר). במהלך מספר דיונים מקדמיים שקיימתי ניסיתי להביא את הצדדים לכדי הידברות ופשרה. האפוטרופוס טען כל העת, כי נותרו סתירות באשר למספר יורשיה של המנוחה ובאשר לזהותם וכי התובע אינו משתף פעולה לצורך יישובן של סתירות אלה. בדיון ביום 17.3.2008, שנערך במעמד התובע והאפוטרופוס, נמסרו פרטים אודות אחיו ואחיותיו של התובע. ביום 3.4.2008 ובעקבות הדיון האמור הודיע האפוטרופוס, כי לשיטתו יורשיה החוקיים של המנוחה הם התובע ושתי אחיותיו, המחזיקות בדרכון ירדני, אשר ויתרו על זכויותיהן בנכס לטובת התובע (להלן: "האחיות"). עם זאת נטען, כי ויתורן של האחיות על חלקן בעיזבון לטובת התובע אינו תקף ביחס לזכות התביעה על פי סעיף 2 לחוק הפיצויים הקובע כי: "זכאי לתבוע פיצויים בעד נכס (להלן - תובע) הוא מי שהיה תושב ישראל ביום תחילתו של חוק זה, או שהיה לתושב ישראל לאחר תחילתו, ולפני שהנכס הוקנה לאפוטרופוס היה אחד מאלה: (1) בעל הנכס, לרבות מי שהיה יורשו אילולא הוקנה הנכס; ...". שכן לשיטת הנתבע חוק הפיצויים מעניק זכות פיצוי לתושב ישראל בלבד, ואילו האחיות אינן תושבות ישראל. בדיון שנערך ביום 1.6.2008 הסכימו ב"כ הצדדים להמלצת בית המשפט, לפיה טענות הצדדים תובאנה לפני ועדה שתוקם על פי חוק הפיצויים ותכריע במחלוקת בין הצדדים. הסכמה זו לא התממשה. על פי הודעת ב"כ הנתבעים התעוררו קשיים באיתור חברי הועדה ובכינוסם, שכן הועדה אינה פעילה מזה מספר שנים. על כן לבקשת ב"כ התובע ובהסכמת ב"כ הנתבעים הוסכם כי עניינו של התובע יוכרע על ידי בית המשפט. הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב וכעת התיק בשל למתן פסק דין. עיקרי טענות הצדדים בסיכומיהם בסיכומי התובע נטענו ארבע טענות: יש לפרש את חוק הפיצויים פרשנות ליבראלית, במיוחד לאחר חקיקת חוקי היסוד בהן עוגנה זכות הקניין כנורמה חוקתית. על כן, אם וכאשר הוראת הסעיף סובלת מספר פרשנויות, יש להעדיף את הפרשנות המתיישבת עם זכות הקניין של התובע. יש לקבוע כי קיים מעשה בית דין, השתק ומניעות כלפי הנתבע בשל קיומו של צו ירושה שניתן על ידי בית הדין הכנסייתי שיש לכבדו. למרות שהנתבע ידע על קיומו של הצו הוא לא נקט כל הליך השגה עליו ולפיכך הוא מושתק ומנוע מלטעון נגדו. טענת הנתבע לעניין דרישת התושבות של התובע פיצויים מהווה "שינוי חזית" מהנטען בכתב ההגנה ובמהלך ההליכים הרבים שהתקיימו בין הצדדים, ואין להתירו. לגופו של עניין, אין חולק כי המנוחה היתה תושבת ישראל ובעלת זכות תביעה לפי סעיף 2 לחוק הפיצויים. המועד הקובע לבחינת תושבותו של מי שזכאי לתבוע פיצויים הוא המועד בו היתה למנוחה זכות התביעה והמועד בו ירשו האחיות את זכויותיהן מהמנוחה ולא המועד בו ויתרו על זכויותיהן בנכס. עוד נטען, כי ויתורן של האחיות אינו כפוף להוראת סעיף 2 לחוק הפיצויים, וכי האחיות לא ויתרו על הזכות לתבוע פיצויים אלא ויתרו על חלקן בירושה בלבד. התובע מסביר עמדתו באמצעות דיני המחאת זכות ולשיטתו, מקום בו המחה אדם (המנוחה) את זכותו לפי סעיף 2 לחוק הפיצויים לאחר (האחיות), זוכה האחר לזכות המלאה, אף שאלמלא המחאת הזכות, זכותו של האחר לפי סעיף 2 לחוק הפיצויים היתה חסומה. לטענתו, המחאת הזכות כפופה לדיני המחאת זכות, וברגע שהזכות הומחתה, הופכת היא לזכות רגילה ו"מתנתקת" מההגבלות הקבועות בחוק. התובע מביא כדוגמה מצב בו אדם תבע וקיבל נכס בהתאם לחוק נכסי נפקדים יעבירו לאחר במתנה, ומעלה את התהייה האם ייטען כי העברת הנכס נחסמת בשל סעיף 2 לחוק הפיצויים (בהנחה שהאחר אינו תושב ישראל, הוספה שלי - א.פ.)? טענות הנתבעים בסיכומיהם: אשר לטענת מעשה בית דין / השתק / מניעות נטען, כי לכל אורך ההתדיינות המשפטית ארוכת השנים המתנהלת בין הצדדים במספר ערכאות חלקו הנתבעים על טענת התובע כי הוא היורש היחידי של המנוחה. כן נטען כי המחלוקת בשאלה זו טרם הוכרעה ולפיכך לא ניתן לטעון למניעות. לגופו של עניין נטען, כי מטעמים של פרשנות נכונה לסעיף 2 לחוק הפיצויים ומטעמים של מדיניות ראויה יש לקבוע כי התובע זכאי אך ורק לחלקו היחסי בירושת המנוחה ואינו זכאי לפיצוי בגין זכויותיהן של האחיות, אף שאלה ויתרו עליהן לטובתו. הנתבעים סומכים על דברי ההסבר להצעת חוק הפיצויים מהם למדים הם, כי התנאים שנקבעו בסעיף 2 לחוק הפיצויים (תנאי התושבות ותנאי הזיקה לנכס) הם תנאים מצטברים. עוד נטען, כי המחוקק בחר להעמיד את תנאי התושבות לפני תנאי הבעלות ובכך הביע עמדתו לגבי החשיבות המהותית של דרישת התושבות כתנאי לזכאות לפיצויים. הנתבעים אינם מסכימים לפרשנות התובע לפיה די בכך שהמנוחה היתה תושבת ישראל, שכן לשיטתם דרישת הסעיף היא כי כל מי שתובע פיצויים חייב אישית לעמוד בתנאי התושבות. על כן, לטענתם, וכיוון שהאחיות לא היו תושבות ישראל, לא היתה בידן הזכות לתבוע פיצויים על פי חוק הפיצויים ומכאן שגם לא יכלו להעביר את הזכות שאין להן לתובע. הנתבעים טוענים בעניין זה כי מגמת הפסיקה בשנים האחרונות היא להיצמד ללשונו של הטקסט ולא להעניק לו משמעויות החורגות מהמפורש בו ולשיטתם לשונו של סעיף 2 לחוק הפיצויים לעניין דרישת התושבות היא ברורה וחד-משמעית. הנתבעים דוחים את ניסיונו של התובע לטעון כי המנוחה, שהיתה תושבת ישראל, הורישה את זכות התביעה שלה באופן חוקי לבנותיה-האחיות למרות שהן מנועות מלתבוע פיצויים על פי החוק. לשיטתו, סעיף 2 לחוק הפיצויים אינו בא להגביל את העברת זכות אלא מגדיר מי זכאי לתבוע פיצויים על פי החוק. כיוון שהאחיות אינן יכולות לתבוע פיצויים על פי החוק הן לא היו יכולות לרשת זכות זו מהמנוחה ולהעבירה לתובע. הנתבעים סומכים טענותיהם גם על פסק דינו של כב' השופט ד' חשין בע"ש (מחוזי - י-ם) 89/93 אבו ג'בארא נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (לא פורסם, 14.8.96)); ועל פסק דינו של כב' השופט י' עמית בת.א. (מחוזי - חי') 607/03 פחמאוי נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (, 24.8.08)). עוד טוענים הנתבעים, כי האחיות לא היו זכאיות כלל לוותר על זכויותיהן בנכס לטובת התובע ללא קבלת הסכמת האפוטרופוס, וזאת על יסוד סעיף 22(א)(1) לחוק נכסי נפקדים. כמו כן נטען, כי התוצאה המתקבלת מפרשנות הנתבעים היא גם הנכונה מבחינת המדיניות הראויה "שכן ביטול דרישת התושבות או הסתפקות בכך שאחד מהתובעים עומד בה, יביא למצב בלתי נסבל לפיו היורשים יוותרו כביכול על זכויותיהם לטובת מי מהם שעומד בדרישת התושבות, אותו תובע יקבל מהקופה הציבורית את מלוא הפיצוי ולאחר מכן יתחלק בו עם היורשים האחרים תוך עקיפה ברורה של כוונת המחוקק והוראות החוק". התובע השיב לסיכומי הנתבעים והדגיש את טענתו בדבר ההשתק שמקים צו הירושה שניתן על ידי בית הדין הכנסייתי שלפיו התובע הוא היורש היחיד של המנוחה. לשיטתו, לא די בכך שהנתבעים "חָלקו" על שנקבע בצו. מכל מקום, כך הטענה, בטרם מותה חתמה המנוחה על צוואה בה הורישה את כל נכסיה לתובע. כן הדגיש התובע את טענותיו בעניין פרשנותו את סעיף 2 לחוק הפיצויים. אשר ל"מדיניות הראויה" השיב התובע, כי דווקא מטרתו של חוק נכסי נפקדים - שמירה על נכסי הנפקדים עד להסדרת מעמדם של הנפקדים - מחייבת פרשנות המקיימת את זכותו של התובע כיורש של המנוחה-הנפקדת. השאלה שבמחלוקת השאלה המרכזית למעשה לגביה נחלקים הצדדים היא - האם לאור העובדה כי על פי צו הירושה של בית הדין הכנסייתי התובע הינו היורש היחיד של אימו המנוחה, זכאי הוא לקבל פיצוי בגין שוויו המלא של הנכס שנרשם על שם אימו, כטענת התובע, או שמא רק שליש משוויו, כיוון שהתובע הינו היחיד מבין שלושת יורשיה של אימו המנוחה שהינו "תושב ישראל" בעת הגשת תובענה זו, כטענת הנתבעים. יצויין, כי הצדדים לא התייחסו בסיכומיהם לשאלת שטחו של הנכס, ולפיכך שאלה זו לא תוכרע במסגרת פסק דין זה. בטרם נעבור לדון בשאלה שבמחלוקת, נסיר מדרכנו את הטענות המקדמיות שנטענו על ידי הנתבעים בכתב הגנתם. דיון סמכות עניינית כאמור לעיל, טענתו המקדמית של הנתבע להעדר סמכות עניינית מתייחסת הן לתביעה לשחרור הנכס והן לתביעת הפיצויים. אשר לשחרור הנכס - הסמכות להורות על שחרור נכס מופקד נתונה לאפוטרופוס בהמלצת ועדה מיוחדת המוקמת על פי סעיף 29 לחוק נכסי נפקדים, והביקורת השיפוטית על הפעלת הסמכות נתונה לבית המשפט הגבוה לצדק. אך כאמור לעיל, התובע ויתר על טענותיו בעניין זה. אשר לתביעת הפיצויים נטענה טענה מקדמית בדבר העדר סמכות עניינית לבית משפט זה מלדון בתובענה, כל עוד לא ניתנה החלטה של הממונה. ככלל, הצדק עם הנתבעים. כך נקבע בעבר בפסק הדין השני (סעיף 6 לפסק הדין) ואושר בפסק הדין בערעור (ע"א 8481/05 הנ"ל, סעיף 14 לפסק הדין). אולם, הנתבעים הודיעו על הקושי באיתור חברי הועדה המייעצת ובכינוסם, על אף הבעת התקווה של בית המשפט העליון, כי מינוי חברי הועדה המייעצת יושלם בקרוב (שם, סיפא לסעיף 15). בכך למעשה נמנעה האפשרות כי תינתן החלטת הממונה (ראה סעיף 8 לחוק הפיצויים). זאת ועוד. לאור השתלשלות העניינים זנחו הנתבעים טענה מקדמית זו בסיכומיהם. אף שברגיל הסכמת הצדדים אינה יכולה להקנות לבית המשפט סמכות עניינית, דומני כי אין מקום לדחיית התביעה מנימוק זה. זאת בשים לב להתארכות ההליכים המשפטיים בעניינו של התובע ובשים לב לכך שהמדובר בשאלה שעניינה פרשנות החוק, שהיא, כידוע, אחד מתפקידיו של בית המשפט. מכל מקום, לא ניתן להותיר את התובע ללא סעד משאין הנתבע ממלא אחר חובתו החוקית למנות ועדה מייעצת על אף הזמן הרב שהיה בידו לעשות כן. יש מקום להעיר, כי לא היה מקום להכתיר את התובענה כ"ערר על החלטת האפוטרופוס" כפי שעשה ב"כ התובע, כיוון שאין כל החלטה של הממונה, וגם אם היתה כזו, כי אז היה צריך להגישה כבקשה בכתב (ראו: סעיף 9 לחוק הפיצויים ותקנה 9 לתקנות נכסי נפקדים (פיצויים), התשל"ד-1974, כפי שתוקנה בשנת 2003). סמכות מקומית אף טענת הנתבעים בדבר העדר סמכות מקומית נזנחה על ידם, וממילא יש מקום לדחותה, לאור הקבוע בסעיף 9(א) לחוק הפיצויים לאמור, כי "כל מחלוקת לענין החלטת הממונה בדבר הזכות לפיצויים או בדבר שיעורם תוכרע, על פי בקשה שתוגש מטעם התובע או היועץ המשפטי לממשלה, בבית המשפט המחוזי בירושלים או בבית המשפט המחוזי שבתחום שיפוטו נמצא הנכס". משהוגש ההליך של התובע לבית משפט זה יש לדחות הטענה כי אין בידי בית משפט זה סמכות מקומית לדון בתובענה, הגם שמבחינה פורמלית אין המדובר ב"מחלוקת לענין החלטת הממונה", בהעדר החלטת הממונה, כאמור. מעשה בית-דין / השתק / מניעות כמפורט לעיל, התובע טוען כי אין צורך לדון כלל בשאלת פרשנותו של סעיף 2 לחוק הפיצויים. התובע מסתמך על צו ירושה שניתן בבית הדין הכנסייתי, ולפיו הוא היורש היחידי של המנוחה ולטענתו, משלא נקט הנתבע כל הליך השגה עליו, הוא מושתק ומנוע מלערער עליו. הנתבעים טוענים, כי לאורך ההתדיינות ארוכת השנים הם "...חלקו על המצג שהציג התובע כאילו הוא היורש היחידי של אימו ז"ל" וכי "המחלוקת בשאלה זו טרם הוכרעה" ו"מכאן שלא נוצרה מניעות כלשהי כנגד העלאת טענה זו על ידי הנתבעים" (סעיף 3 לסיכומי הנתבעים). אכן, כטענת הנתבעים, בפסק הדין בערעור ציין בית המשפט העליון כי אחת מקביעותיה של השופטת מזרחי בפסק הדין הראשון היא כי "[התובע] הינו היורש היחידי על פי צו ירושה של בית הדין הכנסייתי של המנוחה" וכי "[הנתבעים] חולקים על קביעה זו. לטענתם - מהראיות עולה כי למנוחה היו 6 ילדים. האפוטרופוס הציג שאלות בנושא זה ל[תובע] אלא ש[התובע] - כך לטענת [הנתבעים]- התחמק ממתן תשובה" (ע"א 8481/05 הנ"ל, סעיף 4(א) לפסק הדין). כמו כן, בשולי פסק הדין בערעור הבהיר בית המשפט העליון כך: "נקודה נוספת אותה רואים אנו להבהיר על מנת להסיר כל ספק: אין בפסק דיננו זה כל קביעה לגבי טענות הצדדים בשאלה האם המערער הינו היורש היחיד של המנוחה, כפי שנקבע בצו הירושה של בית הדין הכנסייתי, או בשאלה מהו ההליך הנכון לליבונה של המחלוקת בעניין" (שם, סעיף 17 לפסק הדין). יצויין כי גם השופטת מזרחי ראתה לנכון לציין בשולי פסק דינה כך - "הגעתי למסקנה כי פתוחה הדרך לתובע לתבוע פיצוי בגין זכויותיה של אמו, ככל שאלה עברו אליו" (סעיף 16 סיפא לפסק הדין השני, ההדגשה שלי - א.פ.). על אף האמור, לדידי, אין די בכך שהנתבעים הודיעו, הצהירו, או טענו כי הם "חולקים" על המצג שהציג התובע לפיו הוא היורש היחידי של המנוחה. אין המדובר ב"מצג" בלבד, אלא בהכרעה שיפוטית מחייבת כל עוד לא תוקנה או בוטלה. במה דברים אמורים? סעיף 71 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה"), שכותרתו "כוחם של צו ירושה וצו קיום", קובע כי: "צו ירושה וצו קיום כוחם יפה כלפי כל העולם כל עוד לא תוקנו או בוטלו". תיקון או ביטול של צו ירושה ייעשה על ידי הרשם לענייני ירושה או בית המשפט שנתן את הצו "לפי בקשת מעוניין בדבר" (סעיף 72(א) לחוק הירושה). מכאן, כי צו הירושה שניתן על ידי בית הדין הכנסייתי תקף כלפי כולי עלמא והאמור בו מהווה הכרעה המחייבת גם את הנתבע. זאת גם אם סבור הנתבע כי נפלה טעות בצו הירושה, וכי התובע אינו היורש היחיד של המנוחה, שכן היה על הנתבע, כמי ש"מעוניין בדבר", לבקש את תיקונו או את ביטולו של צו הירושה, וזאת לא עשה. ויפים לעניין זה דברי הנשיא (כתוארו אז) כב' השופט מ' שמגר בע"א 3706/91 שאולוב נ' שאולוב, פ"ד מז(2) 865, בעמ' 870: "לגופו של עניין, דין טענתו הראשונה של המערער להידחות. כבר פסקנו בע"א 239/89 שרש נ' גלילי [2], בעמ' 871, כי: "תוצאתו הרגילה של צו ירושה (וכיוצא בזה של צו לקיום צוואה) היא כשל כל פסק דין חפצא. כלפי כולי עלמא מעמיד פסק דין כזה הכרעה סופית ומחייבת..." (ההדגשות שלי - מ' ש'). וכאשר בפסק דין חפצא עסקינן, הרי מן המפורסמות הוא, כי תוצאתו פועלת כלפי כל העולם, ואפילו פסק הדין הינו מוטעה (ראה נ' זלצמן, מעשה-בית-דין בהליך אזרחי (רמות, תשנ"א) 515-516). כלומר, צו קיום כזה לעולם אינו בטל מעיקרו אלא ניתן לביטול, בין בדרך שנקבעה על-ידי המחוקק בסעיף 72 לחוק הירושה, ובין בערעור לבית המשפט העליון (ראה סעיפים 152 ו-66 לחוק הירושה). זו גם הגישה שנוקט סעיף 71 לחוק הירושה, הקובע, כי "צו ירושה וצו קיום כוחם יפה כלפי כל העולם כל עוד לא תוקנו או בוטלו". לנגד עיני המחוקק עמדה אפוא האפשרות, כי ייתכן שתיפול טעות בצו ירושה או בצו קיום צוואה, והיא תתוקן בהמשך, אך הוא ראה בכל זאת לנכון להשאיר אותם צווים בתוקפם עד לתיקונם או לביטולם. גישה זו רצויה לאור מטרתם של הצווים האמורים הבאים להעניק, בין היתר, ודאות בנוגע למצב המשפטי בענייני ירושה". כן ראו בעניין זה את האמור בפסק דינו של כב' השופט ד' חשין בע"ש (מחוזי - י-ם) 89/93 הנ"ל כי "... היה זה מחובתו של הממונה להקדים ולפנות לביה"ד השרעי עצמו בבקשה לבטל את צווי הירושה שניתנו בהעדרו, וכל עוד הוא לא עשה כן - אין מקום להיזקקותו של בימ"ש זה לטענתו זו של הממונה" (סעיף 18 לפסק הדין). מן האמור עולה, כי צו הירושה שניתן על ידי בית הדין הכנסייתי מחייב את הנתבע, כל עוד לא פעל לתיקונו או לביטולו בדרכים הקבועות בחוק. המסקנה העולה מכך היא, כי התובע הוא היורש היחיד של אימו המנוחה, והוא זכאי לקבל פיצוי בגין שוויו המלא של הנכס שנרשם על שמה. עם זאת, לאור הטענות שהועלו על ידי ב"כ הצדדים לעניין הפרשנות הראויה של סעיף 2 לחוק הפיצויים, מצאתי לנכון לדון בקצרה גם בעניין זה. פרשנות סעיף 2 לחוק הפיצויים נשוב ונצטט את סעיף 2 לחוק הפיצויים שפרשנותו מצויה במחלוקת: "הזכות לתבוע פיצויים זכאי לתבוע פיצויים בעד נכס (להלן - תובע) הוא מי שהיה תושב ישראל ביום תחילתו של חוק זה, או שהיה לתושב ישראל לאחר תחילתו, ולפני שהנכס הוקנה לאפוטרופוס היה אחד מאלה: (1) בעל הנכס, לרבות מי שהיה יורשו אילולא הוקנה הנכס; ...". מקריאת הסעיף עולה, כי הזכות לתבוע פיצויים בגין נכס נפקד כפופה לשני תנאים מצטברים: התנאי הראשון הוא, כי זכאי לתבוע רק מי שהיה תושב ישראל ביום תחילתו של החוק או שהיה לתושב ישראל לאחר תחילתו (להלן: "תנאי התושבות"). התנאי השני הוא, כי זכות התביעה מסורה למי שהיתה לו זיקה כלשהי לנכס עובר להקניית הנכס לאפוטרופוס לפי אחת מארבע החלופות המפורטות בסעיף (להלן: "תנאי הזיקה"). החלופה הרלבנטית לענייננו היא החלופה הראשונה, היינו, זכאי לתבוע מי שעובר להקניית הנכס לאפוטרופוס היה בעל הנכס, לרבות מי שהיה יורשו אילולא הוקנה הנכס לאפוטרופוס. העובדה כי הסעיף מונה תנאים מצטברים עולה גם מדברי ההסבר לסעיף 2 להצעת חוק נכסי נפקדים (פיצויים), תשל"ג-1972 (הצ"ח 1034, 25.12.1972, 116, בעמ' 117) שם נאמר, כי "הזכות לתבוע פיצויים על נכס ניתנת רק לנפקד שהוא - (א) תושב ישראל ביום תחילתו של חוק זה, או שיהיה לתושב לאחר מכן, (ב) היה בעל הנכס לפני שהוקנה לאפוטרופוס, או שהיה יורשו של בעל הנכס אילולא הוקנה לאפוטרופוס". עם זאת, אינני סבור כי הקדמת תנאי התושבות לתנאי הזיקה מעידה על החשיבות המהותית של תנאי התושבות בעיני המחוקק, כטענת ב"כ הנתבעים. לטעמי, אין המדובר בשני תנאים מצטברים המקיימים ביניהם יחסי גומלין, היינו כי "חולשתו" של אחד מהתנאים מחייבת קיום "דווקני" של התנאי השני. לכן דומה, כי שני התנאים "חשובים" ולמעשה הכרחיים באותה מידה לצורך קביעת הזכאות לתבוע פיצויים. כמו כן דומה, כי סדר איזכורם של התנאים בסעיף נובע משיקולים לשוניים ותחביריים, שהרי תנאי הזיקה הוא תנאי ארוך יותר המונה ארבע חלופות שונות בס"ק (1) עד (4) ומטעם זה אינו מופיע בתחילתו של הסעיף. שני התנאים הקבועים בסעיף 2 מתייחסים, על פי לשונו של הסעיף, למי ש"זכאי לתבוע פיצויים בעד נכס" והוא מוגדר "להלן - תובע". במילים אחרות, לשונו של הסעיף מורה, כי מי שעליו לעמוד בתנאי התושבות (ובתנאי הזיקה) הוא התובע פיצויים בעד נכס מוקנה. במקרה דנן, אין חולק כי מי שתובע פיצויים בעד הנכס הוא התובע. לא המנוחה (אף שעמדה בתנאי התושבות), לא האחיות, ולא התובע "בשם" האחיות. כיוון שאין חולק כי התובע עומד בתנאי התושבות, יש לקבוע כי הוא זכאי לתבוע פיצויים על פי לשונו של סעיף 2 לחוק הפיצויים. לא נעלם מעיני כי התובע תובע פיצויים בעד מלוא הנכס, אף שלכאורה (אלמלא צו הירושה) אחיותיו ירשו חלק מהנכס. בסעיף 8 לסיכומיהם טוען ב"כ הנתבעים, כי בהעדר זכות תביעה של האחיות לפי חוק הפיצויים, הן לא יכלו להעבירהּ לתובע, ולפיכך אין התובע זכאי לקבל פיצוי בעד מלוא הנכס. אני מסכים לחלקה הראשון של הטענה (כי לאחיות אין זכות תביעה לפי חוק הפיצויים), אך אינני שותף לחלקה השני של הטענה ולמסקנה אותה מבקש ב"כ הנתבעים להסיק. כאמור, על פי לשונו של החוק, התובע הוא שצריך לעמוד בתנאי התושבות, הא ותו לא. זאת ועוד. לשון סעיף 2(1) לחוק הפיצויים מעניקה את זכות הפיצויים ל"מי שהיה יורשו (של בעל הנכס - א.פ.) אילולא הוקנה הנכס", כאשר מעמד זה נבדק "לפני שהנכס הוקנה לאפוטרופוס". במילים אחרות, לשון הסעיף מכוונת באופן מפורש למצב המשפטי אלמלא ההקניה לאפוטרופוס. בדיקת זכאותו של "התובע" שהוא יורשו של בעל הנכס נעשית נכון למועד שלפני הקניית הנכס לאפוטרופוס. במועד זה, הנכס טרם הוקנה, ונותר בבעלותו של בעל הנכס אשר יכול להורישו ליורשיו. במקרה דנן, נכון למועד שלפני הקניית הנכס לאפוטרופוס ירשו האחיות (לכאורה, אלמלא צו הירושה) את זכות הבעלות בנכס מאימן המנוחה וויתרו עליה במסגרת ויתורן הכללי על הירושה. האחיות לא ירשו את "זכות התביעה" על פי חוק הפיצויים, ועל כן גם לא "העבירו" אותה לתובע, כטענת הנתבעים. למען הסר ספק יובהר, כי אין באמור לעיל כדי לפגוע בכל טענה מטענות הנתבעים שיועלו בהליך תיקונו או ביטולו של צו הירושה, אם ינקטו הליך כזה, לרבות לעניין התוקף של ויתור האחיות על הירושה, זאת במיוחד לאור העובדה כי לא נתקיים לפניי הליך של שמיעת עדים מטעם הצדדים. תכליתם של חוק נכסי נפקדים ושל חוק הפיצויים תביאנו למסקנה פרשנית זהה. בת.א. (מחוזי - חי') 458/00 בהאי נ' האפוטרופוס על נכסי נפקדים (, 19.9.2002) דן כב' השופט י' עמית בשאלת תכליתו של חוק נכסי נפקדים, תוך שהוא בוחן אסמכתאות שונות, והגיע למסקנה, שאין לי אלא להצטרף אליה, כי "נגד עיני המחוקק עמדה המטרה של ריכוז נכסי הנפקדים, שמירה עליהם, ושימוש בנכסים לשם פיתוח הארץ" (סעיף 26 סיפא לפסק הדין). והנה בא חוק הפיצויים, ועל פי דברי ההסבר שלו מטרתו היא "לשפות את תושבי ישראל, בשל מקרקעין שהיו בבעלותם או בהחזקתם, ואשר הוקנו בעבר לאפוטרופוס לנכסי נפקדים" (הצ"ח 1034, עמ' 116), מטרה אשר עולה בקנה אחד עם שמירה על נכסיהם של נפקדים. שלילת זכותו של התובע במקרה דנן לפיצויים בעד חלק הנכס עליו ויתרו האחיות במסגרת ויתורן של חלקן בירושת אימן המנוחה, אינה מתיישבת עם מטרתם ותכליתם של החוקים האמורים. לאמור לעיל יש להוסיף את מעמדה החוקתי של זכות הקניין אשר באה לידי ביטוי בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (להלן: "חוק היסוד"). אמנם הוראותיהם של חוק נכסי נפקדים ושל חוק הפיצויים שרירים וקיימים נוכח סעיף שמירת הדינים (סעיף 10 לחוק היסוד), אך הלכה פסוקה היא כי יש לפרש את החוקים ברוח ההוראות שבחוק היסוד ונוכח השינוי הנורמטיבי במעמדה של זכות הקניין ועיגונה כזכות חוקתית (דנ"פ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 589 (1995); דנג"ץ 4466/94 נוסייבה נ' שר האוצר, פ"ד מט(4) 68 (1995); דנ"פ 2161/96 שריף נ' אלוף פיקוד העורף, פ"ד נ(4) 485 (1996); בג"ץ 2390/96 קרסיק נ' מדינת ישראל, מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נה(2) 625 (2001)). לדעתי, גם אם סעיף 2 לחוק הפיצויים סובל את פרשנותו של ב"כ הנתבעים, הרי שבאיזון הראוי בעקבות חוק היסוד, יש לבחור את הפירוש המתיישב עם זכות הקניין של המנוחה ויורשיה במיוחד בשים לב לאופיו המיוחד של האפוטרופוס שחלק ניכר מתפקידו הוא שמירה על נכסי נפקדים על פי החוק. התוצאה המורם מן האמור לעיל הוא, כי צו הירושה שניתן על ידי בית הדין הכנסייתי שריר וקיים ומחייב גם את הנתבעים. לפיכך, כל עוד צו הירושה לא שונה או בוטל כדין, זכאי התובע לקבל פיצויים בעד הנכס על פי חוק הפיצויים. שיעור הפיצויים יהיה לפי האמור בתוספת לחוק הפיצויים (סעיף 6 לחוק הפיצויים). הנתבעים יישאו בהוצאות התובע ובנוסף בשכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. 5467831ירושהאפוטרופסות