אדם שהורשע בעבירת העמדת רכב במקום אסור טען כי בשל נסיבות סובייקטיביות לא יכול היה לראות את התמרור שהוסתר על-ידי משאית שעמדה על המדרכה ופרקה סחורה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תמרור מוסתר:  הערעור 1. לפני ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כב' השופטת ת' בר-אשר - צבן), בת"פ 3120/08 ובת"פ 3121/08, שהדיון בהם אוחד. המערער הורשע ביום 23.10.08 בעבירה לפי סעיף 5(ג) לחוק עזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו), התשכ"א-1960 (להלן - חוק העזר), ובעבירה לפי סעיף 5(ב)(1) לחוק העזר, ודינו נגזר ביום 3.12.08 לתשלום קנס בסך 1,000 ₪, או חמישה ימי מאסר תמורתו. ערעור המערער מופנה כנגד הכרעת-הדין וגזר-הדין.   ההרשעה בת"פ 3120/08 2. בת"פ 3120/08 הואשם המערער בעבירה לפי סעיף 5(א) לחוק העזר, בכך שביום 27.2.07, בסמוך לשעה 19:00, החנה את מכוניתו ברח' יונתן 1 בירושלים, במקום שהחנייה בו נאסרה באמצעות תמרור ב-29, האוסר על כל עצירה וחנייה. 3. בתשובתו לאישום הודה המערער, כי החנה את מכוניתו במקום ובמועד המצויינים בכתב-האישום, ואף לא חלק על הימצאותו של התמרור הנ"ל. ואולם, הוא טען, כי יש לזכותו מהעבירה משלושה טעמים: הראשון - כי בשל נסיבות סובייקטיביות לא יכול היה לראות את התמרור שהוסתר על-ידי משאית שעמדה על המדרכה ופרקה סחורה; השני - כי הרכב חנה במרחק של כעשרה מטרים מהמקום שבו הוצב התמרור, במקום שבו מותרת חנייה בכפוף לתשלום אגרת חנייה, והפקח טעה ברישום הודעת הקנס; והשלישי - כי הצבת התמרור לוקה באי-חוקיות, זאת נוכח העובדה שחרף פנייתו של המערער לרשות החנייה, לא קיבל הלה את הנתונים על רישום התמרור ברשומות ואת פרוטוקול הדיון שבמהלכו הוחלט על הצבתו.   4. בית-משפט קמא דחה את טענות ההגנה שהעלה המערער. הואיל ולא הייתה מחלוקת, כי המערער אכן החנה את מכוניתו במקום ובמועד המתוארים בכתב-האישום, וכן כי במקום הוצב תמרור ב-29 האוסר על כל עצירה - כעולה אף מעדותו של פקח החנייה מר אלי מורג - הרשיע בית-המשפט את המערער בעבירה שיוחסה לו משום זה.   באשר לטענה בדבר הסתרת התמרור על-ידי משאית, קבע בית-משפט קמא כי הטענה לא הוכחה, ואף אם הייתה מוכחת לא היה בה כדי לסייע למערער, שכן נהג הבוחר להחנות את מכוניתו חייב לוודא שהמקום מותר בחנייה.   בכל הנוגע לתחום התמרור האוסר על החנייה, קבע בית-משפט קמא, לאור עדותו של הפקח והתמונות שהגיש, שעליהן לא חלק המערער (ת/2 ו-ת/3), כי רכבו של המערער חנה באזור שבו חל איסור על עצירה, על-פי הוראת התמרור.   באשר לחוקיות התמרור, ציין בית-משפט קמא בפתח דבריו, כי הטענה שתמרור נקבע או הוצב שלא כדין, הנה טענת הגנה, שהנטל להוכיחה מוטל על הטוען אותה. לגופו של עניין קבע בית-משפט קמא, כי המערער לא הוכיח כי תמרור ב-29 שהוצב בתחילת רח' יונתן, בסמוך לבית מס' 1, ושבאי-ציות להוראתו הואשם, אכן הוצב, סומן או נקבע שלא כדין. יתר על-כן, בית-המשפט קמא קבע, כי דווקא מתעודת עובד ציבור שהגיש המערער עצמו בעניין הצבת תמרור זה (נ/3), עולה כי מדובר בתמרור שהוצב כדין. עוד ציין בית-משפט קמא, כי המערער אינו יכול לתקוף את חוקיות התמרור, בטענה כי לא קיבל נתונים במענה לפנייתו אל רשות החנייה בעניין זה, וכי היה עליו לבקש את המידע מהממונה על חופש המידע בעיריית ירושלים. כן דחה בית-משפט קמא את טענתו של המערער, לפיה יש לזקוף לחובת המאשימה את אי-הוכחת דבר פרסום הצבת התמרור ברשומות. בהקשר זה ציין בית-משפט קמא, כי על-פי הדין הצבת תמרור אינה בגדר תקנה בת פועל תחיקתי המחייבת את פרסומה ברשויות (כפי שנקבע בע"פ 402/63 אברהם רונן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יח3(172)). מהטעמים האמורים, הרשיע בית-משפט קמא את המערער בעבירה שבה הואשם בת"פ 3120/08, לפי סעיף 5(א) לחוק העזר.   5. בערעורו שב והעלה המערער את מכלול הטענות שהשמיע בערכאה הדיונית כנגד הרשעתו בת"פ 3120/08. הוא הוסיף וציין, כי לאחר מתן הכרעת-הדין קיבל מסמכים מהממונה על חופש המידע בעיריית ירושלים, ועל-כן ביקש להחזיר הדיון לערכאה הדיונית. מכל מקום, הוא לא הסביר, וממילא לא הוכיח, מדוע נפל לטענתו פגם בהחלטה בדבר הצבת התמרור.   6. ב"כ המשיבה ביקש לדחות את הערעור, ולהותיר את ההרשעה על כנה, זאת ממכלול הטעמים שבוארו בהרחבה בהכרעת-הדין.   ההרשעה בת"פ 3121/08 7. בת"פ 3121/08 הואשם המערער בעבירה לפי סעיף 5(ב)(1) לחוק העזר, בכך שביום 20.2.07, בסמוך לשעה 12:34, החנה את מכוניתו ברח' שבטי ישראל 7 בירושלים, במקום חנייה, אשר על-פי תמרור שהוצב בו, החנייה הותרה לסוג כלי רכב שאינו כולל את רכבו של המערער.   במקרה הנדון הוגבלה החנייה על המדרכה ברח' שבטי ישראל 7 - בקרבת כיכר ספרא (כיכר העירייה) ובצמוד לבית-המשפט לעניינים מקומיים - רק לכלי רכב של עיריית ירושלים, זאת באמצעות תמרור ג-49 (המתיר חנייה לרכב פרטי על המדרכה במקום שסומן לכך), ומתחתיו תמרור א-43 (שלט צהוב), שעליו הוראה המגבילה את החנייה במקום רק לכלי רכב של עיריית ירושלים.   8. המערער לא חלק על עצם החנייה במקום, אך גרס כי נפל בהצבת התמרור פגם של אי-חוקיות, שיש בו כדי להביא לזיכויו, בכך שהכיתוב על התמרור א-43 היה בעברית בלבד, ולא בערבית, שהיא שפה רשמית. בעת מתן הודעת הקנס הכיתוב בתמרור א-43 היה בעברית בלבד. במועד מאוחר יותר, הוחלפו התמרורים הנדונים, וכיום הכיתוב עליהם הוא בעברית, ערבית ואנגלית.   9. בית-משפט קמא דחה את טענתו המקדמית של המערער, לפיה יש מקום לזכוֹתו מעבירת החנייה הנדונה, לאור העובדה שבעבר זוכה, במשפטים אחרים, מחנייה באותו מקום. בית-משפט קמא ציין, כי בפסקי-הדין בעניינו של המערער, אשר הוגשו על-ידו לעיון בית-המשפט, לא היה ולוּ פסק-דין אחד שבו נקבע כי נפל פגם בתמרור הנדון, שיש בו כדי להביא לזיכויו של המערער.   בית-משפט קמא התייחס לטענתו הנוספת של המערער, בדבר הפגם הנטען בעניין אי-רישום ההוראה על התמרור א-43 גם בשפה הערבית, ובעניין זה הפנה לפסק הדין בבג"צ 4112/99 עדאלה המרכז המשפטי נ' עיריית תל אביב יפו (25.7.02). באותו הליך נדונה השאלה, האם מוטלת חובה על רשויות מקומיות, אשר בתחומן מתגורר מיעוט ערבי, להשתמש בשפה הערבית - לצד השפה העברית - בכל השילוט העירוני. בדעת הרוב נפסק, כי "המצב הקיים בעניין הכיתוב בערבית על השילוט העירוני של המשיבות אינו חוקי, ועל-כן בטל. כל שילוט חדש שייווסף יהיה בעברית ובערבית". בעניין השילוט הקיים, הִשעה בית-המשפט את תוקפו של פסק-הדין בשנתיים, על-מנת לאפשר לרשויות להיערך לביצוע השינויים הנדרשים. בית-משפט קמא ציין בפסק דינו, כי לא מצא לנכון להכריע בשאלה, האם לנוכח פסק-הדין בעניין עדאלה יש מקום לקבוע שהתמרור בטל, וזאת משני טעמים שהציג: הראשון - הואיל ולנוכח דוקטרינת הבטלות היחסית אין לומר כי התמרור בטל מעיקרו, במקום שבו המערער הודה ואישר שהוא דובר עברית וקורא עברית, והשני - היות שפסק-הדין בעניין עדאלה התייחס לבטלות התמרורים של הרשויות המקומיות המשיבות באותו הליך, שאינן כוללות את עיריית ירושלים. לאור האמור, הגיע בית-משפט קמא למסקנה, כי העובדה שהכיתוב על תמרור א-43 היה בעברית בלבד, אינה מביאה לבטלותו של התמרור.   בית-משפט קמא דחה את טענתו של המערער, לפיה העירייה לא הייתה מוסמכת להקצות את המדרכה לחניית כלי רכב של העירייה. בעניין זה הפנה בית-משפט קמא לסעיף 2 לחוק העזר, לפיו הוסמך ראש העיר להסדיר את נושא החנייה בכל "רחוב" או "מקום אחר", כאשר המונח "רחוב" בחוק העזר הוגדר כמשמעות המילה "דרך" בפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א-1961, דהיינו: "לרבות כל מסילה, דרך, רחוב, סמטה, כיכר, מעבר, גשר או מקום פתוח, שיש לציבור דרך לעבור בהם". מכאן פסק בית-משפט קמא, כי המדרכה הנדונה היא ללא ספק בגדר "דרך", והיתה סמכות להסדיר את נושא החנייה על המדרכה באמצעות התמרור הנדון.   בנוסף, דחה בית-משפט קמא את הטענה שהעלה המערער, לפיה הצבת השלט א-43 מעל התמרור ג-49 נעשתה בניגוד לחוק העזר לירושלים (שילוט), תש"ם-1980. בית-משפט קמא ציין, כי חוק העזר העוסק בשילוט כלל אינו רלבנטי למקרה שלפנינו, וכי על-פי סעיף 3(א) להודעת התעבורה (קביעת תמרורים), התש"ל-1970, ניתן להציב תמרור ומעליו שלט (א-43) שבו הוראה בעניין התמרור.   בית-משפט קמא דחה טענה נוספת שהעלה המערער, לפיה על-פי תקנה 18 לתקנות התעבורה, רשות תמרור מקומית אינה רשאית להציב תמרור א-43 ללא הרשאה מרשות התמרור המרכזית, וכי במקרה דנן לא הוצגה הרשאה כזו. בית-משפט קמא קבע, כי לגבי הצבת התמרור חלה חזקת התקינות של המעשה המינהלי, וכי מכל מקום, לא הוכיח המערער את טענתו, לפיה התמרור הוצב שלא כדין. בית-משפט קמא סקר בהרחבה את הוראות סעיף 18 לתקנות התעבורה, בציינו כי בהתאם לתקנה 18(א) רשות תמרור מקומית, שלא קיבלה הרשאה לכך מרשות התמרור המרכזית, רשאית להציב תמרור א-43, למעט תמרור מסוג זה שמשמעותו הוראה; אך אין מניעה מהצבת תמרור א-43 שמשמעותו אזהרה או איסור. אולם, אם הותר לרשות התמרור המקומית לעשות כן, אזי רשאית היא להציב גם תמרור א-43 שמשמעותו הוראה. בהתאם לתקנה 18(ב) רשאית רשות תמרור מקומית לקבוע הסדר תנועה בתחום שנקבע לכך על-ידי רשות התמרור המרכזית, ולשם כך לא נאסר עליה להציב תמרור א-43 מכל סוג שהוא: לאזהרה, להוראה או לאיסור.   לפיכך, משלא הוכח על-ידי המערער שהתמרור הוצב שלא כדין, קבע בית-משפט קמא, כי הוראת תמרור ג-49, בתוספת ההוראה המגבילה את החנייה לכלי רכב של העירייה בלבד, על גבי תמרור א-43, משמעותה הִנה כי החנייה על המדרכה מותרת רק לכלי רכב של העירייה; זאת בהתאם להוראת סעיף 3(א) להודעת התעבורה (קביעת התמרורים), התש"ל-1970, הקובעת כי "צוין באחד התמרורים המפורטים בתוספת, או על שלט מעליו או מתחתיו או לידו, הוראה בענייני תעבורה, אסור להתנהג בניגוד להוראה".   לנוכח העובדה שהמערער החנה את מכוניתו במקום ובמועד האמורים, כאשר הוצבו במקום תמרורים המגבילים את החנייה על המדרכה במקום רק לכלי רכב של העירייה, הורשע המערער בעבירה שבה הואשם בת"פ 3121/08, לפי סעיף 5(ב)(1) לחוק העזר.   גזר-הדין של בית-משפט קמא 10. בגזר-הדין מתח בית-משפט קמא ביקורת על התנהלותו של המערער, אשר האריך את הדיון שלא לצורך, הן בפרשת הכרעת-הדין, והן בפרשת גזר-הדין, מתוך מטרה למצוא פגמים בחוקיות הצבת התמרורים שאת הוראותיהם הפר - מטרה שלא צלחה. בהתחשב במכלול הנסיבות, גזר בית-משפט קמא את דינו של המערער, בגין שתי הודעות הקנס, לתשלום קנס כולל בסך 1,000 ₪, או חמישה ימי מאסר תמורתו. תמצית טענות הצדדים בערעור 11. המערער מלין כנגד הכרעת-הדין המפלילה, ולחלופין - כנגד גזר-הדין. בהודעת הערעור בכתב גולל המערער בהרחבה את מכלול הטענות שהעלה לפני הערכאה הדיונית, אשר נדחו, כאמור, בהכרעת-הדין. בטיעוניו בעל-פה חזר המערער על הטענות באריכות יתרה, כפי שגם נהג בבית-משפט קמא. עיקר ערעורו התמקד בהרשעתו בת"פ 3121/08 בעניין החנייה על המדרכה ברח' שבטי ישראל. הוא שב וטען, כי הכיתוב על השלט ג-43, המגביל את החנייה במקום רק לכלי רכב של עיריית ירושלים, אינו חוקי, שכן רשות התמרור המקומית לא הייתה רשאית להציבו, ומכל מקום, כי נפל בהצבת התמרור פגם של אי-חוקיות בשל אי-רישום ההוראה בשלוש שפות. 12. ב"כ המשיבה ביקש לדחות את הערעור, זאת מן הטעמים שבוארו בפסק-דינו של בית-משפט קמא.   דיון 13. לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, לא מצאתי כי קמה עילה להתערב בהכרעת-דינו המפורטת והמנומקת של בית-משפט קמא, ודין הערעור, אפוא, להידחות.   14. בטענותיו של המערער בכל הנוגע להרשעתו בת"פ 3120/08, אין כל ממש. הקביעה, לפיה החנה המערער את רכבו ברח' יונתן 1, באזור שנאסר לחנייה באמצעות תמרור ב-29, האוסר על כל עצירה וחנייה, הייתה מבוססת כדבעי על עדותו של פקח העירייה. כלל הוא, שבית-המשפט שלערעור לא ייטה להתערב, על-פי רוב, בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, וכי התערבותו בממצאים מצטצמת לכדי מקרים חריגים שבהם נפלה טעות עניינית המצדיקה תיקונה במסגרת ערעור, כמו למשל, כאשר נקבעו ממצאים שאינם עומדים במבחן ההיגיון ושיש לראותם כמופרכים, או מקום שאין לעובדות שנקבעו בסיס נאות בחומר הראיות (ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל פ"ד נד(4) 632 646; וע"פ 117/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(2) 408). לא מצאתי כל עילה להתערב בממצא העובדתי בדבר חניית הרכב בתחום התמרור. בדין קבע בית-משפט קמא, כי אף אם הוסתר התמרור על-ידי משאית, לא היה בכך כדי לסייע למערער, שכן היה על האחרון לוודא שהמקום מותר בחנייה בטרם העמיד בו את רכבו. הטענה, לפיה התמרור לא הוצב כדין, היא טענת הגנה שהנטל להוכחתה מוטל על המערער (ראו: תקנה 22(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961; רע"פ 72/87 מוחמד שקיר נ' מדינת ישראל (11.11.87); וע"פ 1292/90 שלומית מאיר נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(3) 573 (3.6.91)), וצדק בית-משפט קמא בקביעתו, כי המערער לא הוכיח את טענתו בדבר אי-חוקיות הצבת התמרור; מה גם שכאמור, מתעודת עובד ציבור שהגיש המערער עצמו עולה כי התמרור הוצב כדין. לפיכך, דין הערעור כנגד ההרשעה בת"פ 3120/08 - להידחות. 15. אין גם בסיס לטרוניותיו של המערער כנגד הרשעתו בת"פ 3121/08, בעניין החנייה על המדרכה ברח' שבטי ישראל. צדק בית-משפט קמא, בהכרעתו המפורטת והמנומקת, לפיה הוראת התמרור ג-49 - המתיר חנייה לרכב פרטי על מדרכה, בשילוב עם התמרור שהוצב מתחתיו א-43 - שלט צהוב שעליו הוראה המגבילה את החנייה במקום רק לכלי רכב של עיריית ירושלים, אסרו על המערער להחנות את רכבו במקום. על הצבת התמרור חלה חזקת תקינות המעשה המינהלי, והמבקש להפריך חזקה זו - עליו עול ההוכחה (ראו למשל: ע"פ 1610/93 ותד נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 837, 840). מקובלת עליי מסקנתו של בית-משפט קמא, על מכלול טעמיה, כי לא עלה בידי המערער להוכיח כי נפל פגם של אי-חוקיות בהצבת התמרור, שיש בו כדי להביא לזיכויו. גם אם היה מקום להוסיף כיתוב בערבית על התמרור א-43, בדבר ההוראה המגבילה את החנייה במקום רק לכלי רכב של עיריית ירושלים, זאת בשל היות השפה הערבית שפה רשמית, ונוכח העובדה שרבים מתושבי ירושלים הִנם דוברי ערבית, הרי שאין בכך כדי להועיל למערער, וזאת נוכח דוקטרינת הבטלות היחסית שהוחלה אף במשפטים פליליים. דוקטרינת הבטלות היחסית, או תורת התוצאה היחסית, מורה, כי במסגרת הביקורת השיפוטית על פגם שנפל בהחלטה מינהלית, יש להבחין בין שני מישורים: האחד - הפגם עצמו; והשני - נפקות הפגם על תוקפה של ההחלטה. נפקות הפגם תוכרע על-פי חומרת ההפרה בהתחשב בנסיבותיו הספציפיות של כל מקרה (ראו למשל: רע"פ 4398/99 הראל נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3), 637, 644; רע"פ 2413/99 גיספן נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד נה(4), 673, 684; ע"פ 6143/03 פורטל נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 614, בעמ' 619-620; רע"פ 11308/05 אליהו אברהם נ' מדינת ישראל (29.5.06)). הואיל והמערער קורא עברית, ההוראה שנרשמה בתמרור הייתה ברורה ונהירה לו. על-כן, אף אם היה מקום לערוך הרישום בתמרור גם בשפה הערבית, אין הדבר אמור להוביל לזיכויו של המערער. משכך, יש לדחות הערעור כנגד ההרשעה בת"פ 3021/08.   16. לא קמה עילה להתערבות ערכאת הערעור בגזר-הדין. הקנס שהושת על המערער, הִנו גבוה אמנם מהסכום המקורי שנקבע בהודעות הקנס, ואולם הוא ראוי והולם בהתחשב במכלול הנסיבות, ובין-השאר בעובדה שהמערער ביקש להישפט וניהל הליכים ממושכים ומורכבים יחסית, בגין שני דו"חות החנייה שניתנו לו. 17. על-יסוד האמור לעיל, נדחה הערעור על שני חלקיו - הן כנגד הכרעת-הדין, והן כלפי גזר-הדין. משפט תעבורהתמרורים