"תעודה נושנה" מוגדרות בסעיף 43 לפקודת הראיות. סעיף זה קובע כי אם הוגשה תעודה שהיא, כנחזה או כמוכח, בת עשרים שנה לפחות והוצאה מתוך משמורת הנראית כשרה בעיני בית המשפט באותו מקרה, רשאי הוא להעמידה על חזקתה שהחתימה עליה וכל חלק בה הנחזים שנעשו בכתב ידו של פלוני נעשו בכתב ידו, ולגבי עשייתה או אימותה של התעודה - שנשעתה או שאומתה כהלכה בידי האדם הנחזה כמי שעשאה או אימתה. בע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל נפסק כי יש להבחין בין שלושה מישורים לקבילותו של מסמך כראיה: מישור הקבילות החפצית (פורמאלית), מישור האותנטיות של המסמך, ומישור הקבילות המהותית של תוכנו. סעיף 43 לפקודת הראיות עוסק באותנטיות המסמך בלבד (המישור השני). בהתקיים התנאים שבסעיף, קמות שתי חזקות הניתנות לסתירה: האחת, שחתימה ורישום בכתב-יד שעל גבי התעודה נעשו על ידי האדם שהם נחזים שנעשו על ידו; והשניה, שהתעודה נעשתה ואומתה כהלכה בידי האדם שנחזה כמי שעשה ואימת אותה. לעומת זאת, אמיתות תוכנו של מסמך המהווה "תעודה נושנה" (המישור השלישי) - יש להוכיח על פי כללי הראיות הרגילים, אלא אם חל באותו עניין אחד החריגים לכלל האוסר עדות שמיעה. יש לבחון את אמיתות תוכנם של המסמכים המהווים "תעודות נושנות", עליהן מסתמכים בבית המשפט לאור דיני הראיות הרגילים, תוך התייחסות לכלל האוסר עדות שמיעה. המגמה השלטת כיום בדיני הראיות דוגלת בהסטת מרכז הכובד משאלת קבילותה של ראיה, לשאלת משקלה. הנטיה היא לצמצם את הסייגים לאי-קבילותן של ראיות מכוח הכלל האוסר עדות שמיעה ולהימנע ככל האפשר מפסילת קבילותה של ראיה, ותחת זאת לבחון את אמינותה ואת משקלה הראייתי. תעודה נושנהמסמכים