האם התנהלות הצוות הרפואי לפני הניתוח, היתה סבירה, והאם האיבחון החלקי של בעייתה הרפואית נבע כתוצאה מרשלנות רפואית? קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת רשלנות רפואית בגין אבחון חלקי: פתח דבר התובענה אשר בפני מהווה דוגמה מובהקת למאבקם היומיומי של הרופאים, ונסיונותיהם הבלתי נלאים להציל ולרפא חולים, ועל-כך נאמר: "סתם רופא מרפא את המחלה, ורופא חכם ירפא את החולה" טף שפירא וזהו כל הענין בתמצית. השאלה היא האם תפקידו של הרופא הוא לרפא את המחלה בלבד, או, שמא תפקידו לרפא את החולה, ולו במחיר השארתו בלתי-שלם בגופו? על-כך נסוב פסק-דין זה. עובדות כתב התביעה 1. התובעת, ילידת 15.2.76, רווקה ללא ילדים, פנתה ביום 1.7.03 לחדר המיון במרכז הרפואי ספיר (להלן: "בית החולים") בתלונות על כאבי-בטן הנמשכים מזה מספר שבועות. היא אושפזה ושוחררה למחרת היום, ביום 2.7.03 "ללא כל טיפול, פרט להמלצה לביקורת נוספת שלושה שבועות מאוחר יותר" (סעיף 5 לכתב התביעה). בגיליון השחרור מתאריך זה צויין, כי התקבלה עם ממצא של מסה שחלתית חשודה כדרמואיד, וזאת לאחר ביצוע בדיקות מעבדה ובדיקת אולטרה-סאונד גניקולוגית. עוד צויין בסעיף הבדיקות, כי בבדיקת האולטרה-סאונד נראו כמויות משמעותיות של נוזל עכור באיזור השחלות והחצוצרות, וכן צויין קיומה של מסה נוספת עם נוזל עכור, והמסקנה הרפואית היתה, כי מדובר "בממצא של מסה שחלתית חשודה לדרמואיד" (סעיף 8 לכתב התביעה). התובעת טוענת, כי "לרוע מזלה ננעלו הרופאים על אבחנה יחידה של דרמואיד 'ואטמו' עצמם לאבחנה הנוספת המתבקשת, תהליך דלקתי-זיהומי בחצוצרות של התובעת, אבחנה שהיתה עשוייה לשנות את כל מהלך המחלה והטיפול ..." (שם). התובעת טוענת, כי הרופאים התעלמו לחלוטין מהעובדה, שכששה שבועות קודם לכן עברה הפלה יזומה - TOP, וכי היא ציינה במפורש, כי כאבי הבטן החלו לאחר ההפלה, ומשכך, נמנעו מקביעת הקשר הברור בין ההפלה לבין הכאבים. לדבריה, הרופאים "לא יישמו ... כללים של אבחנה מבדלת, הדורשת שלילת קשת רחבה של אבחנות ומחלות, אלא 'ננעלו' על אבחנה אחת בלבד, דרמואיד" (ס' 13 לכתב התביעה), ומשכך, היפנו אותה לקביעת תור לא דחוף להסרת הדרמואיד. התובעת טוענת, כי כאביה לא חלפו, ואף התגברו, ובתאריך 7.7.03 היא הגיעה פעם נוספת לבית החולים, ואובחנה כסובלת מ"כאבים קוליקיים ברום הבטן משמאל" (נספח ו' לכתב התביעה), קרי - החשד היה לקיומה של בעייה במערכת העיכול ולא בעייה בתחום הגניקולוגי. בקבלתה בוצעה לתובעת בדיקה גניקולוגית וכן בדיקת אולטרה-סאונד, במהלכה נשלל שיזור של השחלה. התובעת הופנתה לבדיקת כירורג, אולם לאחר המתנה של כ- 3 שעות לבדיקתה על-ידי כירורג, והימנעות הצוות הכירורגי מבדיקתה, היא עזבה את חדר המיון הכירורגי והלכה לביתה. עם גבור כאביה, פנתה התובעת בשלישית לחדר המיון, למחרת היום - 8.7.03 - ואושפזה במחלקה הכירורגית. האבחנה של הצוות הרפואי במועד זה היתה, כי מדובר בחסימת מעיים עם נוזל בטני, והוחלט על ביצוע לפרוטומיה - פתיחת בטן חוקרת. לדברי התובעת, הרופאים הודיעו לה כי הסיבה לכאבי הבטן החריפים הינה חסימת מעיים, ולפיכך עליה לעבור ניתוח לשחרור החסימה (סעיף 18 לכתב התביעה) ו"בהתאם לכך, החתימו אותה על טופס הסכמה לניתוח, כאשר כל ההסבר שקיבלה היה, שמדובר בניתוח כירורגי בלבד" (סעיף 19 לכתב התביעה). התובעת טוענת, כי היא זוכרת "בבהירות מושלמת" (סעיף 20 לכתב התביעה) את השיחה במהלכה הוחתמה על טופס ההסכמה לניתוח, וכי החתמה זו נערכה במסדרון שבכניסה לחדר הניתוח. לדבריה, "נכחו בהסבר הקצר שני רופאים. התובעת שאלה אותם על מהות וסיכוני הניתוח והם אמרו לה במפורש, שמדובר בניתוח פשוט ביותר, ללא כל סיכונים מיוחדים, אשר נמשך בין חצי שעה ל- 45 דקות, ובמהלכו פותחים את החסימה במעיים", ו"אחד הרופאים תחב לידה טופס וביקש ממנה לחתום. מששאלה 'על מה בדיוק אני חותמת?', ענו לה 'את חותמת על אישור לניתוח'" (סעיף 20 לכתב התביעה). התובעת טוענת, כי מרגע אישפוזה ועד לחתימתה על טופס ההסכמה לניתוח, לא נאמר לה כי מדובר בניתוח גניקולוגי. התובעת מודה, כי ידעה על קיומו של הדרמואיד ועל הצורך להסירו בניתוח, אולם "בשום זמן שהוא ביום אישפוזה, ב- 8.7.03, לא נאמר לה כי בניתוח שהיא עומדת לעבור באותו יום, קיימת אפשרות של הגעה לאיזורים גניקולוגיים, ובוודאי שלא הוזכרה כלל אפשרות של עיקור התובעת ו/או כריתת החצוצרות" (סעיף 21 לכתב התביעה). התובעת מוסיפה וטוענת, כי גם על טופס ההסכמה לניתוח עליו חתמה, לא הופיעה בשום מקום אפשרות של ניתוח גניקולוגי ו/או כריתת חצוצרות, וכל שהופיע בטופס הוא Exp. Laparatomy שפירושו פתיחת בטן חוקרת. במהלך הניתוח התברר למנתחים, כי "מדובר באבצס עם מוגלה בחצוצרה הימנית, ואבצס גדול נוסף בין החצוצרה למעי הגס" (סעיף 23 לכתב התביעה). או אז, לדברי התובעת, קיימו המנתחים הכירורגיים "התייעצות טלפונית עם הגניקולוגים ובסיומה נכרתו שתי החצוצרות של התובעת" (סעיף 23 לכתב התביעה). התובעת טוענת, כי מהכתוב בגיליון הניתוח כלל לא ברור, האם רופא נשים בכיר הגיע לחדר הניתוח, ולמעשה, לא בוצע ניתוח כריתת החצוצרות בידי רופא נשים, אלא בידי "כירורגים כלליים, שאין להם מומחיות ומיומנות בתחום הגניקולוגי" (סעיף 23 לכתב התביעה). לאחר הניתוח הועברה התובעת לאישפוז במחלקה הגניקולוגית, וכאשר התעוררה מהניתוח "והבינה כי הרופאים כרתו את החצוצרות בגופה בלא שיידעו אותה מראש, הרגישה שחרב עליה עולמה. עתה הבינה כי הינה עקרה וכי לעולם לא תוכל להרות באופן טבעי" (סעיף 25 לכתב התביעה). עוד טוענת התובעת, כי "לו היו אומרים לה, או אפילו רומזים לה, כי היא מצוייה בסיכון לעקרות, לא היתה נותנת בשום פנים ואופן את אישורה לניתוח, על אף כאביה, טרם שהיתה מקבלת יעוץ נוסף (Second Opinion) מרופא נשים, מומחה המוביל בתחומו" (סעיף 26 לכתב התביעה). התובעת צירפה לכתב התביעה את חוות-דעתו של פרופ' שנקר, הקובע כי בנתוניה של התובעת לא היה מקום, לכרות את החצוצרות, וכי כריתתן היתה מיותרת וגרמה לעקרותה של התובעת. התובעת טוענת, כי עקב ההתרחשות המתוארת, היא לוקה בנכות נפשית בשיעור של 10%בהתאם לחוות-דעתה של ד"ר דורית ריבלין כרפ, והיא תובעת את נזקיה, כמפורט בכתב התביעה. כתב ההגנה 2. הנתבעים מכחישים את המיוחס להם בכתב התביעה, ומפרטים את השתלשלות העניינים, אשר הסתיימה בניתוח שבמהלכו נכרתו שתי החצוצרות של התובעת. הנתבעים מדגישים, כי עובדת ביצוע ההפלה כששה שבועות טרם פנייתה של התובעת לחדר המיון בבית החולים, ביום 1.7.03, היתה ידועה לצוות הרפואי שבדק אותה וטיפל בה, וכי המסקנות הטיפוליות והאבחנתיות נעשו, בין היתר, תוך התייחסות לביצוע ההפלה, ובהתבסס על הבדיקות הקליניות, המעבדתיות וההדמתיות שנעשו לה. לאחר ביצוע הבדיקות הגיעו הרופאים למסקנה, כי התובעת סובלת מחסימת מעיים, והיא הופנתה לניתוח שהוגדר כ"בטן חוקרת", על-מנת לאשש את האבחנה בדבר קיומה של חסימת מעיים. הרופאים הכירורגים לא שללו אפשרות קיומה של בעייה גניקולוגית, ובטרם תחילת הניתוח הודיעו לכונן הגניקולוגי, כי יתכן שנוכחותו ו/או עזרתו ידרשו במהלך הניתוח. לאחר פתיחת בטנה של התובעת התברר לכירורגים, כי התובעת אכן סובלת מחסימת מעי, ולאחר פתיחת החסימה הוברר כי התובעת סובלת מזיהום קשה וחמור באיברים הגניקולוגיים, וקיומם של אבצסים מוגלתיים בשתי החצוצרות. עם גילוי הזיהום החמור בחצוצורת, נערכה התייעצות טלפונית עם רופאי המחלקה הגניקולוגית, ובעקבות ההתייעצות הצטרפו שני רופאים גניקולוגיים לניתוח, ולאחר התייעצות טלפונית עם מנהל המחלקה - פרופ' עמי פישמן - הוחלט על כריתת החצוצרות. כמו-כן הוסר הדרמואיד מהשחלה הימנית, תוך שמירה על שלמות השחלות, וכן נכרת התוספתן אשר היה מעורב בתהליך הזיהומי. הנתבעים טוענים, כי במהלך הניתוח, ולאחר שהוברר מצבה הקשה של התובעת והזיהום החמור ממנה היא סובלת, לא היה מנוס מכריתת החצוצרות שהיו הגורם המזהם, וכי כריתת החצוצורת היתה בבחינת הכרח אשר הציל את חייה של התובעת. הנתבעים צירפו את חוות-דעתו של פרופ' אהל גונן, אשר הסביר כי תלונותיה של התובעת עובר לניתוח לא היו אופייניות לדלקת באגן, והצביעו יותר על קיומה של בעייה במערכת העיכול, והיא אף טופלה במאלוקס, המיועד לבעיית עיכול, אשר שיפר את מצבה לזמן מה, דבר שחיזק את התרשמות הרופאים כי מדובר בבעיית גסטרו ולא בבעייה גניקולוגית. פרופ' אהל הדגיש, כי הניתוח היה ניתוח מציל חיים וכי לא נפל כל פגם בהתנהלותם של הרופאים ובטיפול שניתן לתובעת. השאלות הצריכות הכרעה 3. נוכח המחלוקת בין הצדדים, יש להכריע בשאלות הבאות: האם התנהלות הצוות הרפואי עובר לביצוע הניתוח, היתה סבירה, והאם האיבחון החלקי של בעייתה הרפואית נבע כתוצאה מהתרשלות? האם ניתן היה למנוע את כריתת החצוצרות על-ידי מתן טיפול אנטיביוטי? האם היה הכרח לכרות את החצוצרות בניתוח ביום 8.7.03? מה הסבירות לתיפקודן של החצוצרות, אילו לא היו נכרתות ומטופלות באופן שמרני? 3(א) ההתנהלות הרפואית עובר לביצוע הניתוח - מהתיעוד הרפואי עולה, כי במאי 2003 עברה התובעת הפסקת הריון יזומה בבית החולים "סניטס". בתאריך 19.6.03 פנתה התובעת לרופאת המשפחה בקופת-חולים לאומית, והתלוננה על כאבים בבטן עליונה. בבדיקה זו אובחנה רגישות בבטן עליונה ללא תינגודת או גירוי ציפקי, והתובעת הופנתה לבדיקה אצל מומחה גסטרואנטרולוג (ת/32 למוצגי התובעת). לא ברור מהתיעוד שצורף, אם התובעת ערכה את הבירור הגסטרואנטרולוגי, כפי שהתבקשה לעשות, אולם, ביום, 1.7.03, היא התייצבה בחדר המיון בבית החולים והתלוננה על כאבים בבטן התחתונה מזה כשבועיים, ובבדיקה אובחנה "רגישות בבטן תחתונה - יותר מימין, ללא סימני גירוי צפקי" (ת1/2 למוצגי התובעת). בחדר המיון נבדקה התובעת על-ידי רופא נשים, אשר ציין "לפני 6 שבועות עברה TOP (W7-6). מאז כאבי-בטן ... נבדקה אצל רופאת משפחה, והומלץ על בירור גסטרו. לא נבדקה על-ידי רופא נשים ... ישנן הפרשות חריגות סמיכות וצהובות ..." (ת1/4 למוצגי התובעת). בהמשך נבדקה התובעת פעם נוספת (חותמת הרופא הבודק איננה קריאה) וממצאי הבדיקה היו "רגישות דיפוזית בבטן אמצעית דו"צ ותחתונה, מעט יותר משמאל, ללא סימני גירוי צפקי ... טפולות במ"פ, ללא רגישות בהנעת הצוואר, דוגלאס חופשי", והיא הופנתה לביצוע בדיקת אולטרה-סאונד, אשר העלתה קיומו של דרמואיד ציסט (ת1/5 למוצגי התובעת), שלאחריה אושפזה במחלקת נשים. בקבלתה במחלקת הנשים נרשם, כי התובעת עברה הפלה כששה שבועות לפני-כן, וכי "מאז כאבים בבטן עליונה ובטן ימנית עליונה". בבדיקה נמצא, כי הרחם "לא רגיש, טפולות במ"פ, ללא רגישות בהנעת הצוואר, דוגלס חופשי" (ת1/6 למוצגי התובעת), וכן אובחנה רגישות בבטן מרכזית, ובסיכום הקבלה נקבע, כי התובעת מתקבלת לאישפוז וכי אובחנה "מסה מימין הנראית כדרמואיד, בנוכחות כאבי-בטן. לא ברור אם כאבי הבטן קשורים למסה, שכן הם ממוקמים בבטן עליונה ומרכזית, וקשורים באוכל". באותו יום נבדקה התובעת בשעה 14:15 ואובחנה רגישות מינימאלית בבטן ימנית תחתונה עם הקרנה לבטן מרכזית, ובשעה 15:00 נבדקה פעם נוספת וצויין "מאז הגרידה לפני 8 שבועות, כאבי-בטן ... הכאבים ברום הבטן" וכן צויין "טפולות מלאות מעט רגישה מימין, משמאל מעט רגישות, אין סימני גירוי צפקי או דלקת של האגן" (ת1/13 למוצגי התובעת). עוד אובחנה בבדיקה זו רגישות על-פני הקיבה משמאל, ונרשם כי "אין כאבים בבטן תחתונה"(שם). בשעה 18:20 נבדקה התובעת פעם נוספת ואובחנה כסובלת מ"כאבי-בטן כולה, בעיקר בטן עליונה ... בטן רכה, לא נפוחה, לא חריפה ... מגיבה בכאבים בבטן עליונה" (ת1/14 למוצגי התובעת). בבדיקת אולטרה-סאונד שנערכה בבוקרו של אותו יום הוגדרה "מטרת הבדיקה: 6 שבועות לאחר הפסקת הריון" ובמהלכה נצפו שתי מסות: האחת - מימין לשחלה, והשנייה גם היא מימין "עם נוזל עכור". כמו-כן צויין, כי אין נוזל בדוגלס (ת1/8 למוצגי התובעת), ומסקנת הבודק היתה ש"התמונה יכולה להתאים לדרמואיד" (ת1/9 למוצגי התובעת). התובעת שוחררה ביום 2.7.03 ובמסמך השחרור תואר, כי עברה הפלה שישה שבועות קודם לכן, ו"מזה כשבועיים כאבים בבטן עליונה", וכן צויין, כי הרחם אינו רגיש ו"טפולות מימין מלאות, משמאל תקין". כמו-כן תוארו הממצאים שניצפו באולטרה-סאונד וצויין קיומו של הדרמואיד, ובסיכום תוארה התובעת כמי שסובלת מכאבים "בעיקר ברום הבטן, וממצא של מסה שחלתית חשודה לדרמואיד. לאחר לקיחת מאלוקס הקלה בכאבי בטן. רושם שכאבים ממקור גסטרואנטרולוגי עליון. ללא רגישות קשורה לדרמואיד" (ת1/28 - 30 למוצגי התובעת). באותו מסמך הומלץ לתובעת לכרות את הדרמואיד, והיא הופנתה לביקורת במחלקת הנשים בבית החולים למועד של עוד 3 שבועות "עם US ביקורת" (שם), וכן הומלצה ביקורת גסטרואנטרולוגית וביצוע גסטרוסקופיה ואולטרה-סאונד בטן עליונה. התובעת התייצבה שנית בחדר המיון בבית החולים ביום 7.7.03 והתלוננה על "כאבים חזקים ברום הבטן משמאל". בגיליון חדר המיון מאותו תאריך (ת1/35 למוצגי התובעת) צויין, כי היא שוחררה מאישפוז ביום 2.7.03, צויין החשד לקיומו של דרמואיד וכן צויין, כי היא מטופלת במאלוקס - תרופה המיועדת למערכת העיכול "עם הטבה ושיפור בכאבי הבטן. מהבוקר שוב כאב חזק". לתובעת בוצע אולטרה-סאונד גניקולוגי, אשר שלל חשש לשיזור, והיא הופנתה למיון כירורגי "אך מסרבת בדיקת כירורג" (ת1/36 למוצגי התובעת). בתאריך 9.7.03 כתב ד"ר פומרנץ - גנילקולוג - "תוספת למכתב שחרור ממיון 7.7.03", ובו ציין כי לאחר שביצע בדיקת אולטרה-סאונד ביום 7.7.03 "בדקתי את האשה" (ת1/38 למוצגי התובעת) ובדיקתו העלתה "בטן רכה, רגישות מפוזרת בכל הבטן ללא סימני גירוי צפקי. הכאבים בעיקר ברום הבטן ...". ובהתייעצות עם ד"ר קליין הוחלט, שלא להמתין עד תום הבירור הגסטרואנטרולוגי, אלא לזמנה לוועדת ניתוחים כדי לנתח את הממצא השחלתי. למחרת היום, בתאריך 8.7.03 הובאה התובעת לחדר המיון באמצעות אמבולנס, כאשר בדו"ח מד"א צויין, כי היא סובלת מכאבי-בטן והקאות. היא נבדקה בחדר מיון, ובגיליון חדר המיון צויין, כי עברה גרידה לפני כששה שבועות "ומאז כאבים לסירוגין בבטן עם החמרה בשבועות האחרונים ... בעיקר ברום הבטן, ללא קשר לארוחות ..." וללא סימני גירוי צפקי, והיא אושפזה במחלקה הכירורגית. בגיליון הקבלה במחלקה צויין, כי התובעת נבדקה על-ידי רופא נשים, אשר התרשם מדרמואיד ציסט גדול מימין וציסטה שחלתית גדולה משמאל, וכי היא "עברה בירור שולל" (ת1/48 למוצגי התובעת). בבדיקת אולטרה-סאונד נראה נוזל חופשי בחלל הבטן וסביב הטחול, והאבחנה היתה, כי מדובר בחסימת מעיים. כמו-כן, נצפה באולטרה-סאונד כי "השחלה השמאלית נראית גדולה בהשוואה לימנית, עם מבנים ציסטיים בחלקם לא צלולים" (ת1/49 למוצגי התובעת). הצוות הרפואי החליט לנתח את התובעת, והיא הוחתמה על טופס הסכמה לניתוח בטן חוקרת (ת1/51 למוצגי התובעת). מגיליון הניתוח (ת1/53 למוצגי התובעת) עולה, כי המנתח היה ד"ר פארן, עוזרו היה ד"ר בוטנרו ועוזרת 2 היתה ד"ר בירון. מגיליון הניתוח עולה, כי בפתיחת הבטן התגלתה כמות גדולה של נוזל צלול בחלל הבטן, המעי הדק היה תפוס בשני מקומות ונתגלה גוש דלקתי אגני - אבצס עם מוגלה סמיכה בתוך קצה החצוצרה הימנית, ואבצס גדול בין החצוצרה השמאלית לבין הסיגמה. על השחלה הימנית נראה דרמואיד, ועל השחלה השמאלית נראתה ציסטה קטנה. במהלך הניתוח הופרד המעי הדק מהגוש הדלקתי, נפתח האבצס ונלקחו תרביות מרובות. עוד עולה מגיליון הניתוח, כי בשלב זה התקימה התייעצות בין ד"ר מרקוב (כונן גניקולוגי) לבין ד"ר פישמן (מנהל מחלקה גניקולוגית) "והוחלט על ידם על ביצוע כריתת חצוצרות דו-צדדי, היות והחצוצרות נראו חולות ביותר. הימנית פרוצה, ושתיהן מעובות ודלקתיות" (שם). המנתחים קילפו את הדרמואיד מהשחלה "תוך שימור השחלה", ובהמשך נכרתו החצוצרות תוך שימור שתי השחלות. כמו-כן נכרת התוספתן, שהיה מעורב בחלקו בתהליך הזיהומי. תיארתי בהרחבה את השתלשלות העניינים מאז תלונתה הראשונה של התובעת בפני רופאת קופת-חולים, ביום 19.6.03 ועד לכריתת החצוצרות ביום 8.7.03, וזאת בשל החשיבות הרבה שיש להתנהלות זו, הן לצורך הבנתה והן לצורך הקביעה בדבר סבירות ההתנהלות הרפואית ושאלת ההתרשלות הלכאורית. אומר מיד, כי לעניות דעתי לא נפל כל פגם בהתנהלות הרפואית, הן בהתייחס לתלונותיה של התובעת, הן בבדיקות שבוצעו לה, הן בפירוש הבדיקות הקליניות המעבדתיות וההדמתיות והן בטיפול שניתן לה, וזאת ללא כל קשר לתוצאה הסופית והמצערת. זה המקום לציין, כי בית המשפט שופט את ההתנהלות הרפואית בהתאם להתרחשויות בזמן אמת, ולא בדיעבד, שכן בדיעבד אנו יודעים כי התובעת סבלה מדלקת אגנית קשה מאד, אשר לא אובחנה עד ביצוע הניתוח. מהתיעוד שהובא בפני עולה, כי תלונותיה של התובעת באשר למיקום כאבי הבטן לא היו עקביות, ובמרבית הבדיקות היא אובחנה כסובלת מכאבים בבטן העליונה או ברום הבטן, ורק במיעוטן היא אובחנה כסובלת מכאבים בבטן התחתונה. במה דברים אמורים? ההתרשמות הרפואית הכללית היתה, שעיקר תלונותיה של התובעת מתייחסים לכאבים בבטן העליונה דווקא, דבר המרמז על קיומה של בעייה גסטרואנטרולוגית ולא בעייה גניקולוגית. המומחה מטעם התובעת - פרופ' שנקר - הודה בעדותו בבית המשפט, כי "האבחנה של דלקת באגן היא אבחנה קשה" (עמ' 26 שורה 21). במהלך שמיעת העדויות הובהר, כי הסימנים האופייניים לדלקת באגן הינם הפרשה מוגלתית, רגישות בהנעת צוואר הרחם, חום גבוה, ספירת דם לבנה גבוהה וכאבים בבטן תחתונה. פרופ' שנקר הודה בחוות-דעתו, כי התובעת התלוננה על כאבי-בטן עליונה (פרק הדיון, עמ' 2), אולם בעדותו בבית המשפט מצא לנכון להתמקד דווקא בפעמים הספורות בהן התלוננה התובעת על כאבים בבטן תחתונה (עמ' 26 שורה 26), ומכאן הסיק שעל-פי תלונת כאבי הבטן, היה על הצוות הרפואי לחשוד בקיומה של דלקת אגנית, וזאת למרות שבחוות-דעתו הודה, כי תלונותיה של התובעת לא היו אופייניות לדלקת אגנית ולכן "אין לראות באי-איבחון תהליך דלקתי באגן במקרה זה, סטייה רפואית חמורה" (עמ' 3 לחוות הדעת). במהלך חקירתו עשה פרופ' שנקר מאמצים גדולים לבצע מיקצה שיפורים בחוות-דעתו, ופתלתלותו הרבה וההתחמקות השיטתית ממתן תשובות, הותירו רושם רע ביותר על בית המשפט. כך, למשל, בעדותו טען פרופ' שנקר, כי דלקת אגנית (PID) מאופיינת בכאבי-בטן תחתונה, ולעיתים כאבי-בטן עליונה, וכי "אני כתבתי במפורש, אבחנה חד-משמעית של PID היא אבחנה שברוב המקרים נקבעת או על-ידי לפרוסקופיה או על-ידי ניתוח ... כתבתי בחוות-דעתי ... " (עמ' 29 שורות 28 - 31). וכאשר התבקש להפנות את בית המשפט למקום בו נכתבו הדברים בחוות-דעתו, נאלץ להודות - אחרי מספר נסיונות התחמקות ממתן תשובה - כי הדברים אינם כתובים בחוות-דעתו "אבל זה משתמע מתוך חוות-דעתי" (עמ' 30 שורות 2 - 3). פרופ' שנקר אף הודה באי-רצון, כי כאבים בבטן עליונה מרמזים בדרך כלל על בעיית גסטרו ולאו דווקא בעייה אגנית, ואף אישר כי הטבה זמנית בכאבי הבטן כתוצאה מנטילת מאלוקס, מכוונת אף היא לקיומה של בעיית גסטרו ולא לבעייה אגנית (עמ' 31 שורות 25 - 26). ממקרא כל התיעוד הרפואי הרלבנטי עולה, כי התובעת התלוננה לראשונה על כאבי-בטן בביקורה אצל רופאת קופת-חולים ביום 19.6.03. מאז התלוננה התובעת שוב ושוב על כאבי-בטן, אולם תלונותיה באשר למיקום הכאבים לא היו ספציפיות ו/או עקביות, והתרשמות מרבית הבודקים היתה, שהתובעת סבלה בעיקר מכאבים ברום הבטן, תלונה שאיננה תומכת בקיומה של דלקת אגנית. סימן נוסף אשר עשוי לרמז על קיומה של דלקת אגנית הינו הפרשות מוגלתיות מהנרתיק. פרופ' שנקר תיעד בחוות-דעתו את תלונותיה של התובעת, והוא לא מנה בין התלונות הפרשה מוגלתית מהנרתיק, ולא בכדי לא עשה כן. תלונות כאלה לא היו, והוא אף אישר זאת בחקירתו (עמ' 31 שורות 4 - 5). בפנייתה הראשונה לבית החולים, ביום 1.7.03, נבדקה התובעת על-ידי רופא נשים אשר רשם את תלונותיה, ובין היתר, "ישנן הפרשות חריגות, סמיכות וצהובות", אולם בבדיקתה באותו יום נרשם "הפרשה רגילה" (ת1/4), ולמעשה, באף אחת מהבדיקות הרבות שנעשו לתובעת, לא אובחן קיומה של הפרשה בלתי-רגילה. מכאן, המסקנה היא שבמועד בדיקותיה של התובעת, לא נמצאה מעולם הפרשה מוגלתית או חריגה. סימן נוסף היכול להעיד על קיומו של תהליך דלקתי באגן הוא, קיומו של חום גוף גבוה. התובעת לא טענה מעולם כי סבלה מחום גבוה, ואף פרופ' שנקר אישר בחקירתו, כי התובעת לא סבלה מחום גבוה (עמ' 31 שורות 6 - 7). המומחים שהעידו בפני הסכימו, כי אחד הסימנים המובהקים לקיומה של דלקת באגן הינו רגישות בהנעת צוואר הרחם. אפשרות קיומה של רגישות כזו נבדקה פעם אחר פעם, ובכל הבדיקות נקבע, כי אין רגישות בהנעת צוואר הרחם, קרי - גם סימן זה לא התקיים במקרה אשר בפני. סימן נוסף, אשר עשוי לרמז על קיומה של דלקת באגן - או דלקת בכלל - הוא ספירה לבנה גבוהה (לויקוציטים). אין חולק, כי הספירה הלבנה של התובעת היתה גבוהה במעט מהטווח העליון של הנורמה, אלא מאי? ספירה לבנה גבוהה יכולה להעיד על קיומה של דלקת כלשהי בגוף, ולאו דווקא דלקת באגן, ואין ספק שספירה שהיא גבוהה רק במעט מהנורמה, אין בה כשלעצמה כדי לרמז על קיומה של דלקת באגן דווקא. מהאמור עולה, כי התמונה שעמדה לעיני הצוות הרפואי היתה של אשה צעירה, המתלוננת על כאבי-בטן, בעיקר בבטן העליונה. הצוות הרפואי היה מודע לעובדה, שהתובעת עברה הפלה יזומה כששה שבועות לפני פנייתה לחדר המיון בבית החולים, וכן היה מודע לכך שכשבועיים או יותר טרם הגעתה, היא החלה לסבול מכאבי-בטן. מהבדיקות הרבות שנערכו לתובעת עולה, כי הבירור הרפואי התנהל, הן במישור הגניקולוגי והן במישור הגסטרואנטרולוגי. הרופאים ביצעו לתובעת מספר בדיקות אולטרה-סאונד, והיו מודעים לקיומו של הדרמואיד, אולם בשוקלם ובהעריכם את מצבה הרפואי, שללו קשר בין כאבי הבטן לבין קיומו של הדרמואיד. ההנחה הרפואית, לפיה מדובר ככל הנראה בבעייה גסטרואנטרולוגית, נבעה, בין השאר, מהעובדה שמתן תרופת מאלוקס גרמה לרגיעה זמנית בכאבים. הרופאים לא פסלו בשום שלב את האפשרות שיתכן שמדובר בבעייה גניקולוגית, נהפוך הוא, הן מהבדיקות והן מההפניות עלה בבירור, כי הרופאים מתלבטים באשר לסיבת כאבי הבטן, והסיבות האפשריות הוגדרו כגניקולוגיות או גסטרואנטרולוגיות, ומכל מקום, ובהיעדר סימנים אופייניים או סימנים בכלל לקיומה של דלקת באגן - לא אובחנה הדלקת החמורה בה לקתה התובעת, אלא במהלך הניתוח, ודוק: הן המומחה מטעם התובעת - פרופ' שנקר, והן באי-כוחה, חזרו וטענו לרשלנות הצוות הרפואי בשל אי-איבחון הדלקת האגנית, מסקנה אשר לדידם התבקשה בהתחשב בהפלה שעברה התובעת ששה שבועות לפני-כן, הפלה אשר אליבא דפרופ' שנקר ובאי-כוח התובעת, אמורה היתה להעלות את החשד לקיומו של זיהום עקב ביצוע ההפלה. יובהר כבר עתה, כי במהלך שמיעת הראיות ושמיעת עדויותיהם של המומחים, לרבות פרופ' שנקר, לא הוכח קיומו של קשר כלשהו בין ביצוע ההפלה לזיהום באגן. הטענה בדבר קיומו של קשר סיבתי שכזה, נותרה בבחינת ספקולציה שהיא חוכמה לאחר מעשה, וזה המקום לחזור ולהדגיש, כי קיומה של ההפלה צויין בכל אחת מהבדיקות, אלא שבהיעדר סימנים אופייניים לקיומה של דלקת באגן, לא יכלו הרופאים לנחש שיתכן שהתובעת לוקה בזיהום אגני כתוצאה מביצוע ההפלה. פרופ' שנקר העיד, כי אילו הוא היה הרופא המטפל, הוא היה חושד בקיומה של דלקת כתוצאה מההפלה "אבל לא הייתי עושה אבחנה חד-משמעית" (עמ' 27 שורות 3 - 4). אולם דומני, כי לא אטעה אם אקבע, כי אמירה זו הינה אמירה מתחסדת, אשר מן הסתם לא היתה עומדת במבחן המציאות ברגע האמת. מחקירות המומחים עלה, כי אחד הסימנים המובהקים לקיומה של דלקת באגן, הוא קיומו של נוזל בדוגלאס. זה המקום להבהיר, כי יש להבחין בין קיומו של נוזל בחלל הבטן לבין קיומו של נוזל בדוגלאס, שכן, רק קיומו של נוזל בדוגלאס עלול לרמז על קיומה של דלקת באגן. פרופ' שנקר כתב בחוות-דעתו, כי בבדיקת אולטרה-סאונד נמצא נוזל מחוץ לשחלה, ובחקירתו נשאל האם עובדה זו יכולה להעיד על קיומה של דלקת באגן. לאחר סידרה מתישה של תשובות מתחמקות, הוכח כי אין כל ממש בדברי פרופ' שנקר, וכי באף בדיקה שנערכה לתובעת לא נמצא נוזל בדוגלאס (עמ' 27 - 28). ולאחר מספר רב של שאלות, נאלץ פרופ' שנקר להודות, כי "בדוגלאס לא היה נוזל" (עמ' 35 שורה 26). על-מנת ללמוד על התנהלותו של הצוות הרפואי, יש לפנות לעדותו של ד"ר פומרנץ - מומחה למחלות אגן - אשר טיפל בתובעת, ואשר עדותו האמינה שפכה אור על ההתנהלות הרפואית הנדונה. ד"ר פומרנץ אישר, כי "לעיתים נדירות" יכול להיגרם זיהום כתוצאה מביצוע הפלה (עמ' 61 שורה 16), והודה בהגינותו, כי אין באפשרותו לקבוע כי קיים קשר בין דלקת האגן בה לקתה התובעת לבין ההפלה שביצעה 6 או 8 שבועות קודם לכן (עמ' 62 שורות 20 - 21). ד"ר פומרנץ הבהיר, כי "וודאי" (עמ' 63 שורה 7) ששקל אפשרות שכאבי הבטן נבעו מדלקת באגן, אולם שלל אפשרות זו משום ש"הטריאדה, השילוש של כאבי-בטן, הפרשה מוגלתית מצוואר הרחם ורגישות בצוואר הרחם בהנעת צוואר הרחם, זו הטריאדה או זו האבחנה הקלינית של דלקת באגן, וזה יכול להתווסף ללויקוציטים וחום, וכל דבר יכול להתווסף" (עמ' 67 שורות 30 - 32) לא התקיימה בעניינה של התובעת. ד"ר פומרנץ הבהיר, כי למרות הרגישות המינימאלית בטפולות, והמלאות שנצפתה באולטרה-סאונד, הוא לא סבר שמדובר בדלקת באגן, ולדבריו, "אני בודק עשרות נשים מידי יום ולחלקן יש כאבי-בטן, לחלקן רגישות על-פני הטפולות והן בריאות לחלוטין" (עמ' 65 שורות 15 - 16). ד"ר פומרנץ נשאל, מדוע לא חשב לעיין בבדיקת האולטרה-סאונד שנעשתה לתובעת עובר לביצוע ההפלה, והוא הבהיר, כי בדיקה זו נועדה לוודא קיומו של עובר חי, ואין מדובר בבדיקה אגנית המכוונת למציאת ציסטות (עמ' 66 שורות 15 - 17), ועל-כן לא היתה תועלת בעיון בממצאי הבדיקה. באשר לעליית רמת הלויקוציטים, אישר ד"ר פומרנץ, כי כל זיהום בבטן או באיבר אחר בגוף עלול לגרום לעלייה ברמת הלויקוציטים (עמ' 67 שורות 16 - 18), ומכל מקום, עליית רמת הלויקוציטים איננה מרמזת על מיקום הימצאות הדלקת. מעדותו של ד"ר פומרנץ עולה, כי הוא טיפל בתובעת במסירות רבה, ודווקא משום שלא מצא סיבה רפואית לכאבי הבטן, ביצע לה בדיקות שונות על-מנת לשלול תופעות רפואיות כאלה ואחרות. ד"ר פומרנץ העיד, כי הוטרד מהאפשרות שמדובר בסיבוב (שיזור) של הממצא (הדרמואיד), דבר המצריך התערבות ניתוחים מיידית, כדי להציל את השחלה (עמ' 68 שורה 29 ואילך), ולכן היפנה את התובעת לביצוע בדיקת האולטרה-סאונד אשר תוצאותיה לא סיפקו אותו "ואני לוקח את מנהל היחידה ומביא אותו אלי למיון ..." (עמ' 69 שורות 8 - 14), כדי שיבצע בדיקת אולטרה-סאונד נוספת לאחר מילוי השלפוחית, ולדבריו "אנחנו בסיעור מוחות, מנסים להגיע לאבחנה, וד"ר מרקוביץ אמר א' ואמר נבדוק עוד פעם, והוא מוסיף עוד בדיקה ומגיע למסקנה שזה נראה גוש אחד שנראה כמו דרמואיד, ואני מקבל את זה" (שם). ומהאמור נלמד, כי התובעת זכתה להתייחסות רצינית, מעמיקה ומקצועית וטופלה במקסימום המקצועיות והרצינות. אף אחד מהרופאים לא "ננעל" (כדברי ב"כ התובעת בסיכומיו) על תיזה מסויימת, נהפוך הוא. הרופאים הפכו והפכו בממצאים הקיימים, ערכו בדיקות נוספות, ועשו כל מאמץ כדי לנסות ולאתר את מקור כאבי הבטן, והעובדה שלא הצליחו בכך, כפי שהתברר בדיעבד, הינה משום שאף אחד מהסימנים הקיימים לא רימז על קיומה של דלקת באגן. זה המקום לחזור ולציין, כי מדע הרפואה אינו מדע מדוייק. חזקה על הרופאים שהם עושים כל שבידם על-מנת לרדת לחקר הבעיות הרפואיות הניצבות בפניהם, וההתנהלות הרפואית של הרופאים במקרה אשר בפני מאשרת זאת. הרפואה מתבססת על ניסיון רב שנים של רופאים באיבחון מחלות, ועל הספרות הרפואית שהתפתחה בעקבות נסיון זה, ומשכך קיים קושי אמיתי ואובייקטיבי לאבחן מחלות אשר אינן "מתנהגות" בהתאם לנסיון הרפואי התיאורים בספרות הרפואית, ממש כמו במקרה אשר בפני. אין לי ספק, ואני מקבלת את עדותו האמינה והמרשימה של ד"ר פומרנץ, כי הוא וחבריו הרופאים פעלו על פי מיטב הידע הרפואי המצוי בידיעתם וברשותם, על-מנת לאתר ולאבחן את סיבת כאבי הבטן של התובעת. מעדותו של ד"ר פומרנץ ומהתיעוד הרפואי עולה, כי אף הנחה או אפשרות לא נפסלו. כל האפשרויות נבדקו, לרבות דלקת באגן, והדלקת לא אובחנה משום שלא הותירה סימנים אופייניים, ודוק: אין מדובר בסימנים שהיו ולא זוהו. מדובר במקרה בו לא נמצאו הסימנים האופייניים לדלקת באגן, כפי שאף הודה פרופ' שנקר. לאחר ביצוע הבדיקות הקליניות, המעבדתיות וההדמתיות, סבר ד"ר פומרנץ, כי אין מדובר בבעייה גניקולוגית, כי אם בבעייה כירורגית (עמ' 70 שורות 25 - 26), ואף היפנה את התובעת למיון הכירורגי. מסירותו ורצינותו של ד"ר פומרנץ אף באו לידי ביטוי בכתיבת המסמך מיום 9.7.03. ד"ר פומרנץ הוטרד מכך שהתובעת לא חזרה אליו מהמיון הכירורגי (בדיעבד התברר, כי היא עזבה את המקום). "אני נכנסתי לתיק הרפואי שלה פיזית, והעליתי אותו לדיון בפני מנהל היחידה שלנו, ד"ר קליין, ודיברנו על האשה, והחלטנו להקדים את הניתוח. מאחר ולא היה גיליון של המיון שלא היה אצלי, כתבתי את זה על דף 2 בתוך הגיליון של האשה ..." (עמ' 71 שורות 26 - 29). ב"כ התובעת ניסה לרמז בחקירתו על נסיון מאוחר לתקן את המעוות, אלא שהנני דוחה נסיון זה מכל וכל. מדובר במסמך אוטנטי וההסבר שניתן על-ידי ד"ר פומרנץ לא רק שהניח את דעתי, אלא שיש בו כדי להעיד על מקצועיותו ומסירותו של ד"ר פומרנץ כרופא, ואין לי אלא לשבחו על-כך. ד"ר פומרנץ העיד, כי לא היתה הצדקה רפואית לעשות לתובעת ניתוח לפרסקופי "בהתמקדות על בעייה גניקולוגית" (עמ' 73 שורות 21 - 22), וזאת, כפי שהסביר בחקירתו, משום שבסופו של דבר ובתום הבדיקות, לא היתה אינדיקציה לקיומה של בעייה גניקולוגית כי אם לקיומה של בעייה כירורגית דווקא. האינדיקציה לקיומה של בעייה כירורגית - חסימת מעיים - אף התאשרה בבדיקת ה- C.T שנעשתה לתובעת, וד"ר בוטנרו אישר בעדותו, שלמרות תוצאות בדיקת ה- C.T, עדיין התקיים דיאלוג ("ויכוח" בלשונו) בינו לבין הגניקולוגים, שכן ממצאי בדיקת ה- C.T הצביעו על "חסימת מעיים עם איזור באגן שהוא כנראה דלקתי ונוזל ..." (עמ' 81 שורות 20 - 31), ולא היה ברור, האם חסימת המעיים הינה פתולוגיה ראשונית או משנית כתוצאה מסיבה אחרת. לדעתו של ד"ר בוטנרו, נבעה חסימת המעיים מבעייה גניקולוגית, והוא אף טרח להתייעץ עם הרנטגנולוג, ולדבריו "ואני הלכתי לבעייה הגניקולוגית, והם (הרנטגנולוג והגניקולוג) סברו שמדובר בבעייה כירורגית ראשונית" (עמ' 82 שורות 1 - 4). גם כאן באה לידי ביטוי הרצינות והמקצועיות של הצוות הרפואי אשר טיפל בתובעת, ועסק רבות בנסיון לבצע אבחנה מבדלת, מתוך רצון לאבחן את בעייתה, והמחלוקת בין הכירורג (ד"ר בוטנרו), הרנטגנולוג והגניקולוג אך ממחישה את ההתלבטות הרפואית הרבה ואת הקושי הרב שעמד לפתחם של הרופאים בנסיונם לאבחן את בעייתה של התובעת. זה המקום לציין, כי ההתלבטות בין ד"ר בוטנרו לבין הרנטגנולוג והגניקולוג עלתה לראשונה בחקירתו של ד"ר בוטנרו בבית המשפט, ולא מצאה ביטוייה במסמכים קודמים, אלא שהתרשמתי מהגינותו ואמינותו של ד"ר בוטנרו, וניכר היה כי הדברים נאמרים מתוך זכרונו, ואין מדובר באמירות "שנולדו" לצורך המשפט. התלבטות זו מקבלת חיזוק ואישוש מהעובדה, שבסופו של דבר, ולמרות שב- C.T היה ממצא וודאי של חסימת מעיים, לא הוחתמה התובעת על טופס הסכמה לניתוח פתיחת חסימת מעיים, אלא על טופס הסכמה ל"ניתוח חוקר", והחתמה זו היא הנותנת ומאשרת, שעד לביצוע הניתוח ממש, לא היו הרופאים משוכנעים האם סתימת המעיים הינה פתולוגיה ראשונית או שהינה נובעת מבעייה גניקולוגית, תעלומה שהתכוונו לפתור באמצעות ניתוח התובעת והיווכחות במו עיניהם באשר לקורה בתוך בטנה של התובעת. 3(ב) מתן אנטיביוטיקה פרופ' שנקר קבע בחוות-דעתו, שאילו הייתה נקבעת ביום 1.7.03 אבחנה נכונה של דלקת באגן והיתה ניתנת לתובעת אנטיביוטיקה, הרי שמתן האינטיביוטיקה "היה משנה את המהלך הקליני, בווודאי היה משנה את הפרוגנוזה". האמנם? מחקירתו של פרופ' שנקר עלה, כי הוא סבור שהיה מקום ליתן לתובעת אנטיביוטיקה במועד ביצוע הפסקת ההריון, ואחד הרמזים לאפשרות קיומה של דלקת באגן, היא העובדה שלא קיבלה אנטיביוטיקה לאחר ביצוע ההפלה (עמ' 26 שורות 23 - 24). במאמר מוסגר אציין, כי אם סבר פרופ' שנקר כי רופאי בית החולים סניטס התרשלו כאשר לא נתנו לתובעת אנטיביוטיקה לאחר ביצוע ההפלה, מדוע לא יעץ לתובעת להגיש כנגדם תביעה בשל רשלנות רפואית ?? המומחה מטעם בית המשפט, פרופ' מילויצקי, אישר כי קיים סיכון מסויים להתפתחות זיהום לאחר ביצוע הפסקת הריון, "תלוי במידה רבה מי עשה את זה" (עמ' 38 שורה 24), וכן אישר, כי התהליך הדלקתי יכול להתפרץ באופן מיידי, או להתפתח באיטיות "לאורך שבועות" (עמ' 38 שורה 30), דבר המאשר את דברי ד"ר פומרנץ, אשר העיד כי אינו יודע מה היה מקור הזיהום, ואינו יודע האם קיים קשר בין הפסקת ההריון לבין הזיהום. פרופ' מילויצקי אישר, כי אם קיימת אבחנה של דלקת, נהוג לתת אנטיביוטיקה, וכך הוא נוהג (עמ' 39), וחזר והדגיש, כי בראש ובראשונה יש לבדוק את האשה ולקבוע קיומה של דלקת, בטרם מתן אנטיביוטיקה. פרופ' מילויצקי הבהיר, כי סטייה קלה של רמת הלויקוציטים מהנורמה, יכולה להחשיד בדבר קיומו של זיהום, אם מתווסף לכך גם חום, דבר שלא התקיים אצל התובעת (עמ' 46). פרופ' מילויצקי הסכים עם ב"כ התובעת, כי נוכח הממצאים שהתגלו ביום הניתוח, בתאריך 8.7.03, סביר להניח שביום 1.7.03 כבר היה תהליך דלקתי באגן (עמ' 47 שורות 23 - 24). אולם, כאשר נשאל על-ידי בית המשפט, האם מתן אנטיביוטיקה ביום 1.7.03 היתה מייתרת את הפגיעה בחצוצרות ואף את הניתוח, הוא ענה: "אני מעריך שלא, כי לפי התיאור של מה שמצאו בתוך הבטן, זה כבר תהליך הרבה יותר ממושך. כך אני משער" (עמ' 48 שורות 12 - 13), והוא חזר על-כך בהמשך (עמ' 49 שורות 17 - 19) והדגיש, כי "הדלקת הורחפה והוחמרה, כך שאני חושב שמתן אנטיביוטיקה, אפילו ב- 1 לחודש, לא היה משנה את מצבה, כך אני מעריך, זה ניחוש" (עמ' 49 שורות 1 - 2). וכאשר הערכה זו מבוססת על נסיונו רב השנים, אמינותו ומקצועיותו של פרופ' מילויצקי, אין להתייחס אליה כאל ניחוש גרידא, כי אם כאל הערכה רפואית מקצועית ומושכלת. פרופ' מילויצקי נדרש לכך בהמשך והבהיר "יש תיאורטי ויש מעשי. אני מניח שהמצב היה יותר מתקדם בצורה כזאת שאנטיביוטיקה כבר לא היתה מועילה", והוסיף בצניעות "אבל יכול להיות שכן, לא יודע" (עמ' 49 שורות 25 - 26). גם ד"ר פומרנץ נדרש לשאלת מתן האנטיביוטיקה בחקירתו והוא הבהיר, כי "ברגע שמגלים דלקת של האגן, והאשה הולכת עם כאבי-בטן, חום, והבדיקה שלי אומרת שזה דלקת של האגן לפי הטקסטבוק שאני לומד ומלמד, אני נותן לה אנטיביוטיקה. אבל אם יש לה כאבי-בטן, והיא הולכת לרופא, והרופא מוצא שיש רגישות בצוואר הרחם, ויש הפרשה מוגלתית מהצוואר, ויש לה רגישות על פני הרחם, אז זה מביא אותנו לאבחנה של דלקת וחייבים לתת אנטיביוטיקה. זה נדיר, אבל אנחנו מטפלים באנטיביוטיקה בנשים שהזדהמו לאחר גרידה" (עמ' 62 שורות 11 - 16). ד"ר פומרנץ הדגיש את חשיבות הבדיקה הקלינית והתרשמותו של הרופא הבודק, ואף הבהיר, כי "יכולה להיות אשה בלי לויקוציטים ובלי חום, ואני מאבחן דלקת באגן ומטפל באנטיביוטיקה" (עמ' 68 שורות 1 - 2), וכי במקרה של התובעת, לא היו סימנים המעידים על קיומה של דלקת באגן, ולכן לא סבר שיש לתת לה אנטיביוטיקה. פרופ' גונן אהל הגיש חוות-דעת מטעם הנתבעים. הוא הבהיר, כי ישנם מוסדות רפואיים אשר נוהגים לתת אנטיביוטיקה לאשה לאחר הפסקת הריון, וישנם מוסדות שאינם נוהגים כך. לדבריו, קיימות עבודות הקובעות שמתן אנטיביוטיקה לאחר הפסקת הריון יעיל למניעת זיהומים, וקיימות עבודות אחרות "שמראות שאין צורך בזה" (עמ' 98 שורות 18 - 19). פרופ' אהל הבהיר, כמו קודמיו, כי במקרה של התובעת "אין שום סיבה לבטחון שהזיהום הזה של התובעת נגרם מהגרידה. זה לא מובן מאליו שזה קשור לגרידה" (עמ' 98 שורות 2 - 3), וכי ישנן סיבות רבות להתפרצות דלקת באגן, כאשר גרידה היא אחת מהן (עמ' 99 שורה 7). פרופ' אהל נשאל, האם במקרה של התובעת, היתה אינדיקציה רפואית למתן אנטיביוטיקה בתאריכים 1 - 2.7.03? הוא ענה בהגינותו הרבה, כי "אני חושב שבדרך כלל רצוי לתת אנטיביוטיקה כשיש אבחנה של 12,000 לויקוציטים ..." (עמ' 105 שורה 22). אולם, בהמשך התייחס לשיקול הדעת הרפואי של הרופא הבודק, בהסבירו "אני חושב שהנטייה של הרופאים, בדרך כלל, לא לתת אנטיביוטיקה מאיזו שהיא סיבה עלומה, אנחנו רוצים איזה סבירות מסויימת של אבחנה מסויימת. במקרה הזה, לא היה במה להיאחז, כאבי הבטן וכל מי שראה את האשה חשב שכאבי הבטן הן מסיבות גסטרו ומערכת העיכול, או מתוך חוסר הבטחון שלהם וגילוי הדרמואיד ..., כך אני מבין את רוח הדברים, ולכן פעלו בכל הכיוונים. שלחו לגטרואנטרולוג ... והחליטו, בכל מקרה, על הוצאת הדרמואיד, ביקשו יעוץ כירורגי. אני חושב שבסיטואציה הזאת, רק בגלל 12 אלף אני לא חושב שרוב האנשים היו נותנים אנטיביוטיקה" (עמ' 105 שורות 24 - 32), והבהיר, כי הוא עצמו לא היה נותן בסיטואציה זו אנטיביוטיקה (עמ' 106 שורה 1), והוא חזר והבהיר את חשיבות התרשמות הרופא הבודק, במיוחד כאשר אין סימנים אופייניים לבעייה ספציפית. לסיכום שאלה זו, ובהתאם לעדויות המומחים, סביר להניח שמתן אנטיביוטיקה במועד האישפוז הראשון, בתאריך 1.7.03, לא היה בו כדי לרפא את הדלקת הקשה באגן התובעת. כמו כן, אין חולק כי ביום 1.7.03, וכנראה אף קודם לכן, סבלה התובעת מדלקת באגן, וכן אין חולק כי התהליך הדלקתי החמיר בימים שחלפו ללא איבחון וללא טיפול, אולם נאמנים עלי דברי המומחים, אשר קבעו באופן חד-משמעי, שנוכח חומרת הדלקת, כפי שהתגלתה במועד הניתוח, לא ניתן היה לרפא את הדלקת ו/או לייתר את הניתוח באמצעות מתן אינטיביוטיקה ביום 1.7.03. וזאת יש לזכור, ענין האיבחון ומתן האנטיביוטיקה הוא סיפור הביצה והתרנגולת. היות והדלקת לא אובחנה, הרי ממילא לא היתה אינדיקציה רפואית למתן אנטיביוטיקה. עם זאת, גם אם היתה ניתנת אנטיביוטיקה, לא היה בכך כדי לרפא את התובעת ולייתר את הניתוח ותוצאותיו הקשות. 3(ג) הצורך בכריתת החצוצרות והסבירות לתפקודן אילולא נכרתו פרופ' שנקר קבע בחוות-דעתו, כי לא היתה הצדקה לכריתת החצוצרות וכי עם פתיחת הבטן, ניתן היה להפריד את ההידבקויות במעיים, לנקז את המוגלה ולהשאיר את החצוצרות, במיוחד נוכח העובדה שמדובר באשה צעירה, אשר טרם נישאה וטרם ילדה ילדים, והוא חזר על האמור ביתר שאת בחקירתו. כאשר נשאל לגבי סיכויי התיפקוד של החצוצרות, הוא השיב כי על-פי הספרות, הסיכויים נעים בין אפס אחוזים לבין 20% - 30% (עמ' 25 - 26). פרופ' שנקר אישר את נחיצות הניתוח שנערך לתובעת, אולם כאשר נחקר בשאלת נחיצות כריתתן של החצוצרות, החל במסע התחמקויות מצער, אשר לא היה בו אלא בזבוז זמנם של הצדדים ושל בית המשפט. כך, למשל, הוא התקשה להודות בעובדה הפשוטה העולה ממצאי הניתוח, שהחצוצרה הימנית היתה פרוצה, ואף התחכם באומרו "לא כתוב כך - מה לעשות, נקרא ביחד" (עמ' 32 שורה 32). אולם לבסוף, נאלץ להודות שעל-פי ממצאי גיליון הניתוח, אכן החצוצרה הימנית היתה פרוצה (עמ' 32 שורה 33, עמ' 33 שורה 1). בהמשך הדהים פרופ' שנקר את הנוכחים ואת בית המשפט, בנותנו שורת תשובות אשר על-פניו נשמעות מופרכות לחלוטין. כך למשל, על פי דברי פרופ' שנקר, אין כורתים חצוצרה פרוצה, אלא מקובל להשאירה כך פרוצה, והוא הגדיל לעשות באומרו, שיש סיכוי להיכנס להריון עם חצוצרה פרוצה, אם כי הסיכויים נמוכים "אבל זה לא אפסי" (עמ' 33 שורות 2 - 9). וכאשר ב"כ הנתבעים שאל בתדהמה פעם נוספת: "אפשר להרות עם חצוצרה פרוצה?", נשאר פרופ' שנקר בשלו וענה: "אפשר להרות גם עם חצוצרה פרוצה" (עמ' 33 שורות 10 - 12), ואף הגדיל לעשות באומרו: "יש מקרים. אני מכיר. וודאי שאני מכיר. בחצוצרה הפרוצה" (עמ' 33 שורה 17). ואין לי אלא להצר על מתן עדות זו, אשר אין בינה ובין ידע וניסיון רפואי דבר וחצי דבר. פרופ' שנקר אישר בחקירתו, כי באם אין כורתים חצוצרה חולה במצב בו היתה החצוצרה של התובעת, מועדת החצוצרה לדלקות חוזרות ונשנות ואף להריונות מחוץ לרחם (עמ' 33 שורות 23 - 25), אולם לא הצליח "להסביר" את ההגיון שבהשארת חצוצרה כזו במקום לכורתה, ואף לא הצליח להציג אסמכתא רפואית התומכת בדעתו, על-פיה אין כורתים חצוצרה מודלקת וחולה (עמ' 34 שורות 14 - 16). בהמשך המשיך פרופ' שנקר לתאר את משנתו והבהיר, כי לדעתו היה על הצוות הרפואי לנקות "את הנוזל שישנו, שוטף, סוגר את הבטן, נותן אנטיביוטיקה ורואה מה קורה הלאה. בהתחשב בעובדה שהחולה היתה במצב רפואי, אפשר להגיד אפילו מצויין, לא היו לה סימנים דלקתיים, לא סיכון של ספסיס, לא נשקפה שום סכנה לחייה, אז מה יש לרוץ ולהוציא לה את החצוצרות ..." (עמ' 34 שורות 28 - 31). ולא נותר אלא להיוותר פעורי-פה למשמע האמור, אשר חסר כל קשר עובדתי או אחר למצבה של התובעת, כפי שתואר על-ידי הרופאים המנתחים והמומחים אשר העידו. פרופ' שנקר התבקש לאשר, שלא צירף לחוות-דעתו אף מאמר או ציטוט מהספרות הרפואית הדן בסיכוי להיכנס להריון עם חצוצרה שעברה אבצס עם מוגלה, ותשובתו היתה "אני לא יודע אם אני מאשר" (עמ' 35 שורות 4 - 6). ודומה כי למקרא כל האמור, אין צורך להכביר במילים באשר לערכה הראייתי של חוות-דעתו של פרופ' שנקר. זה המקום לתאר את מצבה של התובעת, כפי שנגלה לעיני המנתחים ביום 8.7.03. כזכור, החל ביצוע הניתוח על-ידי הכירורג ד"ר פארן, וזאת על-סמך ממצאי בדיקת ה- C.T, אשר הצביעו על קיומה של חסימת מעיים. ד"ר פארן העיד, כי בתחילת הניתוח שחרר את חסימת המעיים "ואז הסתכלתי באגן לראות מה גרם לחסימה, וראיתי מצב דלקתי קשה ביותר של החצוצרות, כשחצוצרה ימנית היתה ממש פרוצה עם צבע שחור ומוגלה נוטף ממנה, והחצוצרה השמאלית היתה תפוחה כמו בלון וגם ממנו נטף מוגלה, והגוש בשחלה הימנית שזה הגידול שידענו את קיומו והוא היה גם בתוך התהליך" (עמ' 77 שורות 25 - 29). ד"ר פארן הסביר, כי הנוזל בחלל הבטן - להבדיל מהנוזל באגן - נשאר צלול, שכן התהליך הדלקתי באגן "סגר" את האגן ולא איפשר למוגלה להתפשט לתוך חלל הבטן. ד"ר פארן הסביר, כי מרגע שפתח את החסימה, היה חשש שהמוגלה תתפשט לכיוון חלל הבטן, שאז "מצבה אפשר היה לקרוא לזה כמעט קטסטרופלי" (עמ' 78, שורה 19 ואילך), שכן, מרגע פתיחת הסתימה במעיים "חלל הבטן והאגן הפכו לחלל אחד" (שם). עוד הסביר ד"ר פארן, שבתהליך נמקי, כמו זה שנמצא באגן התובעת, לא מוצאים חיידקים חיים, כי הם "כבר מתים שם בתוך התהליך הדלקתי" (שם), ולמעשה מצב החצוצורות היה כה גרוע, שלא היתה ברירה אלא לכרות אותן, או אז "שאבתי רק את המוגלה, ושמתי מפיות לכסות את זה וחיכיתי עם הבטן הפתוחה לגניקולוגים" (עמ' 79 שורות 16 - 17). כלומר, כשד"ר פארן איבחן כי המקור לדלקת היא החצוצרות המודלקות והחולות, הוא עצר את הניתוח והורה לקרוא לגניקולוגים שזה תחום מומחיותם. רופא נוסף שנוכח בניתוח יחד עם ד"ר פארן, הוא ד"ר בוטנרו, אשר, כזכור, סבר עוד לפני הניתוח, כי המקור לחסימת המעיים הוא גניקולוגי. ד"ר בוטנרו העיד, כי לאחר פתיחת הסתימה במעיים "פרצה המוגלה מלמטה, וזהו" (עמ' 83 שורה 26). ובהמשך "ראיתי את החצוצרות, היתה מוגלה שנטפה מהן" (עמ' 83 שורה 28), ואז עצר ד"ר פארן את הניתוח וביקש לקרוא לגניקולוגים. ד"ר בוטנרו, שהוא כירורג בהכשרתו, הבהיר כי לא היה מנוס מכריתת החצוצרות. לדבריו "איבר שהוא צף בתוך מוגלה בכמות כזאת גדולה, כשסוגרים את הבטן ואתה לא מטפל בפתולוגיה הבסיסית הראשונית של הדבר הזה, כן יכול לסכן חיי אדם. במקרה הספציפי שלה, אני לא גניקולוג, אך מהידע שלי ככירורג במצב שאני ראיתי, המצב של החולה היה נקרא טובואבריאן אבסס, זה שתי פתולוגיות, אם לא מוציאים, אם לא מטפלים בזיהום באגן, אז היתה בסכנת חיים"(עמ' 84 שורות 25 - 29). בתאריך הניתוח היתה ד"ר בירון התורנית הבכירה במחלקת נשים ויולדות. היא העידה, כי בהיותה בחדר לידה, התקשר אליה ד"ר פארן ואמר לה שהוא עומד לנתח חולה שנבדקה במיון נשים מספר ימים קודם לכן "ושאהיה מודעת לכך, שאם זקוקים למישהו גניקולוגי, הוא יקרא לי לחדר הניתוח, כמו שמקובל" (עמ' 89 שורות 20 - 22). בשלב מסויים הוזעקה ד"ר בירון לחדר הניתוח, והיא הלכה לחדר הניתוח יחד עם גניקולוג נוסף - ד"ר מרקוב. בחדר הניתוח עודכנה ד"ר בירון על-ידי ד"ר פארן, ואז היא התרחצה ונכנסה לניתוח, כאשר ד"ר מרקוב - שלא התרחץ, כי לא עמד להשתתף באופן פעיל בניתוח - נכנס עימה. ד"ר בירון תיארה את מראה עיניה, באומרה "ראינו אגן מלא במוגלה. ראינו חצוצרה ימין קרועה לחלוטין עם מוגלה מתפרצת מכל הכיוונים. ראינו את הציסטה השחלתית. ראינו מצד שמאל חצוצרה מאד מעובה עם נוזל מוגלתי מכל הכיוונים, חצוצרה מאד חולה. מצב קשה של האגן ... חצוצרה אחת לא היתה, היו ממש פיסות" (עמ' 91 שורות 8 - 13). כשנשאלה ד"ר בירון האם כשהגיעה, היה חלל הבטן מנוקז? היא ענתה "חלל הבטן היה עם מוגלה שממשיכה להתפרץ, זה לא שמנקים את הבטן והיא נקייה ... כשאני הגעתי היתה מוגלה והמשיכה להתנקז מהחצוצרות ..." (עמ' 93 שורות 1 - 3). ד"ר בירון תיארה בפירוט את ההתלבטות הרפואית באשר להמשך הטיפול הרפואי. לדבריה "הסתכלנו על האגן ודיברנו על מה צריך לעשות כדי לרפא את האשה. החצוצרה הימנית לא היתה לדיון, מכיוון שהיו שם ממש פיסות של רקמה, לא היה שם מה להציל מעבר לעצירת הדימום והוצאת הנגע המוגלתי. החצוצרה השמאלית נראתה מאד חולה, מאד מוגבלת, עם מוגלה מתפרצת מתוכה וחצוצרה כזאת: א) מסכנת את חיי האשה ומפריעה להחלמה שלה, מכיוון שזה אבצס. טיפול אנטיביוטי לא מועיל לאבצס וצריך להוציא אותו. יותר מזה - חצוצרה - כל כך חולה, לא יכולה להמשיך ולתפקד אחר-כך כחצוצרה שממנה אפשר להיכנס להריון, ולכן השארה של החצוצרה במצב כזה בבטן, יכולה לגרום רק לנזק. איחור בהחלמה של האשה, אם בכלל, ונזק שבו, בהמשך, יש הריונות מחוץ לרחם או חצוצרה שלא יכולה לתפקד כדי להיכנס להריון. בעיקרון, במצבים האלה, גם לפי הספרות שלנו וגם לפי הניסיון שלנו - יש צורך להוציא את החצוצרות" (עמ' 93 שורות 12 - 21). ד"ר בירון תיארה גם את ההתלבטויות של הצוות, ביודעם שמדובר בבחורה צעירה ללא ילדים, ומשמעות כריתת החצוצרות עבורה "המעורבות הנרחבת של כל הצוות היתה בעקבות העובדה שמדובר בבחורה צעירה, רווקה, ללא ילדים, ואצלנו במחלקה, וככה אני התחנכתי מהיום שהגעתי וכך אני מחנכת את המתמחים שלי גם היום - בכל מקרה בו מתקבלת החלטה משמעותית, היא לא מתקבלת על-פי דעתו של אדם אחד, ולכן זה לא התבצע רק על-פי דעתי, אלא גם על-פי דעתו של ד"ר מרקוב, שהוא בכיר ומנוסה ממני, וגם הוא, בגלל הסיפור והרקע, מצא לנכון להתייעץ עם מנהל המחלקה" (עמ' 93 שורות 21 - 26). במענה לשאלות בית המשפט הבהירה ד"ר בירון, כי היא באופן אישי היתה בדעה כי לא ניתן להציל את החצוצרות וכי חובה לכרות אותן (עמ' 93 שורות 29 - 30, עמ' 94 שורות 1 - 2). ד"ר בירון הבהירה, כי החלק הגניקולוגי בניתוח בוצע על ידה עם ד"ר פארן, וכי ד"ר מרקוב נוכח בשעת הניתוח. בסיום חקירתה הבהירה ד"ר בירון הבהר היטב, כי לא היה מקום להשאיר את החצוצרות וליתן טיפול אנטיביוטי, ובאשר לשאלה ההיפוטתית בדבר מתן אנטיביוטיקה כשמונה ימים לפני הניתוח - ד"ר בירון הבהירה, כי לא היו סימנים קליניים לקיומה של דלקת באגן ו"לא נותנים טיפול אנטיביוטי בלי דלקת" (עמ' 96 שורה 17). ד"ר מרקוב אישר, כי נקרא לחדר הניתוח על-ידי ד"ר בירון, וכי נכנס ושהה בחדר הניתוח במהלך הניתוח, אולם לא נטל בו חלק פעיל. ד"ר מרקוב תיאר: "ראיתי את הממצאים באגן, ראיתי שתי מורסות של שתי הטפולות של שחלות עם חצוצרות ביחד עם משני הצדדים, ורחם והכל מלא מוגלה ... ומה שאני החלטתי בתור הכונן והמחליט הבלעדי בבית החולים ... שהטיפול לאשה הזאת יהיה כריתת חצוצרות ... הלכתי ליידע כמקובל ... את מנהל המחלקה פרופ' פישמן ... ואחרי שתיארתי לו את הממצאים, הסכים איתי חד-משמעית להוציא לאשה את החצוצרות ולנסות לשמר את השחלות ... זה היה אבסס, חצוצרה ימנית היתה קרועה כבר ... גם החצוצרה השמאלית יצאה בחלקה ... וכל החצוצרה היתה פריכה וזה מה שראינו. הפריכות הזאת מעידה על הדלקת שהיתה שם, הכל היה מודלק" (עמ' 86 שורות 6 - 20). ד"ר מרקוב ציטט מהטקסטבוק של טלינדה "שהוא האורים ותומים של הכירורגיה הגניקולוגית", הקובע כי במצב רפואי כמו זה של התובעת "ניתוח הבחירה הוא כריתת רחם, חצוצרות והשחלות ... רק לעיתים יש אפשרות להשאיר שחלה באשה עם אבסס שפרץ, במקרים חריגים וזאת לצורך שימוש הפוריות" (עמ' 87 שורות 7 - 9), והוא הבהיר, כי כריתת החצוצרות היתה בלתי-נמנעת בהיותן מקור הזיהום (שם). פרופ' גונן אהל - המומחה מטעם הנתבעים, הבהיר בחוות-דעתו שלאור מצבה הדרמטי של התובעת, כפי שהתגלה לעין המנתחים, לא היה מנוס מכריתת החצוצרות, והוא חזר על-כך בחקירתו (עמ' 113 שורות 1 - 3). עוד כתב פרופ' אהל בחוות-דעתו, כי אם היו משאירים את החצוצרות, היו סיכוייה של התובעת להרות קלושים. כשנדרש לכך בבית המשפט ציין פרופ' אהל "כתבתי סבירות קלושה, כדי שלא תקשו עלי. בהתאם לנסיוני רב השנים, אין סיכוי שהיתה נכנסת להריון באמצעות החצוצרות, כפי שמצבן תואר בתיעוד הרפואי" (עמ' 113 שורות 6 - 7), וזאת בהתייחס לשתי החצוצרות (שם). פרופ' מילויצקי - המומחה שמונה על-ידי בית המשפט, היטיב לתאר ולסכם את מצבה של התובעת. במענה לשאלה הבהיר, כי התובעת היתה שרוייה בסכנת חיים, ולדבריו "אם לא היו מנתחים אותה בזמן, ולא היו מוציאים את זה ולא מנקזים את המוגלה, אז הזיהום היה עלול להתפשט בצורה יותר מאסיבית, ואפילו היתה יכולה למות מספסיה" (עמ' 55 שורות 4 - 5). ב"כ התובעת היקשה ושאל, האם התובעת היתה בסכנת-חיים לאחר ניקוז המוגלה, ופרופ' מילויצקי נשאר איתן בדעתו והשיב "אני חושב שכן, כי לא גמרו את הניתוח". פרופ' מילויצקי נדרש בחקירתו גם לאפשרות השארתה וריפוייה של החצוצרה השמאלית, שלא היתה פרוצה, והוא הבהיר, כי לא היה סיכוי להצילה, שכן "כל האיזור היה דלקתי ומודלק, ונשאלת השאלה מה יותר טוב, האם להשאיר חצוצרה כזאת שהיא דלקתית עם זיהומים ועם סכנה להריונות מחוץ לרחם או היום, בתקופת ה- IVF, להוציא את החצוצרה ולעשות IVF מבלי שהחצוצורת תשמשנה כמוקד זיהומי בתוך הבטן, ולכן הבאתי בחוות-דעתי את הציטוט מתוך העבודות שהראו שיותר טוב במקרים כאלה להוציא חצוצרה ולא להשאיר אותה ..." (עמ' 55 שורות 19 - 23). פרופ' מילויצקי חזר והדגיש, כי במקרה של התובעת, הדלקת היתה חמורה מאד "ואני מצדיק את הוצאת החצוצרות" (עמ' 55 שורות 27 - 28). הוא הבהיר, כי הוא למד על רמת הזיהום הן מפי המנתחים והן מממצאי הבדיקות מהן עולה, כי הזיהום היה הן בחלק החיצוני והן בחלק הפנימי של החצוצרות. פרופ' מילויצקי העיד, כי על-פי הספרות העדכנית, קיים אחוז אחד עד 4% להיכנס להריון אחרי תחלואה של אבסס באגן דו-צדדי, והבהיר, כי מאז קיומו של תהליך ה- IVF "כל המדיניות השתנתה לחלוטין" (עמ' 56 שורה 21). ובסיכום עדותו הבהיר, כי אין לו כל ספק שההחלטה לכרות את החצוצרות היתה מוצדקת (עמ' 59 שורה 22). 4. הנה-כי-כן, המסקנה מכל האמור הינה, שלרוע מזלה של התובעת, תלונותיה וממצאי בדיקתה, לא עמדו בקנה אחד עם הסימנים האופייניים לדלקת באגן, בהתאם לספרות הרפואית והניסיון הרפואי. הרופאים שטיפלו בתובעת לא ננעלו על תיזה מסויימת אלא בדקו וחקרו בכל הכיוונים האפשריים על-מנת למצוא סימן שירמז על סיבת כאבי הבטן, אולם באופן מפתיע ויוצא דופן, ולמרות חומרתו הקשה של הזיהום, התובעת לא נשאה אף אחד מהסימנים המובהקים המרמזים על קיומה של דלקת באגן. ההחלטה לנתח את התובעת התקבלה לאחר שממצאי בדיקת C.T הצביעו על חסימת מעיים, וגם אז היתה מחלוקת בין הרופאים לגבי סיבת החסימה, כאשר חלקם סברו שמדובר בפתולוגיה ראשונית וחלקם סברו שמדובר בפתולוגיה משנית, כאשר מקור הבעייה הוא גניקולוגי. משכך, ושלא כמקובל, הוגדרה מטרת הניתוח כ"ניתוח חוקר", קרי - הרופאים קיוו לגלות את סיבת הכאבים במהלך הניתוח, כאשר יצפו בבטן עצמה. ודוק: בתחילת הניתוח נראתה חסימת המעיים בלבד, ורק לאחר שזו נפתחה, פרצה המוגלה מכיוון האגן המודלק אל חלל הבטן, מצב אשר אליבא דכל המומחים - למעט פרופ' שנקר - סיכן את חייה, ואילץ את הרופאים לכרות את מקור הזיהום, הוא החצוצרות החולות. זה המקום להבהיר, כי מדו"ח הניתוח ומעדות המנתחים עולה, כי במועד הניתוח לא היתה קיימת עוד החצוצרה מימין, שכן היא היתה כה נגועה עד שהתפרקה לפיסות, ואילו החצוצרה השמאלית היתה דלוקה, נפוחה וחולה מאד. הרופאים הבהירו, שגם לאחר ניקוז המוגלה, המשיכה המוגלה להתפרץ מהחצוצרות החולות, דבר שלא הותיר כל שיקול-דעת בידי המנתחים, אשר נאלצו לכרות את החצוצרות. כל הרופאים והמומחים - למעט פרופ' שנקר, כאמור - העידו כי במועד הניתוח היתה התובעת שרוייה בסיכון חיים, והיה עליהם לפעול במהירות כדי לנקז את המוגלה ולכרות את האיברים הנגועים על-מנת שהמוגלה לא תתפשט לחלל הבטן, דבר שהיה הופך את מצבה לקטסטרופלי. כל הרופאים והמומחים - למעט פרופ' שנקר - היו תמימי-דעים באשר לצורך בכריתת החצוצרות, והסיכון העתידי שנשקף לתובעת אילו היתה מושארת החצוצרה השמאלית, סיכון שהיה בא לידי ביטוי בדלקות חוזרות ונשנות ו/או הריונות מחוץ לרחם. כל הרופאים והמומחים - למעט פרופ' שנקר - היו תמימי-דעים באשר לקביעה, כי לא היה לתובעת סיכוי של ממש להרות באמצעות החצוצרה השמאלית, אילו היתה מושארת באגן, וכי כיום - בעידן ה- IVF - אין מקום ו/או הצדקה להשאיר בבטן איבר חולני, אשר יעילות תפקודו שואפת לאפס, ולעומת זאת הסיכון הנובע ממנו הינו גדול ורב. 5. באשר למתן אנטיביוטיקה ביום 1.7.03 - מדובר בהנחה שהינה בבחינת חוכמה שלאחר מעשה. למעט הלויקוציטים שהיו גבוהים במעט מהנורמה, לא היה כל סימן שירמז על קיומו של תהליך דלקתי, לא בבדיקה הקלינית, לא בממצאי הבדיקות המעבדתיות ולא בממצאי בדיקות ההדמייה. יתכן שמתן אנטיביוטיקה ביום 1.7.03 או לאחריו היה משפר במידת-מה את מצבה של התובעת, אלא שמדובר בספקולציה, כאשר בפועל לא היתה כל הצדקה עניינית או רפואית למתן אנטיביוטיקה. יש לזכור, כי לאנטיביוטיקה סיכונים משלה, ובית המשפט אינו יכול ליתן ידו או לעודד מתן תרופות ללא צורך רפואי מוכח. אין באמור כדי להביא למסקנה, שמותר לרופא להיות פזיז ורשלן ולהתעלם מהצורך ליתן תרופות כמובן, אלא שבמקרה אשר בפני, הוכח למעלה מכל ספק כי לא היתה הצדקה רפואית מוכחת למתן אנטיביוטיקה לפני ביצוע הניתוח וגילוי הדלקת הקשה. 6. בע"א 4025/91 צבי נ' ד"ר קרול, פ"ד נ(3) 784 הבהיר בית המשפט, מפי כב' הנשיא ברק: "החובה המוטלת על-פי דיני הרשלנות, איננה לתוצאה אלא למאמץ. דיני הרשלנות מבוססים על עקרון האשמה ולא על עקרון האחריות המוחלטת ... השאלה אשר דיני הרשלנות באים להשיב עליה היא, באלו אמצעים צריך לנקוט כדי להבטיח את שלומו של הניזוק ..." (שם, עמ' 790). בענין אשר בפני, עשה הצוות הרפואי שטיפל בתובעת כל מאמץ אפשרי על-מנת לגלות את סיבת כאבי הבטן מהם סבלה. בבירור היו מעורבים גניקולוגים, כירורגים ורנטגנולוגים, אולם, למצער, עד פתיחת הבטן ממש, לא הצליחו הרופאים לגלות את סיבת הכאבים. ודוק: אין חולק כי הרופאים שטיפלו בתובעת נכשלו בנסיונם לגלות את סיבת כאבי הבטן מהם סבלה התובעת, אלא מאי? המבחן אשר על בית המשפט לבחון בו מעשה או מחדל אינו מבחן של חכמים לאחר מעשה, אלא של הרופא הממוצע בשעת המעשה. רופא בשר ודם עשוי לטעות, ולא כל טעות מהווה רשלנות (ראה: ע"א 280/66 פלדמן נ' ד"ר חפץ, פ"ד טו' 1974, 1977; ע"א 323/89 קוהרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 142). ויפים לכך דברי בית המשפט בע"א 119/05 חליפה ואח' נ' מדינת ישראל ואח' (לא פורסם) , אשר ציטט את דברי בית המשפט בפרשת קוהרי, בהבהירו: "הכלל הרחב הוא, שלשם פתרון השאלה, האם רופא הפר את חובת הזהירות שהוא חב לחולה, יש לבחון את סטנדרט הטיפול הרפואי הסביר בעת ההפרה. אין לבחון את סטנדרט הטיפול הרפואי בראייה מאוחרת או 'בחכמה שלאחר מעשה'". 7. לא אוכל לסיים את פסק הדין מבלי להתייחס למספר טענות נוספות שהועלו בסיכומי התובעת. מעדות הרופאים המנתחים והנוכחים בחדר הניתוח, בשלב כזה או אחר, עלה כי ביצוע הניתוח החל על-ידי ד"ר פארן שהינו כירורג בהכשרתו. לאחר שד"ר פארן הפריד את ההידבקויות במעיים שגרמו לסתימתם, פרצה המוגלה מהאגן, ואז התברר כי מקור הזיהום הוא באיברים הגניקולוגיים. או אז עצר ד"ר פארן את הניתוח וקרא לתורנים הגניקולוגיים לחדר הניתוח, והמשך הניתוח בוצע על-ידי ד"ר בירון - גניקולוגית בסיועו של ד"ר פארן. התנהלות זו, קרי: הפסקת הניתוח, ההמתנה לגניקולוגים והמשך ביצוע הניתוח על-ידי גניקולוגית, אינם מוצאים ביטויים בגיליון הניתוח (ת1/53 למוצגי התובעת) והם מועלים לראשונה בכתב ההגנה. לעניות דעתי, מדובר בהתנהלות פסולה. מדובר בהתפתחות דרמטית במהלך הניתוח, אשר נעדרת לחלוטין מגיליון הניתוח, ודוק: אין מדובר באירוע חסר חשיבות או משני בחשיבותו. מדובר בהפסקת הניתוח והמתנה לבוא הגניקולוגים, כאשר בכל אותו זמן שוכבת המנותחת עם בטן פתוחה. אינני סבורה חלילה כי מי מהרופאים המעורבים ניסה להסתיר התפתחות זו במהלך הניתוח, אולם ההימנעות מתיאורה הינה הימנעות פסולה ואינה מתקבלת על דעתי. לא זו אף זו, לאחר שהגיעו הגניקולוגים, ד"ר בירון וד"ר מרקוב, ולמדו לדעת על חומרת מצבה של התובעת, והבינו כי אין מנוס מכריתת החצוצרות, מצא ד"ר מרקוב לנכון לקבל את אישורו של פרופ' פישמן, מנהל המחלקה, למהלך הצפוי. גם התנהלות זו פסולה, שכן, ממה נפשך? אם נדרש אישורו המהותי של פרופ' פישמן לכריתת החצוצרות, כי אז חובה חלה עליו להגיע לחדר הניתוח, לראות במו-עיניו את הממצאים ולקבוע דעה באשר לצורך בכריתת החצוצרות. אם לא נדרש אישורו המהותי של פרופ' פישמן, מדוע טלפן אליו ד"ר מרקוב? הנוהג, על-פיו מאשר מנהל מחלקה פעולה רפואית חריגה ובלתי-הפיכה בטלפון, הינו נוהג פסול ואסור ומקומו לא יכירנו בקהילה רפואית מתוקנת, במיוחד כאשר מדובר בפעולה דרמטית של כריתת חצוצרות לאשה צעירה שאין לה ילדים. עוד לגבי הרישום - מעדות המנתחים עולה, כי מרגע שהוזעקו הגניקולוגים לחדר הניתוח, נכח במקום ד"ר מרקוב, אולם שמו אינו מופיע בגיליון הניתוח. ההסבר שניתן לכן הוא, שד"ר מרקוב לא התרחץ ולא השתתף בפועל בביצוע הניתוח, הוא רק שהה בחדר הניתוח. אלא שהסבר זה אינו מתקבל על דעתי. גיליון הניתוח חייב לשקף את הנעשה בחדר הניתוח בזמן הניתוח, ואין ספק שהוא חייב לכלול את שמות הנוכחים בחדר הניתוח, גם אם לא השתתפו בפועל בביצוע הניתוח. זאת ועוד. בגיליון חדר הניתוח צויין, כי "עוזר 2" היה ד"ר בוטנרו, אולם מעדותו הוא ומעדותם של הרופאים האחרים עולה, כי עובר לתחילת ביצוע הניתוח הגניקולוגי הוא עזב את חדר הניתוח. ההסבר שניתן לכך היה, שד"ר בוטנרו אינו גניקולוג, ומשעבר הניתוח לפסים גניקולוגיים, לא נדרשה נוכחותו במקום. אין לי דעה באשר לנחיצות או אי-נחיצות נוכחותו של ד"ר בוטנרו בשלב הניתוח הגניקולוגי, אולם אין ספק שעובדת עזיבתו את חדר הניתוח (כנראה מטעמים מוצדקים), היתה חייבת לבוא לידי ביטוי בגיליון חדר הניתוח. מהאמור עולה, כי גיליון הניתוח מולא בחסר, ויש להצר על-כך מאד. ודוק: אין בין הרישום החסר לבין מסקנתי במשפט דבר וחצי דבר, וההתרעמות היא על האופן הפסול והחסר שבו מולא גיליון חדר הניתוח, דבר המהווה נורמה פסולה ובלתי-מתקבלת על הדעת. 8. באשר לשאלת ההסכמה מדעת - במשפט הוברר, כי הסיבה לניתוח היתה, הן ממצאי בדיקת ה- C.T, אשר העידו על סתימת מעיים, והן הצורך לראות בפועל את המתרחש בבטנה של התובעת, קרי: מטרת הניתוח לא היתה מוגדרת רק כניסיון לטיפול בממצא ידוע - סתימת מעיים - אלא בניסיון להתחקות אחר בעייה נוספת אפשרית, אשר היא הסיבה לכאבי הבטן הממושכים. משכך, ההסכמה מדעת עליה חתמה התובעת היתה, כפי שהוגדר "ניתוח חוקר". התובעת מכחישה כי ד"ר פארן אמר לה שיתכן שהניתוח יכלול גם איברים גניקולוגיים. אלא מאי? התובעת תיארה בעדותה כי עובר לניתוח סבלה קשות, וכי היו לה "כאבי תופת", ונוכח הממצאים שהתגלו בניתוח, אין לי ספק שהתובעת לא הגזימה בתיאור מצבה. משכך, ובשל כאביה הקשים, ספק אם התובעת שמעה את כל הנאמר לה, או שהבינה את כל הנאמר. עובדה היא, שד"ר פארן מצא לנכון ליידע את הגניקולוגים בדבר הניתוח הצפוי, וזאת משום שימים ספורים קודם לכן היתה התובעת בבירור גניקולוגי. אין מחלוקת כי לפני ביצוע הניתוח בפועל, לא ידעו ד"ר פארן או ד"ר בוטנרו על קיומה של הדלקת החמורה באגן, וכפועל יוצא לא היו יכולים לעדכן את התובעת באשר לסיכון שבכריתת החצוצרות. הסכמה מדעת - כשמה כן היא. הציפייה היא, שהרופא יביא לידיעת המטופל את כל האינפורמציה הרלבנטית הקשורה בטיפול הצפוי, ואם מדובר בניתוח אשר אחת ממטרותיו היא לגלות את מהותה של הבעייה הרפואית, כי אז, מטבע הדברים, זו האינפורמציה שיש להביא לידיעת המטופל, כפי שנעשה במקרה אשר בפני, ובמקרה כזה יש להבהיר לו שהיקף ו/או אופן הטיפול, עלול להתרחב ולהשתנות נוכח הממצאים שיימצאו במהלך הניתוח, ממש כפי שפורט בטופס ההסכמה. אינני יכולה לקבוע בוודאות, כי ד"ר פארן אמר לתובעת, טרם הניתוח, כי יתכן שהניתוח יגלוש לתחום הגניקולוגי, אולם הנני מקבלת את הגירסה על-פיה הובהר לתובעת, כי מדובר בניתוח אשר אחת ממטרותיו היא לגלות את סיבת כאבי הבטן, ואם עקב גילוי זה יעלה הצורך למתן מענה רפואי תוך כדי הניתוח, ינתן המענה, ממש כפי שאירע בפועל. מהאמור עולה, כי הרופאים יצאו ידי חובתם כשמסרו לתובעת את המידע שהיה ידוע להם טרם ביצוע הניתוח, וחתימתה על הטופס אכן מהווה הסכמה מדעת לניתוח אותו היא עמדה לעבור. 9. בסיכומיו היפנה ב"כ התובעת להתייחסותו של בית המשפט לעדותו של פרופ' מילויצקי בת"א (י-ם) 3445/01 פלונית נ' המרכז הרפואי על-שם שיבא, . באותו ענין ביקר בית המשפט את עדותו של פרופ' מילויצקי. אלא מאי? כל ענין לגופו. בענין אשר בפני, התרשמתי מאד מעדותו של פרופ' מילויצקי ולא מצאתי בה כל פגם. נהפוך הוא, פרופ' מילויצקי העיד בהגינות, במקצועיות ובצניעות, ודבריו מקובלים עלי לחלוטין. 10. ענין נוסף שעלה בסיכומי ב"כ התובעת, הוא "הטעות" באיבחון ממצאי האולטרה-סאונד. הדברים אינם נכונים. הרופאים והמומחים אשר העידו בפני, הצביעו על מגבלות המיכשור שעומד לרשותם, והעובדה שממצאי האולטרה-סאונד לא הצביעו על בעייה בחצוצרות, אינה נובעת מטעות ו/או חוסר מומחיות של המאבחן, אלא ממגבלות המכשיר. מעבר לצורך אציין, כי התובעת לא הציגה בפני חוות-דעת נגדית של מומחה אולטרה-סאונד אשר ממנה עולה, לכאורה, כי איבחון האולטרה-סאונד היה שגוי או כי מדובר במכשיר חסר מגבלות. ומשכך, דינן של טענות אלה - להידחות. 11. נקודה אחרונה שיש להתייחס אליה, היא הטענה בדבר אי-ביצוע לפרסקופיה ביום 1.7.03 או ביום 2.7.03, שכן הובהר בחקירות, שאילו היתה מבוצעת לפרסקופיה בתאריכים אלו, ניתן היה לאבחן את הדלקת באגן. טענה זו הינה - פעם נוספת - בבחינת חוכמה שלאחר מעשה. יש לזכור, כי לפרסקופיה הינה הליך ניתוחי-פולשני, ואין מקום לנקוט בו ללא הצדקה רפואית לעשות כן. זאת ועוד, התובעת אושפזה ביום 1.7.03, והמסקנה הרפואית, לאור תלונותיה וממצאי הבדיקות, נטתה לכיוון של בעייה בתחום גסטרואנטרולוגיה ולאו דווקא גניקולוגיה. מסקנה זו התחזקה כאשר התובעת הגיבה בחיוב לטיפול במאלוקס, שהיא תרופה גסטרואנטרולוגית. ב"כ התובעת טען, כי המאלוקס לא היה יעיל, שכן התובעת נזקקה בלילה לוולטרן, אלא שמתברר שלפני נטילת הוולטרן ואחרי נטילתו, התובעת קיבלה מאלוקס, וכאשר שוחררה לביתה ביום 2.7.03, היא היתה נינוחה ורגועה. האם בנסיבות אלו יעלה על הדעת לבצע לתובעת ניתוח לפרוסקופי? וודאי שלא, שאם לא כן, תיווצר ציפייה לביצוע אין ספור ניתוחים מיותרים ומסוכנים, דבר שאין הדעת מוכנה לשאת. 12. סוף דבר, המסקנה המשפטית הינה, כי הרופאים המטפלים לא הסתפקו בריפוי המחלה, אלא בחרו לרפא את החולה, ולמעשה, הצילו את חייה, ומשכך, נדחית בזאת התביעה. נוכח הנסיבות שפורטו בפסק הדין, אינני עושה צו להוצאות.רפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנותרשלנות רפואית (באבחון)