קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת סטודנטים נגד אוניברסיטת תל אביב: א. רקע עובדתי 1. התובעים הם סטודנטים באוניברסיטת תל-אביב, הנתבעת 1 (להלן: "האוניברסיטה"). הם נמנים עם מתרגלי השיטה הסינית הנקראת "פאלון-דאפא" או "פאלון-גונג" (להלן: "הפאלון"), שהיא שיטת מדיטציה לשיפור עצמי ופילוסופיית חיים המושתתת על עקרונות האמת, החמלה והסובלנות. לטענת התובעים, נאסרה השיטה לתרגול בסין בשנת 1999, ומתרגליה סובלים מרדיפה ודיכוי מצד ממשלת סין, הרואה בהם סכנה למשטר הקיים (כך נטען בתצהירם, וכך אישר פרופ' יואב אריאל, דקאן הסטודנטים, ומי שעמד בראש החוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטה ומלמד נושאים שונים הקשורים לתרבות ולהיסטוריה הסינית [להלן: "פרופ' אריאל"], בעמ' 12). 2. התובעים ביקשו להציג באוניברסיטה תערוכת ציורי שמן ופסטל של מתרגלי הפאלון, הכוללת יצירות שהובאו מארצותֿ-הברית (להלן: "התערוכה"). תערוכה זו הוצגה במקומות רבים בעולם, לרבות בתי פרלמנט שונים ואוניברסיטאות מובילות, ואף בבית אגודת העיתונאים בתלֿ-אביב (רשימת המקומות בהם הוצגה התערוכה צורפה כנספח ו' לתצהיר התובע 1). לשם כך פנו התובעים בחודש פברואר 2008 אל אגודת הסטודנטים באוניברסיטה (הנתבעת 2 - להלן: "האגודה"), והציגו לפניה תמונות הכלולות בספר המאגד את יצירות התערוכה ויצירות נוספות. לצד כל ציור בספר (שהוגש כנספח א' לכתב התביעה) מופיעים הסברים בעברית ובאנגלית, וכן פירוש לסימנים בשפה הסינית המופיעים בחלק מהיצירות. חלק מן התמונות מראות את תרגול שיטת פאלון ויופיו של הטיפוח העצמי. אך חלקן העיקרי ממחיש עינויים גופניים ונפשיים שעברו מתרגלי השיטה בסין, על-פי טענתם, ובהם הצמדת מגהץ לגופו של נחקר, הכאת נחקרת במקל עד זוב דם, נעיצת מקלות חזרן תחת הציפורניים, הטבעת ראשו של נחקר בדלי המכיל הפרשות אדם, הזרקת תרופות פסיכיאטריות, חִשמוּל נחקרים, האכלה בכפייה ועינוי נחקרים למוות. התמונה האחרונה מציגה את השמדת הרוע, ובה נראית דמותו של נשיא סין לשעבר, ז'יאנג זמין, המוצא להורג בתלייה (פרופ' אריאל, בעמ' 19). הרחבתי קמעה בפירוט תמונות התערוכה, המופיעות בספר שצורף כנספח א' לכתב התביעה, שכן אחת מטענות האוניברסיטה הינה שגם תוכן התמונות עמד ברקע ההחלטה להסירן. 3. האוניברסיטה נענתה לבקשת התובעים להציג את התערוכה, ואין מחלוקת על כך שניתן אישור להציגה בספרייה המרכזית, בבניין "סוראסקי" שבקמפוס האוניברסיטה, למשך כשבועיים: מיום 02.03.08 ועד יום 14.03.08 (הבקשה והאישור צורפו כנספח א' לתצהיר פרופ' אריאל). הבקשה לאישור התערוכה הוגשה בשם התובעים על ידי אגודת הסטודנטים (הנתבעת 2 - להלן: "האגודה"), ומי שאישר אותה היה דקאן הסטודנטים - פרופ' אריאל. 4. התערוכה הוצגה החל ביום 03.03.08, ולטענת התובעים בתצהירם זכתה למבקרים רבים. התערוכה פורסמה גם באתר האינטרנט של האגודה. ברם, יומיים לאחר פתיחתה הודיעה לתובעים הגב' הילה דרכסלר, ממחלקת התרבות של האגודה (להלן: "דרכסלר"), כי פרופ' אריאל הורה להסירה לאלתר בשל לחץ שהופעל על האוניברסיטה מטעם שגרירות סין. התובעים ניסו להעביר את רוע הגזרה בשיחות עם סגן רקטור האוניברסיטה, פרופ' רענן ריין, ועם פרופ' אריאל עצמו. לאחר מגעים נוספים בין התובעים לבין רשויות האוניברסיטה, שבהם היו מעורבים גם עורכי-דינם של התובעים, הסירו הנתבעות את התערוכה ביום 08.03.08. כך אירע שבמקום שבועיים, הוצגה התערוכה שבוע אחד בלבד (שבוע של תערוכה נמשך מיום ב' עד יום ה': התובע 2, עמ' 6). 5. התובעים טוענים כי בהקמת התערוכה הושקעו עבודה רבה ומשאבים כספיים, לרבות משלוח הזמנות ופעילות בתחום יחסי הציבור (ההזמנה צורפה כנספח ד' לתצהיר תובע 1). הורדתה בטרם עת הובילה להגשת התביעה בתיק זה נגד האוניברסיטה וראשיה (התביעה הוגשה במקור גם נגד נשיא האוניברסיטה, פרופ' צבי גליל, ונגד פרופ' אריאל). בקשה למתן סעד זמני שיורה על הותרת התערוכה על כנה דחה כבוד השופט וסגן הנשיא י' זפט ביום 11.03.08, הואיל והיעתרות לבקשה הייתה מעניקה לתובעים את הסעד הסופי שהם עותרים לו בטרם הוכרעה התביעה. 6. בכתב התביעה התובעים טוענים כי התנהגות האוניברסיטה מהווה פגיעה חמורה בחופש הביטוי שלהם, וכן בזכות הציבור לדעת, חרף היותה של האוניברסיטה מוסד אשר אמור לשמש מקדש לחופש הביטוי והחלפת דעות. הסרת התערוכה היא בבחינת פגיעה בחופש האמנות ובחופש האקדמי של הסטודנטים. התובעים גורסים כי החלטת האוניברסיטה להוריד את התערוכה בעודה באיבה - החלטה שקיבל למעשה דקאן הסטודנטים, פרופ' אריאל - נבעה מלחץ פוליטי שאינו לגיטימי שהפעילה שגרירות סין על ראשי האוניברסיטה, או מחשש לפגיעה בסטודנטים ישראלים הלומדים בסין. לדעת התובעים, שיקולים אלו אינם מצדיקים הטלת צנזורה על תערוכה שאישרו רשויות האוניברסיטה להצגה. לשיטתם, יש בהתנהגות האוניברסיטה משום הפרת חוזה, מאחר שהצגת התערוכה סוכמה עם רשויות האוניברסיטה, וכן הפרת חובות המוטלות במשפט המנהלי על האוניברסיטה, שהיא גוף דו-מהותי. האוניברסיטה פועלת מכוח חוק המועצה להשכלה גבוהה, התשי"ח-1958, והיא ממומנת מכספי הציבור. לכן עליה לכבד עקרונות וכללים שנקבעו במשפט הציבורי בכל הנוגע לחופש הביטוי, ולהימנע מפגיעה בזכויות היסוד של ציבור הסטודנטים ושל כלל הציבור ומפגיעה בכבודם של יוצרי התערוכה. עוד טוענים התובעים, לחלופין, כי החלטת האוניברסיטה להסיר את התערוכה מהווה עוולה של גרם הפרת החוזה שבין התובעים לבין האגודה. כך גם נטען כי האוניברסיטה ביצעה נגד התובעים עוולה של הפרת חובה חקוקה, כאשר החובה נובעת מחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. הסעד המבוקש בתביעה הוא צו שיורה לאוניברסיטה להשיב את התערוכה להצגה בספרייה המרכזית למשך פרק הזמן הנותר (שבוע ימים), בתקופה שבה מתקיימים הלימודים כסדרם. 7. במהלך הדיון נמחקו מן התובענה נשיא האוניברסיטה ופרופ' אריאל. אגודת הסטודנטים (נתבעת 2) נמנעה מלהציג עמדה כלשהי, והודיעה כי כל הכרעה של בית המשפט תהא מקובלת עליה. האוניברסיטה טוענת בכתב ההגנה שהוגש מטעמה כי התביעה מחוסרת עילה, שכן אין כל יריבות בין התובעים לבין הנתבעים. לתובעים אין זכות מוקנית לעריכת תערוכה בשטח האוניברסיטה, הם לא פנו מעולם למי מהנתבעים בבקשה לערוך תערוכה, וממילא לא נכרת הסכם בין הצדדים. מי שפנתה אל הנתבעת הייתה האגודה, והסרת התערוכה נעשתה בתיאום עמה ועל דעתה. לגופו של עניין, האוניברסיטה טוענת כי פרופ' אריאל אישר את הצגת התערוכה, בעקבות פנייתה של האגודה, לאחר שהתערוכה הוכתרה בכותרת "אמת, חמלה, סובלנות - תערוכת אמנות". אולם לאחר הצגת התערוכה הגיעו אל פרופ' אריאל תלונות "מתוך הקמפוס ומחוצה לו", על כך שמוצגי התערוכה כוללים אמירות פוליטיות והטפה דתית, באופן שמעורר חשש להסתה ולאלימות - בניגוד למצג שהוצג לפרופ' אריאל. עוד נטען בכתב ההגנה, כי אכן התקבלה פנייה מנציגיה הדיפלומטיים של ממשלת סין להוריד את התערוכה, בטענה שהיא מציגה תעמולה שקרית נגד השלטון בסין. אמנם פרופ' אריאל דחה על הסף את פניית השגרירות בעניין, אך לאחר שביקר בתערוכה כדי להתרשם מן המוצגים בעצמו, התרשם כי "אכן מדובר בתערוכה המהווה תערוכה פוליטית, הכוללת אלמנטים של הטפה דתית". על-כן החליט פרופ' אריאל לקצר את משך הצגת התערוכה כך שתופסק ביום 09.03.08 (במקום יום 14.03.08), ועמדתו התקבלה על נציגת האגודה. האוניברסיטה מדגישה בכתב ההגנה כי "דקאן הסטודנטים אינו מאשר פעילות פוליטית או הטפה דתית בשטח הקמפוס", ושאילו היה מודע לתוכן התערוכה לא היה מאשר להציגה מלכתחילה. האוניברסיטה טוענת כי לא נכרת חוזה בינה לבין התובעים, אך גם אם נכרת - אין זה צודק להורות על אכיפתו, בשל מצג השווא באשר לתוכן התערוכה. מכל מקום, האוניברסיטה, כבעלת הזכויות במקרקעין, הייתה רשאית להפסיק את התערוכה בתחומיה בשל אופייה הפוליטי וההטפה הדתית הכלולה במוצגיה. האוניברסיטה איננה מכחישה כי היא גוף דו-מהותי, אך לטענתה, נושא התובענה איננו נופל לתחום הציבורי, אלא נוגע לתחום הפרטי: הצגת תערוכות אינה פעילות שנועדה להגשים את מטרותיה. כך גם נטען כי עלֿ-פי סעיף 15 לחוק המועצה להשכלה גבוהה, תשי"ח-1958 חופשית האוניברסיטה לכלכל את ענייניה האקדמיים והמנהליים, במסגרת תקציבה, לפי ראות עיניה, ואין מוטלת עליה חובה כלשהי לערוך תערוכות בשטחה. ב. הסיבות והנסיבות שהובילו להסרת התערוכה בטרם עת 8. השאלה העיקרית העומדת להכרעה בתיק זה, היא האם החלטת האוניברסיטה לקטוע את התערוכה ולהסירה לפני המועד שנקבע לסיומה הייתה מוצדקת בנסיבות שתוארו לעיל. החלטה זו קיבל דקאן הסטודנטים, פרופ' אריאל, שהוא גם זה שאישר את הצגת התערוכה, ולכן הוא האיש שעליו הוטל להסביר את פשר ההחלטה לשים קץ להצגת התערוכה. לפיכך התשובה לשאלה דלעיל מתמקדת, מטבע הדברים, בהסברים שנתן. אקדים ואומר כי ההתחקות אחר מניעיו של פרופ' אריאל להפסקת התערוכה איננה פשוטה, משום שההסברים שנתן בתצהירו ובעדותו שונים מאלו שהועלו בכתב ההגנה. יש לפרט אפוא את הנסיבות שבהן אושרה הצגת התערוכה, למול הנסיבות שבהן הופסקה הצגתה, על מנת לבחון את המניעים האמיתיים להסרתה בטרם זמן. 9. האוניברסיטה מנסה להתנער מכל התחייבות כלפי התובעים, בטענה כי לא הם היו אלו שפנו אל פרופ' אריאל לאישור התערוכה, אלא האגודה הייתה זו שהגישה את הבקשה. אכן, הבקשה הוצגה לפרופ' אריאל באמצעות האגודה, כפי שעולה מן ה"בקשה לקיום פעילות ציבורית בקמפוס" שהגישה לדקאן ביום 24.02.08. עם זאת, יש מידה של היתממות בטענה שהאגודה היא שעמדה מאחורי התערוכה. אמנם בטופס הבקשה נרשם כי "הגורם המארגן הינו מחלקת תרבות אגודת הסטודנטים". ברם, פרופ' אריאל הבין בוודאי שאגודת הסטודנטים איננה היוזמת של "תערוכה בנושא שיטת הפאלון גונג הסינית ורדיפת מתרגליה", כפי שנכתב בטופס הבקשה. יתר על כן, בטופס צוין: "שמות משתתפים פעילים: תמוז [...] יניב [...]" - הלא הם התובעים. בעדותו הבהיר פרופ' אריאל כי הצגת תערוכה בספריית האוניברסיטה, שלא לפרק זמן קצר בן שעות מספר, מאושרת רק לאגודת הסטודנטים, שכן ישנם הרבה סטודנטים המעוניינים להציג את יצירותיהם (עמ' 11). כך גם הסביר תובע 2 כי הוסבר לתובעים במחלקת התרבות של האגודה שעלֿ-פי הפרוצדורה, את הבקשה יש להגיש באמצעות האגודה, וכך עשו (עמ' 7). מכאן ברורה הסיבה לכך שהבקשה להצגת התערוכה הוגשה באמצעות האגודה, ולא מטעם התובעים באופן אישי. אך מבחינה מהותית, אין ספק שפרופ' אריאל הבין שאין מדובר בפעילות שאגודת הסטודנטים עצמה יוזמת, וזאת לאור אופי התערוכה ותוכנה. לכן יש לדחות את טענת האוניברסיטה כי אין כל יריבות בינה לבין התובעים, ששמותיהם מופיעים בטופס הבקשה כשמות הפעילים העומדים מאחורי התערוכה. טענה זו היתה טובה אולי במישור החוזי, אך כפי שיובהר בהמשך, ההכרעה בתיק זה נעשית על-פי כללי המשפט המנהלי. לתובעים - כמי שיזמו וארגנו את התערוכה - בוודאי אינטרס אישי מובהק המצדיק הגשת תובענה זו, בין אם הדבר נעשה בשמם, ובין אם נעשה בשם מתרגלי שיטת הפאלון והציירים שציוריהם נכללו בתערוכה. 10. בכתב ההגנה נטען כי "דקאן הסטודנטים אינו מאשר פעילות פוליטית או הטפה דתית בשטח הקמפוס", וכי זו היתה הסיבה להפסקת התערוכה. טענה זו - טוב היה לה אילולא הועלתה, וניתן רק לתהות האם מישהו באוניברסיטה קרא את כתב ההגנה שהוגש בשמה. ראשית, אין במתואר בציורים שהוצגו בתערוכה הטפה דתית, גם אם חלק מן התמונות כוללות סממנים בעלי קונוטציה דתית כלשהי (צלבים נסתרים, מלאכים והילת קודש של הנחקרים שהומתו). בכך אין כל פסול: סממנים דתיים, שפרופ' אריאל מוצא בציורים, ניתן למצוא לרוב בציוריו של מארק שאגאל ובציורים של גדולי הציירים מתקופת הרנסנס. שנית, אין קמצוץ של אמת בטענה שהאוניברסיטה איננה מאשרת פעילות פוליטית בשטח הקמפוס. כפי שהעיד פרופ' אריאל בנוגע לסמכויותיו בתחום הפעילות הציבורית בתחומי האוניברסיטה: "אני מופקד על כך שאם סטודנט רוצה לתת ביטוי לחזון תרבותי פולקלוריסטי, מוסיקלי ופוליטי, אלי הוא מגיש את בקשתו, ואני בהתאם לשיקולי ולתקנון האונ' מעניק או דוחה את בקשתו" (עמ' 10). יתרֿֿעלֿֿכן, פרופ' אריאל סיפר על פעילויות פוליטיות שונות שאישר בתקופה האחרונה באוניברסיטה, ובהן התכנסות של התנועה האסלאמית כדי לשמוע הרצאה על מבצע "עופרת יצוקה", וכדבריו: "יש הפגנות פוליטיות בקמפוס בכמות רבה באישורי בזמן המלחמה, ואני מנווט בין כל ההפגנות הללו[...] ומאשר את כולם אפילו במצבים כמעט קיצוניים" (עמ' 11). כך גם אישר כי אין התנגדות עקרונית לאישור תערוכה הנושאת בחובה מסר פוליטי, כפוף לשיקולים הנוגעים למיקומה ולשאלה האם הבקשה מוגשת מטעם סטודנט או מטעם האגודה (שם). התערוכה נשוא התביעה כוללת תמונות שנושאיהן מתחלקים לשני סוגים: תירגול שיטת הפאלון ורדיפת מתרגלי השיטה ועינויים (ראה התמונות בנספח א' לכתב התביעה). כך בדיוק נכתב בבקשה לקיום התערוכה - כי היא עוסקת "בנושא שיטת הפאלון גונג הסינית ורדיפת מתרגליה". בספר התערוכה (העמוד האחרון לנספח א' לכתב התביעה) נאמר כי מטרתה "לסייע לעצירת הרדיפה בסין ולהראות את היופי של הטיפוח בפאלון דאפא". לכן היה ברור למי שאישר את התערוכה שיש לה גוון ומסר פוליטיים. 11. תמוהה לא פחות היא הטענה הנטענת בכתב ההגנה של האוניברסיטה, כי הצגת תערוכות אינה פעילות שנועדה להגשים את מטרותיה של האוניברסיטה, וכי על האוניברסיטה אין מוטלת חובה כלשהי לערוך תערוכות בשטחה. הפעילות במוסד אקדמי איננה מוגבלת ללימודים, אלא כוללת גם פעילות ציבורית, ואף פוליטית, כפי שאישר פרופ' אריאל בעדותו. פעילות זו היא חלק מהותי ממטרות האוניברסיטה, לצד המטרה העיקרית של הקניית ידע. למוסדות ההשכלה הגבוהה חלק חשוב בעיצוב דמותה של החברה, והם אמורים לאפשר לסטודנטים הבאים בשעריהם להיחשף למגוון דעות והשקפות חברתיות ופוליטיות, כשם שעליהם ליתן להם הזדמנות להשתתף בפעילות בתחומי הספורט והתרבות. אכן, האוניברסיטה מאפשרת לסטודנטים לארגן פעילויות מעין אלו כדבר שבשגרה, ובעשותה כן מחויבת היא לפעול על-פי אמות מידה שהותוו במשפט המנהלי, כמו העדר הפליה, שמירה על חופש הביטוי, חופש ההתארגנות וההפגנה וכו'. כך קובע סעיף 5 לחוק זכויות הסטודנט, התשס"ז-2007, את חופש הביטוי של הסטודנטים, וסעיף 4 אוסר הפליה. סעיף 6 קובע: "לכל סטודנט החופש להתארגן ולהפגין בכל תחום ונושא [...]", כאשר סעיף 7 מורה כי מוסד להשכלה גבוהה לא ימנע מסטודנט לממש זכויות אלו. לנוכח האמור לעיל בכתב ההגנה של האוניברסיטה - ואני מאמין כי האמור בו איננו משקף את דעתם של ראשיה - מן הראוי לשוב ולהדגיש את הדברים שאמר כב' הנשיא מ' לנדוי בע"א 319/65 דוד אלבלדה נ' האוניברסיטה העברית, תק-על 1965(3) 1 (פ"ד כ(1) 204), בעמ' 5: "האוניברסיטה העברית, כמוסד להשכלה גבוהה, ממלאת ללא ספק תפקידים ראשונים במעלה, שלציבור ענין בהם, אם כי צורת הארגון שלה אינה של גוף ממלכתי. ברור שלציבור ענין רב בטיב החינוך הניתן לסטודנטים של מוסדות ההשכלה הגבוהה שבמדינה, כי רמתה התרבותית והמדעית של המדינה כלה תלויה לא במעט ברמת החינוך הגבוה הנהוג במוסדותיה האקדמיים... תפקידו של מוסד להשכלה גבוהה אינו מתמצה בכך שהוא נותן בידי גומריו קרדום לחפור בו, והקשר החוזי בינו ובין תלמידיו אינו דומה לחוזה להספקת מצרך עד למועד קבוע..., בכך ההבדל בין מוסד להשכלה גבוהה ובין "בית חרושת לדיפלומות". תכליתו של חנוך אקדמי הוא גם להרחיב את אופקיו של התלמיד ולפתח את אישיותו כאדם שלם הנועד לתפוס בבוא הזמן את המקום היאה לו במדינה ולמענה, ולא רק לעשותו בעל מלאכה פחות או יותר טוב". 12. לאור האמור לעיל, התזה העיקרית המוצגת בכתב ההגנה, כאילו ההחלטה לבטל את התערוכה התקבלה על רקע הגילוי כי זו כללה תכנים פוליטיים ודתיים - קרסה לחלוטין, הן מבחינה עובדתית והן מבחינה משפטית. לא מיותר לציין בהקשר זה, כפי שיובהר לקמן, כי פרופ' אריאל הורה לראשונה על הסרת התערוכה בטרם צפה בה, ומכאן שהבעיה לא היתה טמונה בתוכן התערוכה, אלא בעצם הצגתה. לא נותר, אם כן, אלא לנסות ולהתחקות אחר המניע האמיתי לביטול התערוכה, על-סמך תצהירו של פרופ' אריאל ועדותו במשפט, ובהתחשב במכלול הראיות שהובאו. חשוב להדגיש בפתח הדברים, בטרם ייבחנו מניעיו של פרופ' אריאל להפסקת התערוכה, כי אין כל בסיס לטענה החמורה והלא-הוגנת שמעלה ב"כ האוניברסיטה בסיכומיו, לפיה התובעים הונו אותה והציגו לפניה מצג שווא בכל הנוגע לתערוכה. טענה זו איננה מופיעה בתצהירו של פרופ' אריאל, שכן הוא יודע היטב שהתערוכה אושרה לאחר שלנציגי האגודה הוצג ואף נמסר הספר המאגד את הציורים שבתערוכה (נספח א' לכתב התביעה, וראה סעיף 7 לתצהיר תובע 1 וסעיף 8 לתצהיר תובע 2). אין בפי הנתבעים טענה שהציורים שהוצגו בתערוכה היו שונים מאלו שנכללו בספר, ותובע 2 מטעים בתצהירו כי שלח אל רכזת התרבות של האגודה קישורים לאתר אינטרנט המציג את יצירות האמנות שהוצגו בתערוכה (סעיף 10 ונספח ב' לתצהירו). זאת ועוד: בטופס הבקשה צוין שנושאה הוא שיטת פאלון-גונג ורדיפת מתרגליה. הואיל וכך, לא ניתן לטעון כי לא היה ברור מלכתחילה שהתערוכה נושאת מסר פוליטי, ואולי גם מסר דתי - אם אפשר לראות במתרגלי השיטה חברים במעין כת דתית. יש גם לזכור שמאשר התערוכה, פרופ' אריאל, בקיא בתרבות הסינית ובהיסטוריה שלה, כמי שעמד בראש החוג ללימודי מזרח אסיה, והוא לא התכחש לכך שידע היטב מהי שיטת פאלון, וכן ידע, וגם האמין, שאנשיה טוענים כי המשטר בסין רודף אותם (ראה עדותו בעמ' 12). הניסיון להצדיק את הפסקת התערוכה בהטעיה, כביכול, מצד המארגנים - מיותר לחלוטין ואף מקומם. 13. בנסיבות האמורות לעיל, כאשר גרסתו של פרופ' אריאל כוללת הסברים שונים ואף משונים להסרת התערוכה (כפי שיפורט לקמן), והסיבות לביטול התערוכה כפי שהוצגו בכתב ההגנה התבררו כמופרכות, ברורה הזהירות שיש להתייחס בה להסבריו. ואם אין די בכל אלו, מתברר - עד כמה שהדבר נשמע תמוה - כי את החלטתו לבטל את התערוכה קיבל פרופ' אריאל עוד בטרם צפה בה. בסעיף 5 לתצהירו הוא מספר כי יום למחרת פתיחת התערוכה קיבל בדואר האלקטרוני מסרי מחאה מסטודנטים ישראלים השוהים בסין, וגם בקמפוס "נשמעה ביקורת על האסתטיקה המפלצתית של התערוכה". משכך טלפן באותו יום אל דרכסלר מהאגודה, והשניים הסכימו שהתערוכה תיסגר לאחר שבוע אחד בלבד. בעדותו אישר פרופ' אריאל כי בשלב זה של הדברים, כשקיבל את ההחלטה, לא ראה כלל את התערוכה. כדבריו: "אני ראיתי את התערוכה בפעם הראשונה אחרי שהתובעים היו אצלי במשרד ואחרי שהחלטתי להסיר אותה" (עמ' 15). התנהגות זו תירץ בעומס המוטל עליו, אף שהתערוכה, כזכור, מוצגת באוניברסיטה בה הוא עובד. במצב דברים זה, ההחלטה שקיבל פרופ' אריאל - יהיו מניעיה אשר יהיו - הייתה פסולה, ולו מן הטעם שהיא התקבלה מבלי לראות כלל את הציורים. בנסיבות אלו, טענותיו של פרופ' אריאל, המועלות בדיעבד בתצהירו ובעדותו, כי מדובר ב"תערוכת ציורי זוועה" שיש בהם הסתה להרג מנהיגי סין, והם בעלי "גרפיקה נאצית ואלמנטים נוצריים" - נשמעות כניסיון מאולץ להצדיק החלטה שהתקבלה ממניעים שונים לגמרי. 14. עלֿ-פי ההסברים שמסר פרופ' אריאל בתצהירו, ההחלטה להוריד את התערוכה התקבלה על ידו בשני שלבים. בשלב הראשון, ביום 04.03.08 (יום לאחר פתיחת התערוכה), הוא קיבל את ההחלטה להוריד את התערוכה לאחר שבוע אחד מבלי שחזה בתערוכה, על רקע דברי ביקורת אנונימיים שהושמעו כנגד תכניה, ובשל מכתבי מחאה שקיבל בדואר האלקטרוני מסטודנטים ישראלים עלומי שם השוהים בסין. בשלב השני, ביום 06.03.08, אחרי שניגשו אליו התובעים, הטריח עצמו, סוף-סוף, לצפות בתערוכה - וקיבל החלטה להסיר את התערוכה לאלתר (סעיף 7 לתצהירו). לטענת פרופ' אריאל, הסטודנטים הישראלים הלומדים בסין באו אליו בטענות על כך שהאוניברסיטה מאפשרת להציג ציורים המתארים "עינויים מפלצתיים של חברי תנועת הפאלון" בידי "קלגסי ההנהגה הרשמית של סין", ואף ציינו כי התערוכה מעמידה בסימן שאלה את לימודי היהדות המתעצמים בסין בעת האחרונה (סעיף 5.1 לתצהירו). פרופ' אריאל העיד שאותם סטודנטים אלמוניים שלחו לו "קריאת מצוקה", וטענו שהאוניברסיטה מעמידה אותם במצב לא-נעים, ומציגה את ממשלת סין "כנאצית או משהו כזה" (עמ' 15). פרופ' אריאל אף טען כי חשש "לסכן מישהו שם בסין", וכדבריו: "היו כמה אימיילים. נפל בי מורך, והחלטתי להגן עליהם" (עמ' 15). כך גם העיד כי היה מודאג מכך שהתערוכה תיצור תופעה של אנטישמיות בסין (עמ' 17). הן הפניות של סטודנטים ישראלים בסין והן דברי הביקורת שהגיעו לאוזניו של פרופ' אריאל לא הוכחו בצורה מינימלית, הגם שפרופ' אריאל ידע בעת ביטול התערוכה כי הנושא עבר לפסים משפטיים וכי תוגש תביעה בעניין (ראה סעיף 6 לתצהירו). בנסיבות אלו, לא ברור מדוע לא יכול היה להציג לפני בית המשפט אותם "מסרי מחאה" בדואר אלקטרוני הנזכרים במכתבו. כך גם לא ניתן לייחס ערך כלשהו לביקורות אנונימיות על תוכן התערוכה. מתקשה אני להאמין שפרופ' אריאל קיבל את ההחלטה לבטל את התערוכה באותו שלב, מבלי לראות את התמונות, רק בשל כמה מכתבים שנשלחו אליו בדואר האלקטרוני מסטודנטים ישראלים השוהים בסין. לדבריו, הוא קיבל ארבעה או חמישה מסרי דואר אלקטרוני מאנשים שאיננו מכיר, והוא אף איננו יכול לדעת אם הם לא היו מפוברקים או נשלחו בזהות כוזבת (עמ' 16). הוא גם לא ידע להשיב כיצד אותם סטודנטים, המתגוררים בסין, ידעו על התערוכה ומה ידעו על תוכנה, שהרי הם לא צפו בה (עמ' 17). זאת ועוד, פרופ' אריאל אישר בעדותו כי קיבל החלטה זו בלא שנועץ בגורמים אחרים באוניברסיטה או מחוץ לה (עמ' 18). כאשר נשאל אם פנה לגורם כלשהו במשרד החוץ, השיב: "לא. מה אני אגיד להם? שיש כמה סטודנטים בסין שחוששים מהתערוכה?" מילים כדרבנות: נמצאנו למדים שפרופ' אריאל הבין בעצמו את האבסורד הכרוך בביטול התערוכה על-סמך מניע זה, שקיומו כלל לא הוכח. לשאלת בית המשפט האם לא חשב להשיב לאותם סטודנטים בסין, בדיוק כפי שהשיב לנספח התרבות הסיני כי הוא מחויב לפעול עלֿ-פי עיקרון חופש הביטוי (ראה לקמן) - השיב שהוא לא חשש מהנציג הסיני, אך טענותיהם של הסטודנטים בסין הפחידו אותו. 15. הואיל וקשה לאמץ את הסבריו של פרופ' אריאל כמות שהם, עולה כמובן השאלה מהו המניע האמיתי להחלטה שקיבל. החלטתו, מתברר, התקבלה יום לאחר שהגיע ללשכתו נספח התרבות בשגרירות סין בארץ, מחה על קיום התערוכה בה רואה סין תעמולה שקרית המכוונת נגדה ודרש להסירה לאלתר. פרופ' אריאל טוען בתצהירו כי הוא דחה דרישה זו, והסביר לנציג כי מקבלי ההחלטות באוניברסיטה מונחים לאורו של עיקרון חופש הביטוי. לדבריו, הנספח נאלץ לעזוב לאחר שהפקיד בידיו מכתב מחאה המופנה לנשיא האוניברסיטה, פרופ' צבי גליל, והלה תמך בהחלטה לדחות את הדרישה של נספח התרבות, ואף בירך את פרופ' אריאל על קבלת החלטה זו (סעיף 4 לתצהירו). בעדותו היה פרופ' אריאל נחרץ אף יותר, וסיפר על פגישתו עם הנציג הסיני: "דחיתי אותו על הסף והעפתי אותו מהמשרד", וכן: "דפקתי על השולחן[...] והעפתי אותו מהמשרד" (עמ' 13). מותר לפקפק בצורה זו של הצגת הדברים, לפחות מבחינת דרך הארץ שיש להניח שפרופ' אריאל נהג בנספח התרבות בשגרירות סין בישראל, בייחוד בשים לב לכך שפרופ' אריאל אישר בחצי פה כי בעבר לחץ את ידו של אותו אדם במסגרת מסיבות הנערכות מדי שנה בראש השנה הסיני, בחוג ללימודי מזרח אסיה, בהשתתפות נציגי שגרירות סין (שם). עוד התברר, כי שגרירות סין מעניקה מלגות לסטודנטים באוניברסיטת תל-אביב הנוסעים לסין ללמוד את השפה הסינית, ואף פתחה באוניברסיטה יחידה הנקראת "מכון קונפוציוס", שבו לומדים סינית במימון ממשלת סין. מכון זה גם מממן כינוסים באוניברסיטה העוסקים בבודהיזם ובפילוסופיה הסינית (עמ' 14). 16. גם הטענה בדבר מכתב המחאה שהותיר נספח התרבות, ואשר על-פי הנטען הועבר לפרופ' גליל, לא הוכחה. המכתב לא צורף לתצהיר של פרופ' אריאל, ובעדותו הודיע ב"כ האוניברסיטה כי לא אותר; פרופ' אריאל נשאל על תוכנו, והשיב בצורה מתחמקת כי אינו זוכר אם קרא אותו (עמ' 13-14). העדרו של מכתב זה והעדרה של עדות מצד פרופ' גליל, שהייתה עשויה לתמוך בטענותיו של פרופ' אריאל, מצטרפים להעדרם של מסרי הדואר האלקטרוני שקיבל פרופ' אריאל - ואלו מחזקים את המסקנה שהמניע לביטול התערוכה היה נעוץ בביקורו של נספח התרבות בשגרירות סין, ולא בשום סיבה אחרת. הוכח כי לשגרירות סין בישראל פעילויות שונות במסגרת האוניברסיטה, ואין עוררין על כך שהנספח דרש מפרופ' אריאל להסיר את התערוכה. על כך יש להוסיף את העובדה שפעילויות אלו קרובות, מן הסתם, ללבו של פרופ' אריאל בשל תחום התמחותו האקדמי. הוא העיד כי נושא לימודי היהדות בסין, ותרגום הקלסיקה היהודית שם לסינית, חשוב לו מאוד, וכי נציג מטעם האוניברסיטה יוצא מדי שנה למרכז ללימודים יהודיים בשנדונג (עמ' 17). על רקע זה, ונוכח העובדה שפרופ' אריאל קיבל את ההחלטה כנראה על דעת עצמו, ומבלי שטרח לבקר כלל בתערוכה, השתכנעתי כי הסיבה האמִתית להפסקת התערוכה לא הייתה זו שהוצגה בתצהירו של פרופ' אריאל, ובוודאי לא זו שהוצגה בכתב ההגנה. הלחץ שהפעילה השגרירות הסינית על פרופ' אריאל עשה את שלו. 17. חוסר הסבירות של ההסברים שמסר פרופ' אריאל מתגבר נוכח העובדה שלא זו בלבד שהוא לא טרח לחזות בתערוכה לפני קבלת ההחלטה הראשונית בדבר הפסקתה, אלא שהוא גם לא ניסה לשקול חלופה קיצונית פחות מסגירת התערוכה, דבר שהתבקש בנסיבות העניין. חלק מן הציורים שהוצגו בתערוכה, כעולה מעיון בספר תמונות שבנספח א' לכתב התביעה, אינו קשור כלל לעינויים או לרדיפה של מתרגלי שיטת פאלון, אלא מציג את תרגול השיטה, והם נראים על פניהם תמימים ואסתטיים. אף על פי כן, לא שקל פרופ' אריאל כלל את האפשרות לדון עם מארגני התערוכה באפשרות להסיר מן התערוכה מספר תמונות שהן אכן קשות לצפייה, ונושאן רדיפה ועינויים של מתרגלי הפאלון. החלטתו הייתה קטגורית וגורפת, וחלה על כל התמונות שהופיעו בתערוכה, בלא כל קשר לתוכנן. כך נהג פרופ' אריאל גם לאחר שניגש לראות את התערוכה, בעקבות פגישה עם התובעים. אין זאת אלא שבאותו שלב מנוי וגמור היה עמו להסיר את התערוכה ויהי מה, ממניעים שאין להם כל קשר עם אלו שהעלה בתצהירו. פרופ' אריאל טוען בתצהירו כי הזדעזע מן התמונות שבתערוכה, וכוונתו לאותן תמונות המתארות עינויים קשים. משום מה מפריעים לו גם דימויים נוצריים שהוא מוצא בתמונות. אכן, אין לכחד כי חלק לא-קטן מן התמונות מזעזע, שהרי הן נועדו להמחיש את הזוועה שבעינויים. ניתן גם להבין ללבו של פרופ' אריאל, כאשר הזדעזע מתמונה שבה נראה נשיא סין לשעבר "מוצא להורג" בתלייה. בתמונה אחרת שפרופ' אריאל מתאר, נראה הנשיא לשעבר מצווה על אנשיו להוציא להורג את אלפי המתרגלים של שיטת פאלון כך שייראה כאילו איבדו עצמם לדעת (נספח ג' לתצהיר אריאל). אמנם החלטה שלא לאשר הצגת ציור הממחיש "הוצאה להורג" של מנהיג מדינה ידידותית וחשובה לישראל נראית בעיני סבירה. אך כאמור, מרבית התמונות אינן כאלה, ופרופ' אריאל עצמו אישר זאת בעדותו באומרו: "חלק מהתמונות בערך חצי מהן הן תמימות" (עמ' 18-19). חרף כך, פרופ' אריאל לא שקל כלל את האפשרות להורות על הסרת רק חלק מן התמונות, כפי שאישר בעדותו (עמ' 19). יש גם לזכור שהוא החליט על הסרת התערוכה בטרם צפה בה. מכאן עולה בבירור כי החלטתו איננה קשורה לתמונה זו או אחרת שהוצגה בתערוכה, אלא לעצם הצגתה. אכן, בסיכומי האוניברסיטה נאמר כי: "הנימוק האמיתי להחלטתו של הדקאן בדבר קיצור משך הצגת התערוכה הינו דעתו והתרשמותו כי הצגת התערוכה גורמת לחשש אמיתי לפגיעה בלימודי היהדות בסין, בסטודנטים יהודים בסין ולליבוי אווירה אנטישמית" (עמ' 5). מכאן שתוכנם המזעזע של הציורים ("פרברטי" לדעת פרופ' אריאל) - לא היתה הסיבה להפסקת התערוכה. אך גם החשש לפגיעה בלימודי יהדות ובסטודנטים ישראלים בסין, הינו נימוק שכלל לא עלה בכתב ההגנה. 18. במסגרת מאמצי בית המשפט להביא את הצדדים לידי פשרה, הצעתי לאפשר לתובעים להציג את התערוכה למשך שבוע נוסף, לאחר השמטת אותם ציורים שלדעת האוניברסיטה מעוררים קושי, כשתחתיהם יוצגו ציורים אחרים שיוסכמו על דעת הצדדים. להצעה זו הגעתי לאחר לבטים לא-קלים, שכן לא רצוי לאפשר לאוניברסיטה להטיל צנזורה על תוכן היצירות המוצגות בתערוכה, ובוודאי לא רציתי ליטול על עצמי את מלאכת הצנזור. אך כאמור, ניתן היה להבין ללבו של פרופ' אריאל ככל שמדובר בחלק מן התמונות המוצגות בתערוכה. איש מעִמנו לא היה רוצה לראות במדינה אחרת, שהיא חשובה וידידותית לישראל, תערוכה המציגה "הוצאה להורג" של מנהיג ישראלי. התובעים הודיעו כי הם מקבלים את הצעת בית המשפט, והסכימו להשמיט מהתערוכה "תמונות ספורות אותן האוניברסיטה רואה כבעייתיות במיוחד, באופן שיסוכם עם התובעים מראש". האוניברסיטה, לעומת זאת, הציעה הצעה אחרת: התובעים יהיו רשאים להציג במשך שבוע תמונות שתאושרנה מראש ובכתב בידי נציג האוניברסיטה, לפי שיקול דעתו, ומקום ההצגה יהיה בבניין האגודה, ולא בספרייה המרכזית. הצעה זו (שהאוניברסיטה חוזרת עליה בסיכומיה) נדחתה על ידי התובעים, ובצדק, שכן היא נועדה לעקר את התערוכה מתוכנה ולדחקה לקרן זווית. 19. אינני סבור כי האוניברסיטה רשאית לבחור לפי שיקול דעתה את התמונות שתוצגנה בתערוכה - ודאי לא כאשר אישרה את הצגתן לאחר שאלו הוצגו לפני נציגי האגודה. דקאן הסטודנטים אינו יכול להטיל צנזורה אישית על תוכן התמונות בתערוכה עלֿ-פי טעמו האישי והשקפותיו. אכן, תמונות הממחישות עינויים אינן קלות לצפייה. לא מעט תמונות המתארות את תהליך צליבתו והמתתו של ישו, ואשר מפארות את מיטב המוזיאונים בעולם, אינן קלות לצפייה, ובכלל-זאת הן נחשבות לאמנות צרופה. יש גם לזכור שהתערוכה נשוא התביעה הוצגה במקומות רבים בעולם, כולל בבית אגודת העיתונאים בישראל. האוניברסיטה חייבת לשמור על חופש הביטוי הפוליטי והאומנותי בתחומיה, בסייג אחד: היא רשאית, ואפילו צריכה, למנוע הצגת חומר שעלול להביא להסתה או לאלימות. לכן, לו היתה החלטתו של פרופ' אריאל להסיר מן התערוכה תמונה הממחישה "הוצאה להורג" של מנהיג מדינה זרה - איש לא היה יכול לבוא בטענות אל האוניברסיטה. אך לא ניתן לקבל פסילה טוטלית של תמונות שלפחות מחציתן תמימה גם לדעת הפוסל, ממניעים שבמקרה הטוב טיבם לא התברר לאשורו, ובמקרה הרע היו מניעים זרים. 20. אינני מביע דעה בשאלה האם הייתה האוניברסיטה רשאית לסרב להציג את התערוכה, מלכתחילה, בטענה שלא ראוי להעמיד את הספרייה המרכזית של האוניברסיטה כבמה לקידום סדר יומה או תוכניתה הפוליטית של כת זו או אחרת. טענה זו, המועלית בסיכומי האוניברסיטה, לא הועלתה בתצהירו של פרופ' אריאל, שהוא האיש אשר החליט על הפסקת התערוכה. זאת ועוד, שיקולים מסוג זה היו צריכים להישקל בטרם אושרה התערוכה, ולא לאחר העלאתה. כל שיש לפניי הם נימוקים להפסקת התערוכה שמסר פרופ' אריאל בעדותו, ואלו נראים בלתי-סבירים ומופרכים על פניהם, באופן שאין בהם כדי להצדיק את הצעד הקיצוני שנקט עת הורה על הפסקת התערוכה. כך גם אין מחלוקת בשאלה האם האוניברסיטה היתה רשאית לסרב מלכתחילה להציג את התערוכה בשל חשש לפגיעה קשה ביחסי סין-ישראל, או פגיעה ביחסי האוניברסיטה עם השגרירות הסינית בישראל. הצגת התערוכה אושרה חרף תוכנה הפוליטי הידוע, ופרופ' אריאל עצמו הדגיש כי הבהיר לנספח התרבות הסיני בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כי עיקרון חופש הביטוי, שהאוניברסיטה מקדשת, מחייב את המשך הצגת התערוכה. אך בפועל הוא לא נהג לפי הכלל "נאה דורש ונאה מקיים". ג. המסגרת הנורמטיבית והיבטים משפטיים עילות תביעה בתחום המשפט האזרחי 21. ב"כ האוניברסיטה ממקד את סיכומיו בעילות התביעה שבתחום המשפט האזרחי, קרי: הפרת חוזה ועוולות של הפרת חובה חקוקה וגרם הפרת חוזה. התובעים, לעומת זאת, ממקדים את טיעוניהם דווקא בעילות שמתחום המשפט הציבורי. אכן, המחלוקת בין הצדדים מצויה כל-כולה בתחום המשפט הציבורי. אינני סבור שבין התובעים לאוניברסיטה נכרת חוזה. אגודת הסטודנטים פנתה בשם התובעים לאוניברסיטה בבקשה לעריכת התערוכה בספריית האוניברסיטה, עניין המצוי בתחום שיקול דעתם של רשויות האוניברסיטה, ואיננו קשור לחוזה הלימודים שבין התובעים לבין האוניברסיטה. הבקשה הוגשה על טופס הנושא את הכותרת "בקשה לקיום פעילות ציבורית בקמפוס", ודקאן הסטודנטים חתם על "אישור לקיום הפעילות" (נספח א' לתצהיר פרופ' אריאל). אין לראות בטופס זה משום חוזה: היענות דקאן הסטודנטים לבקשה לערוך את התערוכה איננה מהווה "קיבול" של "הצעה", כמשמעותם בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. "הצעה" כרוכה ב"גמירת דעתו של המציע להתקשר עם הניצע בחוזה" (סעיף 2 לחוק), ו"קיבול" כרוך בהודעה "המעידה על גמירת דעתו של הניצע להתקשר עם המציע בחוזה" (סעיף 6 לחוק). לשם כריתת חוזה נדרשת כוונה של הצדדים ליצור קשר משפטי חוזי מחייב, והמבחן הוא אובייקטיבי: האם ניצע סביר היה מבין שמופנית אליו הצעה להתקשר בקשר משפטי מחייב (ג. שלו, דיני חוזים - החלק הכללי, מהדורה שלישית, תשס"ה-2005, עמ' 135 והפסיקה המצוטטת בה"ש 12 שם; ד' פרידמן ו- נ' כהן, חוזים, כרך א', תשנ"א-1991, עמ' 326). בענייננו, ברור למדי כי אגודת הסטודנטים או הדקאן לא התכוונו ליצור ביניהם יחס משפטי מחייב בכל הנוגע לעריכת התערוכה. האישור שניתן לעריכתה מצוי כל-כולו בתחום המשפט הציבורי. כך הבהיר כב' הנשיא א' ברק בבג"צ 669/86 רובין נ' ברגר, פ"ד מא(1) 73, פסקאות 5-6, כי כאשר צדדים מגיעים ביניהם להסכמה בתחום המשפט הציבורי אין קיימת גמירת דעת להתקשר בחוזה, שהוא מכשיר מתחום המשפט הפרטי, ולהיות קשורים במערכת דינים מתחום המשפט הפרטי. אך אין זאת אומרת שהסכמה זו פועלת בחלל משפטי: הצדדים המגיעים להסכמה בתחום המשפט הציבורי כפופים לכללי המשפט הציבורי. כפי שהדגיש כב' הנשיא ברק: "איש הציבור הוא נאמן הציבור. לא לעצמו הוא פועל, אלא למען האינטרס הציבורי הוא פועל. אך טבעי הוא, כי הסכמים והבטחות שהוא נותן, נבחנות, על כן, באמות מידה של המשפט הציבורי" (פסקה 6). לכן, אין מקום במקרה דנא לתקוף את התנהגות האוניברסיטה והעומדים בראשה מכוח העילה של הפרת חוזה, ובוודאי לא גרם הפרת חוזה, אלא שיש לבסס את התביעה על עילות פסלות מתחום המשפט הציבורי. לא מיותר להוסיף כי העילה של הפרת חוזה נראית קלושה במקרה דנא, גם בשל העובדה שאגודת הסטודנטים, שהיא הצד שהגיש את הבקשה לאישור התערוכה, הסכים להפסקתה לאחר שבוע. למעשה, היתה זו הילה דרכסלר מהאגודה שדרשה מן התובעים להסיר את התערוכה, בעקבות דרישתו של פרופ' אריאל (עמ' 6, 7 ו- 9 לפרוטוקול). 22. כך גם אין מקום לבסס את התובענה על העוולה הנזיקית של הפרת חובה חקוקה, קרי: החובה הקבועה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו להימנע מפגיעה בכבוד התובעים וכבוד יוצרי התערוכה ולכבד את הזכות לחופש ביטוי. התובעים מסתמכים גם על סעיף 7 לחוק זכויות הסטודנט, תשס"ז-2007 הקובע כי "מוסד לא ימנע ממועמד או מסטודנט לממש את זכויותיו לפי פרקים ב' עד ה'". סעיף 5 לחוק קובע את זכות הסטודנט לחופש הביטוי, וסעיף 6 את החופש להפגין ולהתארגן בכל תחום ונושא. אולם, קיים קושי משפטי ניכר לגזור מחוק היסוד חובות קונקרטיות שהפרתן מהווה עוולה נזיקית של הפרת חובה חקוקה (ראה: י' גלעד, "אחריות בנזיקין של רשויות ציבור ועובדי ציבור, משפט וממשל ג' תשנ"ה עמ' 84). כך הבהיר כב' הנשיא מ' שמגר בע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3) 45, בעמ' 90, כי אין מקובלת עליו הגישה לפיה ניתן לראות את חובות המשפט המנהלי כחובות חקוקות ולאפשר לתבוע בנזיקין בגין הפרתן. תחולת כללי המשפט המנהלי על מוסד להשכלה גבוהה 23. לאור האמור לעיל, יש לבחון את טענות התובעים נגד האוניברסיטה באספקלריה של המשפט הציבורי, ולא על-פי עילות מתחום המשפט הפרטי, מה גם שאין צורך בעילות אלו: כללי המשפט הציבורי נותנים מענה ראוי למקרה הנדון כאן, חרף שיקול הדעת הרחב המסור לרשויות האוניברסיטה באישור פעילות מן הסוג הנדון כאן. סעיף 15 לחוק המועצה להשכלה גבוהה, תשי"ח-1958, קובע את עיקרון החופש האקדמי, לאמור: "מוסד מוכר הוא בן חורין לכלכל ענייניו האקדמיים והמנהליים, במסגרת תקציבו, כטוב בעיניו...". סעיף 33 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 שולל התערבות של בית המשפט בחוזה למתן ציון או הערכה, ומונע התערבות של בית המשפט בשיקול הדעת המקצועי של מוסד הלימוד. כך גם נפסק כי מוסד להשכלה גבוהה איננו "רשות ציבורית" או "גוף הממלא תפקיד ציבורי" לעניין סמכותם של בג"צ או של בית המשפט לעניינים מנהליים. אך אין הדבר אומר שהוא איננו כפוף לכללי המשפט המנהלי, בהיותו גוף בעל מאפיינים ציבוריים (דברי כב' הנשיא א' ברק בעע"ם 7151/04 הטכניון - מכון טכנולוגי לישראל נ' דץ, פ"ד נט(6) 433, פסקאות 14-15). האוניברסיטה פועלת מכוח חוק המועצה להשכלה גבוהה, ונתמכת בידי המדינה. יש לה תפקידים ציבוריים והיא בעלת מעין-מונופול על הענקת תארים אקדמיים. חוק זכויות הסטודנט מטיל חובה על מוסדות ההשכלה הגבוהה לכבד את זכויות הסטודנט מתחום המשפט הציבורי, ובהן חופש הביטוי (ראה סעיף 10 לעיל). לאור כל אלו, נחשב מוסד להשכלה גבוהה ל"גוף דו-מהותי", אשר פועל הן בתחום המשפט הפרטי והן בתחום המשפט הציבורי, ובתור שכזה חלים עליו כללי המשפט המנהלי (ראה הקריטריונים לקביעת "גוף דו-מהותי", ותחולת כללי המשפט הציבורי על גוף מעין זה, בבג"צ 731/86 מיקרודף נ' חברת החשמל לישראל, פ"ד מא(2) 449, 462-464; ע"א 294/91 חברה קדישא נ' קסטנבאום, פ"ד מו(2) 464, 492, 530; ע"א 3414/93 און נ' מפעל בורסת היהלומים (1965) בע"מ, פ"ד מט(3) 196, פסקאות 3-9 לפסק דינו של כב' השופט י' זמיר). בעניין זה אין מחלוקת בין הצדדים, וכך אכן נפסק לא אחת לגבי מוסד להשכלה גבוהה (ראה דברי כב' הנשיא מ' לנדוי בע"א 319/65 הנ"ל בעניין בלדה; פסקי הדין של כב' השופט ר' סוקול בה"פ (חי') 283/04 דוח'אן נ' אוניברסיטת חיפה, תק-מח 22005(4) 3409, פסקאות 16-14 וה"פ (חי') 217/05 נעאמנה נ' אוניברסיטת חיפה, , פסקאות 9-15; פסק דינו של כב' השופט ד"ר ד' ביין בה"פ (חי') 1393/93 נפאע נ' אוניברסיטת חיפה, לא פורסם, עמ' 10-11 (22.7.94); ע"א (ב"'ש) 1038/00 פנר נ' אוניברסיטת באר-שבע, תשס"א(1), 310, פסקאות 3-4 לפסק דינו של כב' השופט נ' הנדל; ת.א. (י-ם) 109/94 התאחדות הסטודנטים בישראל נ' האוניברסיטה העברית בירושלים, , פסקה ד' לפסק דינה של כב' השופטת מ' נאור). בע"א 838/87 שני נ' אוניברסיטת תל-אביב, פ"ד מב(2) 382, 383 הבהיר כב' הנשיא א' ברק כי אמנם סעיף 33 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 שולל התערבות של בית המשפט בחוזה למתן ציון או הערכה, ומונע התערבות של בית המשפט בשיקול הדעת המקצועי של מוסד הלימוד. אולם, הוסיף כב' הנשיא ברק: "אין בהוראה זו כדי לאפשר לאורגנים אוניברסיטאיים לפעול ללא סמכות, ואין בהוראה כדי לאפשר שרירות, הפלייה או פגמים אחרים הפוגעים בשיקול הדעת של רשות מקצועית מחליטה". 24. כפי שהבהיר כב' השופט י' זמיר בפרשת און הנ"ל, הקביעה שגוף מסוים הינו "גוף דו-מהותי" איננה אומרת בהכרח שכל כללי המשפט הציבורי יחולו עליו כמות שהם; מעבר הכללים מתחום המשפט הציבורי אל תחום המשפט הפרטי עשוי לחולל בהם שינויים (פסקה 9). כך, למשל, כאשר נטענת עילת פסלות של העדר סבירות, תהא נטייתו של בית המשפט להתערב בשיקול הדעת של "גוף דו-מהותי" קטנה יותר לעומת נכונותו לעשות כן במקרה של רשות ציבורית. הכלל לגבי רשות ציבורית הינו כי בית המשפט לא יחליף את שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו, כל עוד החלטת הרשות איננה חורגת ממתחם הסבירות באופן כה חמור עד שאין היא יכולה לעמוד, וכל עוד לא הוכח כי ההחלטה התקבלה בהעדר תום-לב, מתוך שיקולים זרים או באופן שרירותי (עע"ם 7357/03 רשות הנמלים נ' צומת מהנדסים תכנון תאום וניהול פרוייקטים בע"מ, פ"ד נט(2) 145, פסקאות 19 ו- 21 לפסק דינה של כב' השופטת, כתוארה אז, ד' ביניש והאסמכתאות שצוטטו שם). כלל בסיס זה, הנוגע להפעלת ביקורת שיפוטית מנהלית, חל מקל וחומר כאשר עסקינן בגוף דו-מהותי בכלל, ומוסד אקדמי בפרט, הנהנה מחופש בתחום האקדמי והמנהלי על-פי סעיף 15 לחוק המועצה להשכלה גבוהה. על חופש הביטוי 25. החובה שלא לפגוע בחופש הביטוי ולאפשר את קיומו היא בוודאי חלק מאותם כללי המשפט הציבורי המחייבים כל מוסד להשכלה גבוהה, בהיותו גוף "דו-מהותי" ולאור ההוראה המפורשת שבסעיף 5 לחוק זכויות הסטודנט, המעגנת את הזכות לחופש הביטוי ביחסי המוסד עם תלמידיו. חופש הביטוי הוא מערכי היסוד של כל מדינה דמוקרטית, והוכר בישראל כזכות "על חוקתית", שהיא "ציפור נפשה" של הדמוקרטיה, ואשר ניצבת בראש החירויות שעליהן מושתת המשטר הדמוקרטי. זכות זו מוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (ראה: בג"צ 6126/94, 6143/94 גיורא סנש ואח' נ. רשות השידור ואח', פ"ד נג(3), 817 סעיף 9, כבוד הנשיא א. ברק, והאסמכתאות המצוטטות שם; עע"א 4463/94 גולן נ. שירות בתי הסוהר, פ"ד נ(4) 136; רע"ב 4409/94 גולן נ. שרות בתי הסוהר, פ"ד נ(4) 136, בעמ' 156-157 כבוד השופט א. מצא, ובעמ' 188 כבוד השופטת ד. דורנר; בג"צ 606/93 קידום ייזמות ומו"לות (1981) בע"מ נ. רשות השידור ואח', פ"ד מח(2) 1, בעמ' 9 כבוד השופטת ד. דורנר; בג"צ 6396/96 סימונה זקין נ. ראש עיריית באר-שבע ואח' פ"ד נג(3), 289, כבוד השופט י. זמיר; ע"פ 2831/95 עידו אלבה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 221, בעמ' 297 כבוד הנשיא א' ברק; ע"פ 6696/96 בנימין כהנא נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1), 535, כבוד הנשיא ברק בפסקה 5). 26. הרציונאל העומד בבסיס חופש הביטוי נוגע לכמה היבטים: א) יצירת מצב בו מתאפשרת ביקורת חופשית על השלטון, דבר שהוא מנשמת אפו של המשטר דמוקרטי; ב) מתן ביטוי חופשי לכל דעה, לצורך בירור האמת וליבון כל ההשקפות; ג) הענקת האפשרות לכל פרט בחברה לתת ביטוי לדעותיו, סגולותיו ותכונותיו (ראה: מ. נגבי, "חופש העיתונות בישראל, ערכים בראי המשפט" (ירושלים, 1995), בעמ' 9-10, וכן דברי כב' השופטת דורנר בבג"צ 505/93 הנ"ל בעניין קידום יזמות בעמ' 9-13, בו הבחינה השופטת דורנר בין ביטויים פוליטיים, שרק במקרים חריגים יוגבלו, לבין חופש ביטוי מסחרי; השופטים בך וחשין הביעו דעה דומה: עמ' 27-28, 37). מהות חופש הביטוי היא הזכות של כל אדם להשמיע את דבריו בצורה חופשית, לפתח את אישיותו, לגבש את השקפת עולמו ולהגשים את עצמו, גם באמצעות ביטוי עצמי (ראה: עע"א 4463/94 בעניין גולן הנ"ל בעמ' 157; בג"ץ 316/03 מחמד בכרי נ' המועצה לביקורת סרטים, פ,ד נח(1), 249. חופש הביטוי כולל גם את זכותו של ציבור לראות ולשמוע דברי אחרים. כדברי כב' השופטת א' פרוקצ'יה בבג"ץ 9723/01 לוי נ' מנהלת מחלקת תעשייה ושירותים למתן היתרים לעובדים זרים, פ"ד נז(2) 87, בע' 94: "חופש הביטוי אינו רק חופש להביע דעות, לכתוב ולהציג, אלא גם 'לראות ולשמוע'". 27. חופש הביטוי משתרע על כל השקפה ודעה, כולל ביטוי הפוגע ברגשות הזולת; כלל זה נובע מעיקרון הסובלנות בחברה דמוקרטית, ומחייב הגבלת חופש הביטוי רק במקרים חריגים ויוצאי דופן, באופן שיאפשר ליבון של כל ההשקפות בחברה, וחשיפת השקר בהתמודדות עם האמת (בג"צ 6126/94 הנ"ל בעניין סנש, סעיפים 10-11, 23-25; בג"צ 505/93 הנ"ל בעניין קידום יזמות, בעמ' 9; ע"פ 697/98 סוסצקין נ. מדינת ישראל, פ"ד נב(3), 289 עמ' 7-8; ע"פ 2831/95 הנ"ל בעניין אלבה, בעמ' 296; ע"פ 6696/96 הנ"ל בעניין כהנא, פסקה 13 לפסק דינו של כבוד הנשיא ברק). כפי שאמרה כב' השופטת ד' דורנר בענין בכרי הנ"ל, בעמ' 356: "בעצם היותו של ביטוי פוגעני, גס או צורם אין עילה להסרת ההגנה ממנו". עמד על כך השופט א' מצא בבג"ץ 2888/97 נוביק נ' הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו, פ"ד נא(5) 193, בע' 201: "חופש הביטוי נועד להגן, לא רק על דעות מקובלות ואהודות, המושמעות בתנאים של שלווה וביישוב הדעת, אלא גם - ובכך עיקר מבחנו של חופש הביטוי - על דעות חריגות, מקוממות ומכעיסות, המושמעות על רקע מאורעות מסעירים ובסגנון בוטה וצורם". זאת ועוד: כפי שהודגש בפסיקה לא אחת, "גם היותו של ביטוי שקרי אינה, כשלעצמה, עילה להסרת הגנתו" (ענין בכרי הנ"ל, עמ' 357). בית המשפט איננו בוחן במסגרת חופש הביטוי אם הביטוי אמת או שקר (בג"ץ 806/88Universal City Studios Inc. נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פ"ד מג(2) 22, עמ' 33). הטעם לכך, הוא ש"הסרת ההגנה מהביטוי השקרי מעניקה לרשויות את הכוח לברור את האמת מן השקר, להחליט אלו ביטויים ראויים להישמע ואלו אינם ראויים להישמע, ולשים את הכרעתן שלהן תחת הכרעת שוק הרעיונות החופשי" (כב' השופטת דורנר בענין בכרי הנ"ל, עמ' 357). ההלכה היא כי "חופש הביטוי כולל גם חופש להציג עובדות ולפרש עובדות, גם אם הן שנויות במחלוקת, ואף אם רבים בטוחים שההצגה מוטעית והפרשנות מסולפת" (בג"ץ 2137/98 אליאס נ' יו"ר הועד המנהל של רשות השידור, ). 28. חרף מעמדה של זכות חופש הביטוי כזכות על חוקתית, קיימת הבחנה בין השאלה מהו היקף זכות חופש הביטוי, קרי: אילו ביטויים מכסה זכות יסוד זו, לבין השאלה מהי מידת ההגנה הניתנת לזכות זו. כפי שהובהר בפסקי הדין דלעיל, זכות חופש הביטוי איננה זכות מוחלטת, ויש לאזן בינה לבין זכויות מתנגשות (איזון "אופקי"), על פי המשקל היחסי שיש לתת לערכים השונים המתנגשים ביניהם; כך ייתכן כי זכות חופש הביטוי תוגבל לטובת ערכים אחרים, אשר בנסיבות העניין תהיה ידם על העליונה (בג"צ 6126/94 הנ"ל בעניין סנש, סעיף 11; עע"א 4463/94 בעניין גולן הנ"ל, בעמ' 157-158; ע"פ 2831/95 הנ"ל בעניין אלבה, בעמ' 296). זאת ועוד, חירות הביטוי מתנגשת לא פעם עם האינטרס הציבורי, דבר המחייב עריכת איזון "אנכי" בינה לבין האינטרס של הכלל: איזון זה איננו קובע את גבולות הזכות, כי אם את מידת ההגנה שתינתן לה. וכך אמר כבוד הנשיא א. ברק בבג"צ 6126/94 הנ"ל בעניין סנש, בסעיף 18: "ברשימה ארוכה של פסקי דין, אשר ביססו את מסורת חופש הביטוי בישראל, בחן בית משפט זה את מאפייניו של איזון זה ואת אמות המידה לפתרונו (ראה א' ברק "חופש הביטוי ומגבלותיו", הפרקליט מ' 7 (התשנ"א); א' ברק "המסורת של חופש הביטוי בישראל ובעיותיה", משפטים כז 223 (1996)). נקודת המוצא הינה, כי מוצדק הוא, בחברה דמוקרטית שוחרת חופש, להגביל בתנאים מסויימים את ההגנה על חופש הביטוי והיצירה. ראוי הוא שלא לתת הגנה לחופש הביטוי והיצירה במקום שאלה פוגעים באינטרס הציבור. עם זאת, לא כל פגיעה באינטרס הציבור שוללת הגנה על חופש הביטוי והיצירה. פגיעה בחופש הביטוי והיצירה נתפסת כמוצדקת אך ורק אם היא תואמת את ערכיה של מדינה ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית; אם היא לתכלית ראויה; אם הפגיעה בחופש הביטוי והיצירה אינה מעבר לנדרש. דרישות אלה - המעוגנות בפסקת ההגבלה שבחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (סעיף 8) - מבטאות את עמדתה של שיטת המשפט הישראלית באשר לכוחו של האינטרס הציבורי להגביל את חירותו של פרט (ראה בג"ץ 4541/94 מילר נ. שר הבטחון, פ"ד מט(4) 94, 138; דנ"פ 2316/95 גנימאת נ. מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 589, 653; פרשת חורב, בעמ' 41-43). אכן, אם שמירה על כל אינטרס ציבורי היה בכוחה לשלול ההגנה מחופש הביטוי והיצירה, כי אז היו חירויות אלה נפגעות פגיעה אנושה. עצם האופי הדמוקרטי של המדינה היה נפגע קשות". 29. כלל נוסף שקבע בית המשפט העליון לעניין הגבלת חופש הביטוי, ואשר נגזר מן הדרישה למידתיות הקבועה ב"פסקת ההגבלה" שבסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ("במידה שאינה עולה על הנדרש"), נוגע לחומרת הפגיעה הנגרמת מחופש הביטוי, וההסתברות להתרחשות פגיעה זו בערך המתנגש בחופש הביטוי. כך סיכם את הכלל כבוד הנשיא א' ברק בעניין סנש הנ"ל (סעיף 20): "הנה כי כן, לאור החשיבות הרבה שאנו מעניקים במשטר דמוקרטי לחופש הביטוי והיצירה, רק פגיעה ברגשות שהיא קשה, רצינית וחמורה - כלומר, היא פגיעה מעבר לרמת הסיבולת שכל אדם נוטל על עצמו בחברה דמוקרטית - עשויה להצדיק הטלת הגבלות - כלומר מניעת הגנה - על חופש הביטוי והיצירה. הסתברות התרחשותה של פגיעה זו ברגשות צריך שתהא בגדר של ודאות קרובה (ראה א' רובינשטיין, המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל, 1003 (כרך שני, מהדורה חמישית, 1997)). בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן ניתן להסתפק בהסתברות שהיא בגדר של אפשרות סבירה (ראה ע"פ 126/62 דיסנצ'יק נ. היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יז 169; 696/81 אזולאי נ. מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 565; ע"פ 6696/96 כהנא נ. מדינת ישראל )". (ראה גם: עע"א 4463/94 הנ"ל בעניין גולן, בעמ' 157-158, 180 ו- 188-189; בג"צ 606/93 הנ"ל בעניין קידום יזמות בעמ' 10 ו- 16; בג"צ 6396/96 בעניין זקין הנ"ל, בעמ' 7). בענין בכרי הנ"ל, סיכמה כב' השופט דורנר בעמ' 358 את ההלכה בעניין הפגיעה בחופש הביטוי, כדלקמן: "פיסקת ההגבלה מתירה לפגוע בזכות רק אם סמכות הפגיעה מעוגנת בחוק, והפגיעה הולמת את ערכיה של מדינת ישראל, הינה לתכלית ראויה והיא במידה שאינה עולה על הנדרש. המידתיות כוללת התאמה של האמצעי הפוגע בזכות לתכלית שנקיטתו נועדה להשיג (מבחן ההתאמה); נקיטת האמצעי שמידת פגיעתו בזכות היא המצומצמת ביותר (מבחן הפגיעה הפחותה); וקיום יחס סביר בין התועלת שבהגשמת התכלית לבין הנזק שגורמת הפגיעה בזכות (מבחן היחסיות). מבחנים אלה מופעלים תוך התחשבות במשקלן הסגולי, בנסיבות המקרה, של התכלית שהגשמתה מתבקשת, מצד אחד, ושל הזכות הנפגעת, מצד שני... בגדר מבחני המידתיות שבפיסקת ההגבלה משתלבות כיום גם נוסחות האיזון, שפותחו בפסיקה עוד קודם לחקיקת חוק-היסוד ומתייחסות למידת ההסתברות, כי מימוש חופש הביטוי יפגע באינטרס הציבורי... כידוע, לשם פגיעה בחופש הביטוי נדרשת, בדרך-כלל, ודאות קרובה לפגיעה בציבור... עם זאת, המבחנים ההסתברותיים אינם ישימים כשהפגיעה שבה מדובר היא ברגשות. במקרה כזה יש לעמוד על עוצמת הפגיעה. ראו דברי השופט אליעזר גולדברג בפסק-דין Universal הנ"ל, בע' 41; וכן דברי בפסק-דין קידום הנ"ל, בע' 14. יש לבחון אם הפגיעה היא בעוצמה שאינה עולה על העוצמה הנסבלת בחברה דמוקרטית, ש"רמת הסיבולת" שלה גבוהה... רמת סיבולת זו מצויה על סף גבוה ביותר, כאשר הפגיעה ברגשות באה למנוע הגנה מחופש הביטוי וחופש היצירה [פסק-דין סנש הנ"ל, וראו גם דברי בפסק-דין קידום הנ"ל, בע' 16 ובפסק-דין יפאורה הנ"ל, בע' 183". (ראה גם דברי כב' השופט א' פרוקצ'יה בענין בכרי, פסקאות 10-13). אכן, כפי שהדגישו השופטות דורנר ופרוקצ'יה בענין בכרי הנ"ל, "במושג שלום הציבור וסדר ציבורי נכלל גם ערך מוגן של שמירה על רגשות בני הציבור... חשיבותו של ערך זה רבה הן בתחום הפרט והן בתחום חיי החברה והלאום" (עמ' 368 לפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה). אך כאמור, "רף הסיבולת המצדיק הגבלת חופש ביטוי עקב פגיעה ברגשות הוא, איפוא, גבוה ביותר, ורק מצבים חריגים ויוצאי דופן של פגיעה יצדיקו הגבלת חופש ביטוי כזה, שאם לא כן, היה חופש זה עשוי להתרוקן במידה רבה מתוכנו" (שם, עמ' 368). ד. סיכום ומסקנות 30. בבואנו להחיל עקרונות אלו על חופש הביטוי במוסד להשכלה גבוהה, נקודת המוצא היא שלמוסד להשכלה גבוהה נתון שיקול דעת רחב באשר להיקף חופש הביטוי והתנאים לקיומו, ובכל הנוגע לקביעת אופן הביטוי, מועדו ומיקומו; ובלבד שהטלת מגבלות טכניות על חופש הביטוי תשארנה "'חופש נשימה' ראוי לחופש הביטוי" (דברי כב' הנשיא א' ברק במאמרו "חופש הביטוי ומגבלותיו", הפרקליט מ' 5, שצוטטו בפסק דינו של כב' השופט ר' סוקול בענין דוח'אן הנ"ל, פסקה 18, בו נדונה שאלת זכותם של סטודנטים נוצרים להציב עץ אשוח בחג המולד ברחבת הבניין הראשי של האוניברסיטה). מנגד, דווקא במוסד להשכלה גבוהה מקבל עיקרון חופש הביטוי דגש כפול ומכופל, המוצא את ביטויו גם בסעיפים 5-7 לחוק זכויות הסטודנט (ראה גם: ה"פ (ב"ש) 2085/07 דויטשר נ' אוניברסיטת בן גוריון, , כב' השופט א' ואגו). חופש ביטוי מלא, המאפשר פלורליזם מחשבתי וחילופי דעות, הינו חיוני לשגשוג מדעי ואקדמי (על חשיבות חופש הביטוי בהקשר לחופש האקדמי ראה: בג"ץ 2454/08 פורום משפטי למען ארץ ישראל נ' פרופ' יולי תמיר - שרת החינוך, , פסקה 3 לפסק דינו של כב' השופט ח' מלצר). 31. לסיכום כל האמור לעיל, האוניברסיטה הינה "גוף דו-מהותי" המחויב לפעול על-פי כללי המשפט המנהלי, ובתור שכזה כפופות החלטותיו לביקורת שיפוטית. בית המשפט לא יחליף את שיקול דעתה של האוניברסיטה, בניהול ענייניה האקדמיים או המנהליים, בשיקול דעתו, כל עוד החלטותיה אינן חורגות ממתחם הסבירות באופן כה חמור עד שאין הן יכולות לעמוד, וכל עוד לא הוכח כי הן התקבלו בהעדר תום לב, מתוך שיקולים זרים או באופן שרירותי. במקרה דנא, אין מנוס מלקבוע כי החלטתו הראשונית של דקאן הסטודנטים, פרופ' אריאל, להסיר את התערוכה לאחר שבוע - החלטה שנתקבלה יום בלבד לאחר פתיחת התערוכה, מבלי לצפות בה כלל - כמו גם החלטתו השניה להסירה בפועל ולאלתר, הן החלטות פסולות הלוקות בפגמים מנהליים יסודיים שאינם מאפשרים להותירן על כנן. לאור ההלכות המשפטיות המבוארות לעיל, ועל יסוד הממצאים העובדתיים שפורטו לעיל, ניתן לסכם ולקבוע כדלקמן: א. החלטת האוניברסיטה, שנתקבלה על ידי פרופ' אריאל, להתיר את הצגת התערוכה בבניין הספריה המרכזית עלתה בקנה אחד עם עיקרון חופש הביטוי. האוניברסיטה מתירה לא-פעם פעילות ציבורית בעלת מסר פוליטי בתחומה, ואף מעמידה את בנייניה ושטחיה למטרות אלו. פעילות מעין זו הינה חלק חשוב ממטרות האוניברסיטה, לאפשר חשיפה חופשית של מגוון דעות והשקפות חברתיות ופוליטיות בכל התחומים. על רקע זה הוחלט לאשר את תערוכת הציורים נשוא התביעה, אשר לצד היותה בעלת ערך אומנותי - היא גם בעלת גוון ומסר פוליטי, ומיועדת לקידום האמונה ושיטת התרגול של הפאלון גונג. בטופס הבקשה נרשם "תערוכה בנושא שיטת הפאלון גונג הסינית ורדיפת מתרגליה". פרופ' אריאל שאישר את התערוכה, כמי שמכיר היטב את התרבות וההיסטוריה הסינית, הוא האחרון שיכול לטעון כי לא הבין את מטרות התערוכה, גם אם לא טרח להציץ בציורים שנכללו בספר התערוכה שנמסר לידי אגודת הסטודנטים לצורך הגשת הבקשה לאישור התערוכה. השאלה איננה מדוע אושרה התערוכה, אלא מדוע הופסקה הצגתה בעודה באיבה. ב. לא עלה בידי פרופ' אריאל לבסס נימוק סביר אחד להסרת התערוכה טרם זמנה. בשם האוניברסיטה נמסרו מספר נימוקים בשלבים השונים של המשפט, מתוך חוסר עקביות, וממילא אין בהם כדי להצדיק את הפסקת התערוכה בטרם עת. העובדה שהתערוכה נועדה לקדם ולהעביר מסר פוליטי היתה ידועה מראש, ואין בכך כדי למנוע את הצגתה. הטענה כי התערוכה כוללת "ציורי זוועה", או שהיא בעלת "אסתטיקה מפלצתית", משקפת את טעמו האישי של פרופ' אריאל, ולא היא שעמדה בבסיס החלטתו להפסיק את התערוכה. פרופ' אריאל הורה על הסרת התערוכה, יום לאחר תחילת הצגתה, עוד בטרם צפה בה. כך גם קשה להאמין כי פניות אנונימיות בדואר אלקטרוני של 4-5 סטודנטים ישראלים הלומדים בסין, שכלל לא הוצגו, בדבר חששם מפני תגובת השלטונות הסיניים כלפיהם ופגיעה בלימודי היהדות בסין - הן אלו שהביאו את פרופ' אריאל להחלטתו להפסיק את התערוכה. נימוק זה כלל לא הועלה בכתב ההגנה של האוניברסיטה. פרופ' אריאל לא התייעץ עם גורם אחר כלשהו באוניברסיטה או מחוצה לה בטרם קיבל את החלטתו להפסיק את התערוכה בשל לחצים חיצוניים פוליטיים. שוכנעתי כי הסיבה האמיתית להפסקת התערוכה היא התערבותה של השגרירות הסינית בנושא, ופגישתו של פרופ' אריאל עם נספח התרבות הסיני מייד לאחר הצגת התערוכה, אף שפרופ' אריאל הכחיש זאת. הוכח כי השגרירות הסינית בישראל מעודדת ומממנת פעילויות שונות באוניברסיטה, ונראה כי פרופ' אריאל חשש לסכן פעילויות אלו. התערוכה היתה לצנינים בעיני המשטר הסיני, וגורם זה הביא את פרופ' אריאל להסירה לאחר שבוע אחד בלבד. ג. גם לו סברתי כי ההחלטה להפסיק את התערוכה נבעה מן הרצון לשמר את לימודי היהדות בסין ולמנוע התנכלות אפשרית לסטודנטים ישראלים הלומדים שם - אינני משוכנע, כלל ועיקר, כי תכלית זו מצדיקה פגיעה בחופש הביטוי. על אחת כמה וכמה, אין היא מצדיקה פגיעה בחופש הביטוי במידה העולה על הנדרש, שהתבטאה בהסרת התערוכה בכללותה, מבלי לשקול חלופה הפוגעת פחות בחופש הביטוי. כך גם ברור כי אם התקבלה ההחלטה מנימוק זה - היא התקבלה בלא שנסמכה על תשתית עובדתית נאותה. ההלכה היא כי רק פגיעה שהיא קשה, רצינית וחמורה, ואשר הסתברותה היא בגדר וודאות קרובה, מצדיקה את הגבלת חופש הביטוי. החשש לגורל לימודי היהדות בסין, או להתנכלות לסטודנטים ישראלים הלומדים שם, אינם עומדים באמות מידה אלו. מדובר בחשש, אם לא בספקולציה, בלתי מבוססים. ד. פרופ' אריאל עצמו הדגיש כי החשש לפגיעה ביחסים עם ממשלת סין איננו עילה לפגיעה בחופש הביטוי הפוליטי והאומנותי, כפי שאף הבהיר לנספח התרבות הסיני. אך גם שאר הנימוקים שהעלה אינם מצדיקים את החלטתו להפסיק את התערוכה. מי שלא טרח כלל לצפות בתערוכה, בטרם הורה על הסרתה, לא ישמע בטענה כי עשה כן בשל נימוקים הנוגעים לתוכן הציורים המוצגים בה. התנהגות מעין זו לוקה בחוסר סבירות קיצונית ובשרירותיות, ודי בכך כדי לפסול את ההחלטה. יתר על כן, פרופ' אריאל לא שקל כלל את האפשרות להסיר רק חלק מן הציורים בתערוכה, אף שהודה כי כמחציתם "תמימים" לחלוטין, כפי שאכן ניתן להתרשם מעיון בציורים (נספח א' לכתב התביעה). גם לגבי אותן תמונות הממחישות את הזוועה שבעינויים, יש לזכור כי מדובר בתערוכת ציורים שהוצגה במקומות רבים ומכובדים ברחבי העולם, ואף בבית אגודת העיתונאים בישראל, ולא יתכן שדווקא האוניברסיטה, אשר אמונה על קידוש חופש הביטוי, תטיל צנזורה על ציורים, בהתאם להשקפתו וטעמו האישיים של אדם אחד המכהן בתפקיד דקאן הסטודנטים. ד. גם אם היה ממש בטענת פרופ' אריאל כי חלק מן התמונות פוגעות ברגשי הציבור, ודבר זה לא ממש הוכח, הרי שזכות חופש הביטוי חייבה את המשך הצגתה של התערוכה. הפסקת התערוכה פגעה לא רק בחופש הביטוי של מי שרצו להציג את הציורים לקהל הרחב, אלא גם בזכות לחופש הביטוי של הקהל הפוטנציאלי שרצה לחזות בהם. כפי שהבהיר בית המשפט העליון, חופש הביטוי משתרע גם על ביטוי פוליטי או אומנותי הפוגע ברגשות הזולת, ואפילו מדובר בביטוי פוגעני, מקומם, בוטה, גס, מכעיס או צורם - לדעת חלקים נרחבים מן הציבור. זה מבחנו האמיתי של חופש הביטוי. רף הסיבולת המצדיק הגבלת חופש הביטוי עקב פגיעה ברגשות הציבור הנו גבוה ביותר. רק פגיעה שהיא קשה, רצינית וחמורה, ואשר הסתברותה היא בגדר וודאות קרובה, מצדיקה את הגבלת חופש הביטוי. אין זה המקרה שבפנינו. ה. כך גם אין מקום להגביל את הצגת הציורים בשל הטענה של ממשלת סין כי הם מציגים מציאות שקרית ומעוותת, גם אם יש אמת בטענה זו. בית המשפט איננו מביע דעה בעניין זה, וגם האוניברסיטה ופרופ' אריאל לא נקטו עמדה בנושא. חופש הביטוי משתרע גם על ביטוי מסולף ואף שקרי, שכן הרשות איננה מוסמכת לבחון במסגרת חופש הביטוי את אמיתות הביטוי ולהשתיק ביטוי זה או אחר בשל דעתם של אחרים כי הוא איננו משקף את המציאות. הרשות מצווה לאפשר שוק רעיונות חופשי, שבו יוכל הציבור לשפוט ולהחליט כראות עיניו. 32. סוף דבר: ההחלטה להסיר את התערוכה שבוע לפני מועד סיומה המאושר, נתקבלה על ידי האוניברסיטה (למעשה, על ידי דקאן הסטודנטים, פרופ' יואב אריאל) משיקולים פסולים וזרים הנגועים בשרירותיות ובחוסר סבירות קיצונית. לכן, דין התביעה להתקבל. ניתן צו כמבוקש, המורה לאוניברסיטה לאפשר לתובעים לחדש את התערוכה למשך שבוע נוסף, מיום ב' עד ה', בבניין הספריה המרכזית ע"ש "סוראסקי", וזאת במהלך תקופת הלימודים הסדירה בסמסטר א' לשנה"ל תש"ע. הציורים שיוצגו הם אלו הכלולים בספר הציורים שצורף כנספח א' לכתב התביעה, למעט התמונה האחרונה הנקראת "צדק" (סצינת "הוצאה להורג" של נשיא סין לשעבר), שהתובעים הסכימו להסירה, ובדין עשו כן. 33. המשיבה 1 (האוניברסיטה) תשלם לתובעים הוצאות משפט בסך 5,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 40,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. השכלה גבוההאוניברסיטהסטודנטיםתל אביב