קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סחר בתעודות אקדמיות פיקטיביות: א'. בפניי ערעור על גזר הדין שניתן על-ידי בית הדין למשמעת של עובדי המדינה בחיפה (עו"ד א. כהן - אב"ד, גב' ד. שיף ומר מ. חיג'אזי) במסגרת בד"מ 100/08. במסגרת גזר הדין מיום 28.12.2008 הושתו על המערער אמצעי משמעת של נזיפה חמורה, פיטורין לאלתר משירות המדינה, פסילה מלמלא תפקיד בשירות הציבורי עד הגיעו לגיל 67 ושלילת הזכות לקבל גימלה בכל תקופת הפסילה. ב'. כנגד המערער, יליד 1959, אשר הועסק כמורה במשרד החינוך מאז שנת 1983, הוגש כתב אישום (מתוקן מיום 1.6.2008) לבית המשפט השלום בנצרת במסגרת ת"פ 1252/07 (להלן: כתב האישום), הכולל שישה אישומים והמייחס למערער מספר עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 415 + 499(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), מספר עבירות של מרמה והפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק העונשין, מספר עבירות של שימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירת לפי סעיפים 420 ו-418 סיפא לחוק העונשין, מספר עבירות של סיוע לשימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 420, 418 סיפא ו-31 לחוק העונשין, עבירות תיווך לשוחד לפי סעיף 295 לחוק העונשין, עבירות של ניסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 415 סיפא ו-25 לחוק העונשין ועבירת זיוף בנסיבות מחמירות לפי סעיף 418 לחוק העונשין. על-פי כתב האישום, המערער הועסק בשנים 1995 עד 2001 כמנחה וכרכז מטעם חברת "מודום" בסניפיה בדבוריה, באום אל-פאחם ובג'דידה (עיינו: סעיף 6 במבוא לכתב האישום). חברת "מודום" היתה אחראית, בין היתר, על הפעלתן של שלוחות מטעם ברלינגטון קולג', כאשר שלוחת ברלינגטון קולג' הקנתה לסטודנטים תואר ראשון בפסיכולוגיה, אשר היה מוכר על-ידי משרד החינוך לצורך דירוג שכר (עיינו: סעיף 1 במבוא לכתב האישום). כמו כן, בתקופה הרלוונטית הפעילה חברת "מודום" בארץ גם שלוחה מטעם אוניברסיטת לטביה (עיינו: סעיף א(2) לאישום השני). במסגרת תפקידו כמנחה וכרכז מטעם חברת "מודום", היה המערער אחראי על גיוס סטודנטים ללימודים בשלוחת ברלינגטון קולג' ועל הטיפול ברישום הסטודנטים, בתשלום שכר הלימוד ובעניינים אדמיניסטרטיביים שונים הנוגעים ללימודים (עיינו: סעיף 2(ב) במבוא לכתב האישום). הואיל ופרטי כתב האישום מפורטים בכתב האישום ובהכרעת דינו של בית הדין למשמעת מיום 2.12.2008 (בעמ' 18-1 להכרעת הדין), איני מוצא מקום לחזור על פרטי כתב האישום, אולם אביא להלן את עיקרי הדברים, כפי שעולים מכתב האישום: 1. המערער הנפיק תעודות תארים אקדמאיים מברלינגטון קולג' ומאוניברסיטת לטביה למורים, מבלי שהמורים יהיו רשומים בשלוחת מוסדות אקדמאים אלו ומבלי שימלאו את חובותיהם האקדמאיות, וזאת במטרה לסייע למורים לקבל במרמה ממשרד החינוך הכרה בתואר הראשון לצורך דירוג שכר. כל זאת עשה המערער בתמורה לתשלום כספי. 2. תוך שימוש במסמכים הכוזבים שהוכנו על-ידי המערער, הנפיקה הועדה להערכת תארים אקדמאיים מחו"ל מטעם משרד החינוך, אישורי הכרה בתואר הראשון לצרכי שכר עבור המורים הנ"ל, ועקב כך קיבלו המורים ממשרד החינוך במרמה תוספת שכר של מאות שקלים למשכורתם מידי חודש. 3. המערער המליץ על מתן הנחות בשכר לימוד לעובדי ציבור, מתוך ציפיה וכוונה כי הם יגייסו עבור חברת "מודום" סטודנטים נוספים, מתוך עובדי המדינה שעובדים עימם או תחת פיקוחם. 4. המערער אשר שימש כמרצה וכמנחה בכיתות הלימוד שהפעילה חברת "מודום", פנה למספר רב של מורים והציע למכור להם עבודות פיקטיביות ותרגומי עבודות בשפה האנגלית וזאת בחלק מן המקרים תמורת תשלום כספי, ואכן מספר רב של מורים נעתרו להצעה. 5. המערער קשר קשר עם מר מוחמד גית, לצורך קבלת תואר שלישי במרמה מטעם אוניברסיטת יון קראנגה שבמולדובה. המערער אכן קיבל ביום 24.8.1999 תואר שלישי מהאוניברסיטה הנ"ל והגיש למשרד החינוך בקשה להערכת התואר בצירוף אישורים כוזבים וזאת לצורך קבלת תוספת שכר. בכתב האישום נטען (בפיסקה א(8) לאישום הראשון) כי המערער הפך את מכירת התארים האקדמאיים לדרך חיים ולמפעל עסקי בעל היקף נרחב, וזאת תוך גזילת כספי ציבור בהיקפים גדולים, ותוך ניצול מעמדו ותפקידו כעובד ציבור. ג'. ביום 1.6.2008 הודה המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב אישום זה, ובית משפט השלום בנצרת (כב' סגן הנשיא, השופט ג. אזולאי) הרשיעו על-פי הודאתו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. ד'. בגזר הדין שניתן ביום 10.7.2008, הטיל בית משפט השלום בנצרת על המערער את העונשים הבאים: 1. מאסר בפועל למשך שישה חודשים, שירוצה בעבודות שירות. 2. תשעה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים. 3. קנס בסך 100,000 ₪ או 200 ימי מאסר תחתיו. ה'. לאחר שנגזר דינו של המערער בבית משפט השלום בנצרת, הגישה המשיבה ביום 18.9.2008 לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה תובענה, אשר ייחסה למערער ביצוע עבירות לפי סעיפים 17(1), (2), (3), (4) ו-(6) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ז-1963 (להלן: חוק המשמעת). ו'. בישיבה שהתנהלה בפני בית הדין ביום 2.12.2008 הודה המערער בעובדות שיוחסו לו בתובענה שהוגשה נגדו, והוא הורשע על-פי הודאתו (עמ' 2 לפרוט' הישיבה מיום 2.12.2008). לאחר מכן נטענו טיעונים לעניין אמצעי המשמעת אשר יושתו על המערער. ז'. ביום 28.12.2008 ניתן גזר הדין המשית על המערער את אמצעי המשמעת שנזכרו לעיל. בגזר הדין, המפורט והמנומק כדבעי, ציין בית הדין למשמעת כי המערער שימש כאחת מהחוליות הבכירות ביותר שהפעילו תעשיה של מכירת עבודות וקנייתן לצורך השגת תארים אקדמאיים (עמ' 5 סיפא לגזר הדין), ולשם ביצוע מעשיו לא בחל המערער באמצעי רמייה, החל מזיוף מסמכים ושימוש בהם בנסיבות מחמירות וכלה במתן שוחד לגורמים בכירים במערכת החינוך, כגון מפקחים, מנהל מכללה ועוד (עמ' 6 לגזר הדין). בית הדין עמד על חומרת התופעה של קבלת תארים אקדמאיים במרמה, ועל השימוש בהם לצורך קבלת טובות הנאה כספיות וקידום בתפקיד. בית הדין סקר את העבירות בהן הורשע המערער בבית משפט השלום בנצרת ועמד על חומרתן וכן על חומרת העבירות לפי חוק המשמעת בהן הורשע המערער בבית הדין. עוד כתב בית הדין כי אין ספק כי בעבירות שביצע המערער נפל קלון. ח'. הטענות בערעור: ב"כ המערער טוען כי בית הדין למשמעת החמיר עם המערער באופן קיצוני, בלתי מידתי וחרג ממדיניות הענישה המקובלת, תוך התעלמות מוחלטת מהנסיבות לקולא הקיימות בעניינו של המערער. ב"כ המערער טוען כי שגה בית הדין שקבע כי המערער היה "הטוֹוה" העיקרי של פרשיות התרמית נשוא כתב האישום. ב"כ המערער טוען כי המערער שימש אך כפקיד זוטר בחברת "מודום", מבלי שהיה שותף בהכנסותיה של אותה חברה. ב"כ המערער הרחיב בטיעוניו כי על הענישה להיות אינדיבידואלית, תוך הדגשה כי עניינו של המערער שונה מעניינם של מעורבים אחרים בפרשה, ועל כן מי שניהל את החברה נדון למספר שנות מאסר מאחורי סורג ובריח, בעוד המערער נדון לעונש מאסר בעבודות שירות בלבד. ב"כ המערער טוען כי בעניינו קיימות נסיבות בגינן היה על בית הדין להקל באמצעי המשמעת שהושתו עליו. בין נסיבות אלו מונה ב"כ המערער את הנסיבות הבאות: המערער איננו אדם צעיר, הינו אבי משפחה הסמוכה על שולחנו ותלויה בו לפרנסתה, למערער אין עבר פלילי או משמעתי, וכי המערער היה מושעה במשך תקופה ארוכה (מחודש ספטמבר 2002). ב"כ המערער טוען כי חלפו למעלה מ-15 שנים מהעבירות שבוצעו בשנת 1996, כאשר חלוף הזמן מעת ביצוע העבירות הוכר בפסיקה כשיקול לקולא בעת גזירת הדין, אולם אמצעי המשמעת שהושתו על המערער הינם חמורים בהתחשב בזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירות. ב"כ המערער טוען כי הדבר אף אילץ את המערער לחיות בחוסר וודאות אודות גורלו האישי והמקצועי. מוסיף וטוען ב"כ המערער שהודאתו המיידית של המערער במשטרה, בבית המשפט ובפני בית הדין, מצביעה על חרטה כנה ורצון להשתקם. עוד טוען ב"כ המערער כי הפגיעה בפנסיה ובגימלה לה זכאי המערער, אינה מהווה פגיעה במערער בלבד, אלא גם פגיעה בבני משפחתו הסמוכים על שולחנו, וזאת נוכח העובדה שלמערער שני ילדים הלומדים באוניברסיטה ושני ילדים קטינים. ב"כ המערער טוען בסעיף 28 לטיעוניו בהודעת הערעור, כי במסגרת הסכם חסינות של עד מדינה, העיד המערער במשפטם של מורים ובעלי תפקידים במערכת החינוך, שאלמלא עדותו לא היו מופללים כלל, אולם המדינה לא עמדה בהסכם עד המדינה, והגישה כנגדו כתב אישום. ב"כ המערער מבקש לבטל את גזר דינו של בית משפט קמא, ותחת זאת להסתפק בתקופת השעייתו של המערער כאמצעי משמעת יחיד, או לחלופין להורות על החזרת הדיון לבית הדין למשמעת, על מנת שישמע את טיעוני המערער לעניין העונש ויגזור את דינו בשנית. ט'. בדיון שהתקיים בפניי ביום 29.3.2009 שמעתי בהרחבה את טיעוניהם המפורטים של באי כוח שני הצדדים ב"כ המערער חזר על הטענות שפורטו בהרחבה בהודעת הערעור. . עוד חזר והדגיש ב"כ המערער את חלוף הזמן מביצוע העבירות, כאשר לטענתו העבירות בוצעו בין השנים 1996 עד 1999, החקירה היתה בשנת 2001, כתב האישום הוגש בסוף שנת 2007 והדיון המשמעתי היה בסוף שנת 2008. ב"כ המערער טען כי אילו התובענה לבית הדין למשמעת היתה מוגשת לפני מספר שנים, הרי שלא היו פוסלים את המערער עד לגיל 67. עוד טוען ב"כ המערער כי השיקולים לקולא אשר ציין בהודעת הערעור לא נשקלו על-ידי בית הדין למשמעת במסגרת גזר הדין. ב"כ המערער חזר והדגיש שהמערער היה פקיד זוטר ולא היה הדומיננטי באותה פרשה והוא פעל בהתאם להוראות המעסיק, מר אבן חן, שהיה המוח בפרשה. ב"כ המערער טוען כי תפקידו של המערער כ"רכז ומנחה" מתקשר יותר לתפקידו של פקיד זוטר, מאשר עם תפקידו של אדם בעל סמכויות לקבל החלטות. עוד טען ב"כ המערער שעל אף שהמערער קיבל שכר בתקופת ההשעיה (בסך כולל של כ-650,000 ₪), הרי שלטענתו, עצם שלילת הזכות לעבוד היא עונש בפני עצמו. לסיכום, טען ב"כ המערער כי אמצעי הענישה שהושתו על המערער הינם יוצאי דופן נוכח נסיבותיו של המערער, ועל כן הוא מבקש לקצר משמעותית את תקופת הפסילה ולבטל את הרכיב של שלילת הגימלה. י'. ב"כ המשיבה, עו"ד גב' א. רותם, הגיבה על טענותיו של ב"כ המערער. לטענת ב"כ המשיבה, המערער פגע בערכים הבסיסיים ביותר אותם הוא אמור לייצג בהיותו מורה במערכת החינוך, ועל כן אין זה ראוי כי הוא ימשיך לכהן בתפקיד חינוכי כלשהו בשירות הציבורי, וזאת בזמן שהמערער פגע באופן קשה באמון הציבור ובתדמית משרד החינוך והשירות הציבורי בכלל. ב"כ המשיבה טענה כי המערער לא שימש כפקיד זוטר בחברת "מודום", שכן מכתב האישום עולה בבירור כי המערער יחד עם מר אברהם אבן חן, קשרו קשר להונות את משרד החינוך כפי שפורט בכתב האישום בו הורשע המערער, וכי המערער היה איש מפתח ברשת הונאה זו. הוסיפה וטענה ב"כ המשיבה כי נסיבותיו האישיות של המערער נלקחו בחשבון על-ידי בית הדין למשמעת, וזאת כאשר קבע כי יש לשלול את קצבת הגימלה לה היה זכאי המערער לתקופת הפסילה בלבד ולא לצמיתות. ב"כ המשיבה טענה כי נסיבותיו האישיות של המערער, כמו גם סיועו בחשיפת נאשמים נוספים בפרשה, הודייתו בהזדמנות הראשונה וחלוף הזמן, קיבלו את ביטויים בגזר הדין שניתן במסגרת התיק הפלילי שהתנהל בבית משפט השלום בנצרת. עוד טענה ב"כ המשיבה בעניין שלילת הגימלה, כי נוכח חומרת העבירות והנזק העצום שנגרם לקופת המדינה, אין ליתן למערער ליהנות שוב מפירות קופת המדינה. כמו כן, טענה ב"כ המשיבה כי הלכה היא שבדין המשמעתי משקלן של הנסיבות האישיות פוחת, וזאת אל מול האינטרס הציבורי. לעניין טענת המערער לגבי חלוף הזמן מביצוע העבירות, ציינה ב"כ המשיבה, כי העבירות בהן הודה המערער החלו בשנת 1996 ונמשכו עד לשנת 2001, עת שנחשפה הפרשה על-ידי המשטרה, ולא כפי שטען ב"כ המערער. ב"כ המשיבה ציינה כי המערער הפר את הסכם עד המדינה בעניין אבן חן, ועל כן מרגע שהופר ההסכם הוגש נגדו כתב האישום. לעניין הפסילה משירות, טענה ב"כ המשיבה שבנסיבות המקרה היה מקום לפסול את המערער מלשרת בשירות הציבורי עד גיל פרישה, וזאת ללא קשר למועד מתן גזר הדין של בית הדין למשמעת. עוד טענה ב"כ המשיבה כי אין המדובר במעידה חד פעמית, אלא במעשים שנעשו במשך שנים רבות, וייתכן והיו ממשיכים להתבצע, אלמלא המשטרה חשפה את רשת ההונאה של המערער ושותפיו. י"א. דיון והכרעה: לאחר ששקלתי את טיעוניהם של באי כוח שני הצדדים, ולאחר שעיינתי בכתב האישום בו הודה המערער בבית משפט השלום בנצרת, ובגזר הדין של בית משפט השלום בנצרת, ולאחר שגם עיינתי בנימוקי גזר דינו של בית הדין למשמעת ובפסיקה הרלוונטית, הגעתי למסקנה כי אין עילה להתערבותה של ערכאת הערעור בגזר דינו של בית הדין למשמעת, שפירט בהרחבה את השיקולים העומדים בבסיס גזר הדין. י"ב. כידוע, הכלל הוא כי ערכאת הערעור לא תתערב באמצעי המשמעת שהושתו על-ידי בית הדין למשמעת, אלא במקרים חריגים בהם קיים חוסר סבירות או חוסר מידתיות ביחס לחומרת העבירות הנדונות, וזאת כפי שכתבה כב' השופטת (כתוארה אז) ד. ביניש בעש"מ 5771/01 ישראל פודלובסקי נ' נציב שירות המדינה, פ"ד נו(1) 463, בעמ' 479: ”הלכה היא שאין בית-משפט זה נוטה להתערב בנקל באמצעי המשמעת שנפסקו על-ידי בית-הדין. הטעם לכך הוא שחזקה על בית-הדין כי מבין הוא את משמעות אמצעי המשמעת שהטיל על הנאשם, וכי הנורמות הראויות בשירות המדינה הן בתחום מומחיותו. התערבות בשיקול-דעתו של בית-הדין תיעשה במקרים חריגים שבהם קיים חוסר סבירות וחוסר מידתיות ביחס שבין אמצעי המשמעת שננקט לבין העבירה. כידוע, בהליך המשמעתי משמשים אמצעי המשמעת בתפקיד מניעתי. אמצעי המשמעת הנגזרים על עובד מדינה תכליתם מניעת הישנות מעשים דומים בעתיד. בלשונו של השופט זמיר: "בדין המשמעתי, אמצעי המשמעת אמור לשמש אמצעי מניעה יותר מאשר אמצעי ענישה: התכלית העיקרית של אמצעי המשמעת היא, כאמור, למנוע פגיעה משמעותית בתפקוד של שירות המדינה או בתדמית של שירות זה, שכן תדמית ראויה היא תנאי הכרחי לפעילות תקינה של השירות" (עש"מ 5282/98 מדינת ישראל נ' כתב [7], בעמ' 93). בבואנו לבחון את אמצעי המשמעת שהוטלו על המשיב ניתן דעתנו על כך שבית-הדין למשמעת שקל את ההיבטים השונים של הטלת העונש, הן את נסיבותיו האישיות של העובד והן את המסר המניעתי שיש להעביר בשירות המדינה.“ כמו כן, אני מפנה לדבריה של כב' השופטת ע. ארבל בעש"מ 7932/07 דורון מזרחי נ' נציבות שירות המדינה, (מיום 4.3.2008) בפיסקה 15: ”ככלל, בית המשפט לא יתערב באמצעי משמעת שהוטלו על ידי בית הדין אלא במקרים חריגים בהם קיים חוסר סבירות או חוסר מידתיות ביחס לחומרת העבירה. נקודת המוצא היא כי חזקה על בית הדין שהוא מבין את משמעות אמצעי המשמעת שהטיל על הנאשם וכי הנורמות הראויות לשרות המדינה הן בתחום מומחיותו (עש"מ 5771/01 פודלובסקי נ' נציב שרות המדינה פ"ד נו(1) 463, 479 (2001); עש"מ 309/01 זרזר נ' נציב שרות המדינה פ"ד נה(2) 830, 837 (2001); עש"מ 7113/02 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד נז (3) 817, 844-843 (2003)).“ (עיינו גם בדברי כב' השופטת ע. ארבל בעש"מ 5917/07 נביל גרה נ' נציבות שירות המדינה, (מיום 19.8.2007, בפיסקאות 13-12)). י"ג. בגזר דינו עמד בית הדין למשמעת על חומרת העבירות שביצע המערער (עמ' 5 לגזר הדין): ”העבירות בהן הורשע הנאשם, הן בפלילים והן בדין המשמעתי הינן חמורות, והפסול שדבק בהן דוקר את העין. הנאשם שימש למעשה אחד מ"ראשי הנחשים" ואחת החוליות הבכירות ביותר, שהפעילו והניעו תעשיה ענפה של מכירת עבודות וקנייתן לצורך השגת תארים אקדמיים עבור עובדים, בלא שאלה יעמדו בחובות אקדמיות הנדרשות כתנאי לקבלת התואר.“ באשר לחומרת עבירות סחר בתארים אקדמאיים, הפנה בית הדין למשמעת לדבריה של כב' השופטת א. פרוקצ'יה, שנאמרו בעניין ערעור המדינה על אמצעי המשמעת שהושתו על מורה בכירה שקבלה תואר ראשון מאוניברסיטת לטביה על יסוד עבודות אקדמיות שהוכנו שלא על-ידה וזאת במסגרת הפרשה בה היה מעורב המערער. כב' השופטת א. פרוקצ'יה כתבה שם בעש"מ 10970/05 מדינת ישראל נ' חורשיד היפא (פורסם באתר נבו, מיום 9.10.2007), בפיסקה 7: ”אחת התופעות הקשות שנחשפנו להן בשנים אחרונות נוגעת ל"גניבת הדעת" שפשטה בקרב גורמים שונים, ובין היתר במערכת החינוך, אשר פעלו לקבלת תארים אקדמיים בדרכים נלוזות, בלא שהשקיעו זמן, משאבים ומאמץ כדי לרכוש דעת ותואר בדרכים כשרות. דרכים אלה השתקפו בהערמה על המוסדות האקדמיים להם השתייכו, ולעיתים גם הערמה על רשויות המדינה, כדי להשיג טובות הנאה כספיות וקידום בתפקיד, תוך הצגת תארים כוזבים שנקנו באמצעות עבודה ומאמץ של אחרים. אין צורך להרבות מילים בגינוייה של התופעה, המשקפת מעשי תרמית חמורים בתחום הדעת וההשכלה. על פני הדברים, אין ניגוד גדול ממעשי תרמית וכזב בתחום ההשכלה, הדעת והתרבות. נכונותו של איש חינוך להערים על מוסדות אקדמיים ומוסדות המדינה כדי לזכות בתואר אקדמי בלא לקיים כנדרש את כל החובות האקדמיות לצורך כך היא עדות ניצחת לחוסר מודעות והפנמה של נורמות התנהגות מוסריות אלמנטריות בתחום ההשכלה, המחייבות, ראשית לכל, כל אדם באשר הוא, וביתר שאת, איש חינוך. מעשי כזב ותרמית בהשכלה פוגעים פגיעה אנושה בתדמיתו של אדם כאיש חינוך, ופוגעים במערכת החינוך והשירות הציבורי כולו. חומרתם של מעשי מרמה בתחום ההשכלה על-ידי עובד מדינה, ולא כל שכן על-ידי מורה בישראל, המופקד על חינוך הדור הצעיר, אינה צריכה הדגשה. התנהגות עובד ציבור שנילווה לה יסוד של מרמה מוגדרת בדרך כלל כהתנהגות שנילווה לה קלון (עש"מ 4123/95 יוסף אור נ' מדינת ישראל- נציב שירות המדינה, פד"י מט(5) 184 (1996); עש"מ 4/81 שלמה אוחיון נ' מדינת ישראל, פד"י לה(4) 494 (1981)). אולם, קלון מיוחד נלווה למעשי כזב ותרמית שנועדו להשיג הישגים מדומים בהשכלה, הבנויה, מעצם טיבה, על נקיון הדעת. אכן, נקיון הדעת אינו מתיישב עם גניבת דעת, ומכאן הדופי המיוחד הנלווה להשגת תארים אקדמיים באמצעים פסולים. הדרך להתמודד עם התופעה הקשה של עבירות מרמה בהשכלה שנלווה להן קלון היא באמצעות הטלת אמצעי משמעת אשר ישקפו ביחס ראוי את עוצמת הפגיעה ומשקל הנזק שנגרם לציבור ולשירות הציבור מהמעשים המתוארים.“ (ההדגשה שלי - י.ג.) עוד הפנה בית הדין למשמעת לדבריה של כב' השופטת א. פרוקצ'יה בעש"מ 3666/06 אחמד חסן אסדי נ' נציבות שירות המדינה (פורסם באתר נבו, מיום 7.11.2007), שם עמדה על חומרתה של פרשת השגת התארים במרמה מאוניברסיטת לטביה, שגם בה היה מעורב המערער ואף בגינה הוגשה התובענה כנגד המערער לבית הדין למשמעת. כב' השופטת פרוקצ'יה כתבה שם, בפיסקאות 18-17: ”הפרשה המכונה פרשת אוניברסיטת לטביה, התאפיינה בהשגת תארים אקדמיים תוך שימוש באמצעי כזב שונים והקיפה עובדי ציבור רבים; היא היוותה בשעתה תופעה נרחבת בקרב המגזר הציבורי. במסגרתה, השיגו עובדי ציבור רבים תארים אקדמיים תוך שימוש בדרכי רמייה וגניבת דעת, לצורך קבלת הטבות כספיות שלא כדין... בין מעשי ההונאה האמורים, התגלתה תופעה של קבלת תארים בלא לעמוד בחובות אקדמיות הנדרשות כתנאי לצורך קבלת התואר, וזאת באמצעות ניהול "'תעשייה' ענפה של מכירת עבודות וקנייתן" בשלוחת האוניברסיטה, בין עובדי השירות הציבורי (שם)). על בסיס התואר, ביקשו וקיבלו עובדים רבים הטבות כספיות לא מבוטלות, המוקנות לעובדי מדינה בעלי תואר אקדמי (פרשת מוסטקי, בעמ' 872). כמו כן, זכו עובדים להטבות כספיות גם בטרם השלימו את למודי התואר, בדרך של תמריצים שהעניקה המדינה לעובדים כדי לעודדם לרכוש השכלה אקדמית, כגון השתתפות בשכר לימוד, או תשלומי השתלמות והפרשות של סכומי כסף לקרנות השתלמות... פרשת לטביה היא דוגמא מובהקת לתופעה נרחבת של חריגה מהנורמה שהיה צורך לבער, בין היתר, באמצעות הדין המשמעתי (פרשת בנדקובסקי, פיסקה 7; פרשת מוכתרי, פיסקה 2; עש"מ 119/02 מדינת ישראל נ' אדרי). דברים אלו נכונים ביתר שאת נוכח ממדי הפרשה האמורה:"פרשת לטביה הייתה לתופעה רחבת היקף, בה נטלו חלק רבים, והיא בגדר ליקוי מאורות של עובדי מדינה ועובדי ציבור, לרבות בכירים, שלא עמדו בפיתויים שהונחו לפתחם" (פרשת דראושה, פיסקה 7). "ליקוי מאורות" זה שארע בקרב עובדי השירות הציבורי מחייב מתן מסר ברור ומרתיע מצד מערכות המשפט והמשמעת שיופנה לעובדי הציבור ולציבור הרחב בדבר הפסול והדופי שבקניית דעת ותארים באמצעי כזב.“ (ההדגשה שלי - י.ג.) עוד הפנה בית הדין לפסיקה נוספת של בית המשפט העליון בנוגע למורים שנטלו חלק בפרשה זו (עש"מ 3446/05 מדינת ישראל נ' נאיל דראושה, (מיום 28.6.2005) ועש"מ 5051/06 מדינת ישראל נ' נג'לאא סלאמה, (מיום 17.10.2007)). בית הדין הוסיף וכתב (בעמ' 9 לגזר הדין): ”ברי שככל שהדברים שהבאנו לעיל נכונים כלפי מורים מן השורה שנפלו ברשתו של הנאשם, קל וחומר שהם בבחינת "ואבן מקיר תזעק" כלפי הנאשם שהפעיל באופן שיטתי את התעשייה להנפקת התארים הפיקטיביים ולהונאתם של משרדי הממשלה...“ עוד כתב בית הדין בגזר הדין (בעמ' 14): ”כאמור בהכרעת הדין, ניצל הנאשם את מעמדו ותפקידו כמורה וכעובד ציבור, על מנת ליצור קשר עם מורים ומפקחים במשרד החינוך והכל על מנת לקדם את האינטרס האישי שלו לצבירת הון, אף אם הדבר ירמוס ברגל גסה כל ערך מוסרי, ויגזול באמצעי תרמית זיוף וכזב כספי הציבור.“ עוד עמד בית הדין בגזר דינו על תכלית אמצעי המשמעת, דהיינו, מניעת פגיעה משמעותית בתפקודו של השירות הציבורי, בתדמיתו ובאמון הציבור בו מחד גיסא, והרתעת עובדים אחרים לבל ייכשלו במעשים דומים, מאידך גיסא. י"ד. ב"כ המערער טען שבניגוד לאופן בו הציג בית הדין את המערער, המערער למעשה שימש רק כפקיד זוטר בחברת "מודום", לא היה הדומיננטי באותה הפרשה, ולא היה שותף בהכנסותיה של אותה חברה. אין בידי לקבל טענה זו. בכתב האישום אשר בעובדותיו הודה המערער בפני בית משפט השלום בנצרת, נכתב (בפיסקה 6 למבוא לכתב האישום): ”החל משנת 1995 ובמהלך כל התקופה הרלוונטית לכתב האישום, הועסק הנאשם כמנחה וכרכז מטעם מודום בסניפי דבוריה, אום אל-פאחם וג'דידה.“ לגבי תפקיד הרכז, נכתב בפיסקה 2(ב) למבוא לכתב האישום: ”בכל אחד מהסניפים הנ"ל הועסקו רכזים מטעם מודום, אשר היו אחראים על גיוס סטודנטים ללימודים בשלוחת ברלינגטון ועל טיפול ברישום הסטודנטים, בתשלום שכר הלימוד על ידי הסטודנטים ובעניינים אדמיניסטרטיביים שונים הנוגעים ללימודיהם.“ עוד נכתב בסעיפים א(2), א(3) לאישום החמישי: ”2. הנאשם כיהן כמרצה וכמנחה בכיתות הלימוד. 3. הנאשם פנה למספר רב של מורים (מניינם המדויק אינו ידוע למאשימה) והציע למכור להם עבודות פיקטיביות ותרגומי עבודות בשפה האנגלית...“ עוד תואר באישום הרביעי כי הנאשם המליץ על מתן הנחות לעובדי ציבור, מתוך ציפיה וכוונה כי הם יגייסו עבור חברת "מודום" סטודנטים נוספים. תיאורים אלו והעובדות הנוספות המפורטות בכתב האישום, בהן הודה המערער, אינן מותירות מקום לספק בדבר תפקידו המשמעותי של המערער בפרשות נשוא תיק זה, ועל-כן לא ניתן לומר שהמערער שימש בבחינת "פקיד זוטר" בלבד. בעניין זה מקובלים עליי דברי בית הדין (בעמ' 5 לגזר הדין), לפיהם: "הנאשם שימש למעשה אחד מ"ראשי הנחשים" ואחת החוליות הבכירות ביותר, שהפעילו והניעו תעשיה ענפה של מכירת עבודות וקנייתן לצורך השגת תארים אקדמיים עבור עובדים, בלא שאלה יעמדו בחובות אקדמיות הנדרשות כתנאי לקבלת התואר". ט"ו. ב"כ המערער הוסיף וטען בהרחבה כי יש לשקול את עניין חלוף הזמן מעת ביצוע העבירות ועד למתן גזר דינו של בית הדין למשמעת כשיקול לקולא, אולם אין בידי לקבל טענה זו. העבירות אותן ביצע המערער בוצעו על-פי כתב האישום בין השנים 1996 ועד לשנת 2001, עת נחשפה הפרשה על-ידי המשטרה. ב"כ המשיבה ציינה והסבירה כי המערער חתם על הסכם עד מדינה, ואולם מרגע שהפר את הסכם עד המדינה, הוגש נגדו כתב האישום. נימוקה זה של ב"כ המשיבה מקובל עליי, מה עוד שבתקופה ההשעיה קיבל המערער שכר ממשרד החינוך (בסך כולל של כ-650,000 ₪). ט"ז. לעניין טענת ב"כ המערער, לפיה אילו התובענה היתה מוגשת לבית הדין למשמעת לפני מספר שנים, הרי שלא היו פוסלים את המערער עד לגיל 67, סבורני כי גם דין טענה זו להידחות. נוכח חומרת מעשיו של המערער כעולה מכתב האישום בו הודה, וכמצוין בהרחבה בגזר דינו של בית הדין, ונוכח טיבן והיקפן של העבירות שביצע המערער, מן הראוי לפסול את המערער מלמלא כל תפקיד בשירות הציבורי וזאת עד לגיל הפרישה, ללא קשר למספר השנים הנותרות עד הגיעו של המערער לגיל זה. בית הדין למשמעת הפנה לדבריה של כב' השופטת (כתוארה אז) ד. ביניש בעש"מ 3789/04 אריה ציפורי נ' נציבות שירות המדינה, פ"ד נט(1) 721, בעמ' 727: ”ככל אמצעי משמעת, גם השימוש באמצעי הפסילה נתון בכל מקרה ומקרה לשיקול-דעתו של השופט היושב בדין אשר בוחן את נסיבותיו של העובד ואת נסיבותיה של עבירת המשמעת. ברי שככל שהעבירות שעבר העובד חמורות יותר ובהיקף נרחב יותר, וכן ככל שמדובר בעובד בכיר יותר ובפגיעה אנושה יותר באמון הציבור, כך יגבר הצורך בשימוש באמצעי הפסילה על כל תכליותיו העונשיות והמניעתיות... עניין נוסף שיש להתחשב בו בעת שנשקל השימוש באמצעי הפסילה כסנקציה במישור הכלכלי הוא הנזק הממוני שגרם העובד לקופת הציבור. ככל שנזק זה יהא חמור יותר, כך יהא מוצדק יותר להשתמש באמצעי הפסילה כנגד העובד שגרם נזק לקופה הציבורית...“ כמו כן, מפנה אני לדברים שאמרה כב' השופטת (כתוארה אז) ד. ביניש, שם, בעמ' 725: ”כמו הפיטורין, גם הפסילה משירות המדינה נובעת מאותה תכלית של הגנה על השירות הציבורי מפני עובדים שסטו מדרך הישר. כאשר העובד מפר במעשיו את הנורמות המחייבות בשירות המדינה ומועל באמון שניתן בו, הרי שיש מקום לקבוע - בנסיבות המתאימות, ועל-פי חומרת העניין - כי עובד זה יפוטר ואף כי יהיה פסול מלשוב ולשרת בשירות המדינה. אמצעי הפסילה מהשירות נחוץ אפוא כדי לשמור על טוהר המידות בשירות הציבורי, על תדמיתו ועל אמון הציבור בו. לצורך תכלית זו אמצעי הפסילה הוא ראוי ומקובל.“ (ההדגשה שלי - י.ג.) י"ז. בשים לב לתפקידו של המערער כאיש חינוך וכעובד מדינה אשר אמור לשמש מודל חינוכי לתלמידיו ולכלל הציבור, ובהתייחס לחומרת העבירות בהן הודה המערער, הרי שפסילתו של המערער משירות בנסיבות המקרה דנן עד הגיעו לגיל הפרישה, הולמת את נסיבות העניין. אני מפנה לדבריה של כב' השופטת א. פרוקצ'יה בעש"מ 8622/05 נעאמנה עאדל עלי נ' מדינת ישראל ואח', (מיום 25.12.2006), בפיסקה 9: ”עוצמת הפגיעה גדולה במיוחד מתוקף היותו של המערער עובד הוראה, הממלא תפקיד חינוכי בהוראת בני נוער. המערער הפר את סטנדרט ההתנהגות הגבוה במיוחד הנדרש מאיש חינוך, והפרה זו מחייבת מצידה החמרה בעונש, כדי להשיג את מימד ההרתעה הנדרש מפני פגיעה עמוקה נוספת בתשתית האמון במערך החינוך של המדינה.“ עוד אני מפנה לדבריה של כב' השופטת א. פרוקצ'יה בעש"מ 10970/05 מדינת ישראל נ' חורשיד היפא (פורסם באתר נבו, מיום 9.10.2007), בפיסקה 8: ”המסר המשמעתי המתבקש, דרך כלל, לגבי איש חינוך שחטא כאמור הוא הרחקתו הן ממערכת החינוך והן משירות המדינה בכלל, עקב הפגיעה בליבה של חובת ההגינות ותום הלב הנדרשים מעובד מדינה, ובמיוחד מאיש חינוך. בהעדר נסיבות חריגות, אמצעי משמעת אלה של הרחקת העובד משירות המדינה אמורים להחדיר מסר נורמטיבי ברור בקרב עובדי המדינה לחובות המוטלות עליהם בתחום האתיקה, נקיון הכפיים, ונקיון הדעת, ולצורך שישמשו דוגמא ומופת בעיני הציבור לקיום חובות אלה (עש"מ 978/03 בנדקובסקי נ' נציבות שירות המדינה (לא פורסם, , 24.4.03); עש"מ 2699/01 חלף נ' מדינת ישראל - נציבות שירות המדינה (לא פורסם, , 15.5.01); עש"מ 6713/96 מדינת ישראל נ' בן אשר, פד"י נב(1) 650, 678 (1998)).“ נימוקיו של בית הדין (כפי שפורטו בעמ' 23-20 לגזר הדין) מקובלים עליי ומשכך, כאמור, דוחה אני טענתו של המערער לעניין תקופת הפסילה מלשרת בשירות המדינה. י"ח. עוד החליט בית הדין כי תימנע מן המערער הזכות לקבל כל גימלה בתקופת הפסילה. בסמכותו של בית הדין היה לקבוע כך, וזאת בהתאם להוראת סעיף 57 לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל-1970, בו נכתב: ”מי שנפסל לשירות המדינה לתקופה מוגבלת לפי החלטת בית דין למשמעת, יחולו עליו הוראות מיוחדות אלה: (1) לא תשולם לו גמלה לתקופת הפסלות; ואולם אם מלאו לנידון 60 שנים, או שהוא הגיע לגיל הקבוע לגביו, בהתאם לחודש לידתו, בחלק ב' בתוספת השניה לאחר עשרים וחמש שנות שירות, תשולם לו גימלה שלא תעלה על הסכום שהיה משתלם לו אילו היתה משכורתו הקובעת, לענין חישוב סכום הגימלה, בגובה השכר הממוצע, כמשמעותו לענין חישוב גימלאות לפי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשכ"ח-1968, אלא אם כן הורה בית הדין להמיר את הקיצבה בפיצויי פיטורים; היתה הפסילה בנסיבות חמורות במיוחד, רשאי בית הדין להחליט כי לא תשולם לנידון כל גימלה בתקופת הפסלות;...“ (ההדגשה שלי - י.ג.) נוכח הנסיבות החמורות במיוחד המתקיימות בענייננו, כפי שפורט לעיל וכפי שפירט בית הדין בגזר דינו, הרי שהיה רשאי בית הדין להחליט למנוע כל גימלה מן המערער בתקופת הפסילה. לפיכך, בנסיבות אלה, אין מקום להתערב בכך שבית הדין קבע כי בכל תקופת הפסילה, תימנע מן המערער הזכות לקבל כל גימלה. י"ט. ב"כ המערער טען בפניי כי השיקולים לקולא אשר ציין בהודעת הערעור לא נשקלו על-ידי בית הדין למשמעת. בעניין זה אני מפנה לכך, כי בישיבה שהתנהלה בפני בית הדין למשמעת ביום 2.12.2008, התייצב עו"ד נאיל מסאלחה ממשרדו של ב"כ המערער, שביקש לאפשר לב"כ המערער עוה"ד ראפי מסאלחה, להגיש את טיעוניו בכתב, זאת הואיל והוא אינו בקיא בתיק. בית הדין נעתר לבקשה ואיפשר לב"כ המערער, עו"ד ראפי מסאלחה, להגיש טיעונים בכתב באשר לאמצעי הענישה הראויים וזאת לא יאוחר מביום 7.12.2008 (עיינו בעמ' 2 לפרוט' מיום 2.12.2008). משלא הוגשו הטיעונים בכתב במועד, פנתה מזכירת בית הדין למשמעת לב"כ המערער שלוש פעמים באמצעות הטלפון (בימים 8.12.2008, 10.12.2008 ו-14.12.2008), וכן באמצעות הפקס (ביום 14.12.2008), אולם נכון ליום מתן גזר הדין על-ידי בית הדין למשמעת ביום 28.12.2008, טרם הגיש ב"כ המערער את טיעוניו. ב"כ המערער טוען בהודעת הערעור כי ביום 8.1.2009 הגיש את טיעוניו בכתב לבית הדין, דהיינו לאחר שכבר ניתן גזר הדין. משאלה פני הדברים, אין ב"כ המערער יכול להלין על כך שבית הדין לא התייחס לטיעוניו. יחד עם זאת, מעיון בגזר דינו של בית הדין, עולה כי בית הדין לא התעלם מן הצורך ליתן משקל לשיקולים אינדיבידואליים של המערער (עיינו עמ' 17 לגזר הדין) ואף החליט שלא לשלול מן המערער גימלה לאחר הגיעו לגיל 67, וזאת על מנת שלא להמיט על משפחתו מכה כלכלית אנושה (עמ' 23 לגזר הדין). סבורני כי אף בהתחשב בכל הנסיבות לקולא אותן מונה הסניגור, וביניהן הודאתו של המערער, גילו, היעדר עבר פלילי והיותו בעל משפחה, אמצעי המשמעת שהוטלו על המערער במסגרת גזר הדין הולמים את נסיבות המקרה. אין ספק כי אמצעי המשמעת שהושתו על המערער חמורים הם עד מאוד, אולם אף מעשיו של המערער חמורים הם עד מאוד, ועל כן לא שוכנעתי שקיימת עילה להתערבות בגזר דינו המנומק והמפורט של בית הדין. כ'. בטרם סיום, אבקש להפנות לדבריו של כב' השופט (בדימוס) מ. חשין, לעניין רמת הנאמנות והיושר הנדרשים מעובד מדינה, אשר נכתבו בעש"מ 1827/02 אברהם ספיר נ' מדינת ישראל, (מיום 21.3.2002): ”השאלה הנשאלת אינה אלא אם גזר-הדין שנגזר על המערער, גזר-דין חמור הוא יתר-על-המידה כדי-כך שאתערב בהחלטתו של בית-הדין למשמעת. בית-הדין למשמעת נימק את גזר הדין באורח מפורט ביותר, בעומדו על ההכרח המובנה של עובד בשירות המדינה לפעול בנאמנות וביושר. אכן, נאמנות ויושר הינם תנאי בלעדיו-אין לשירותו של עובד בשירות המדינה, שבאין נאמנות ויושר סופו של השירות אבדון וכיליון. העובד בשירות המדינה נאמן-הבית הוא ובמקום שבו מועל נאמן באמון הניתן בו, הבית מה יהא עליו. שירות המדינה אינו יכול להתיר לעצמו להעסיק אנשים שמעלו באמון הניתן בהם. יתר-על-כן: אדם במעמדו של המערער כי ימעל באמון שניתן בו ולא יכהו בו אלא מעט, עלול לעלות חשש כי מיקצת עובדים אחרים יאמרו אל ליבם הנה זה הגדר פרוצה ואולי גם אנו נעשה לביתנו בדרך-לא-דרך. היצר הרע חבוי בכל אחד מאיתנו, וחובה היא המוטלת עלינו לדכא אותו בכל הניתן לנו.“ (ההדגשה שלי - י.ג.) דברים אלה הנכונים לגבי כל עובד בשירות המדינה, נכונים הם על אחת כמה וכמה, לגבי מורה, המגלם דמות מחנך שבידו הופקד חינוכם של התלמידים ועליו לשמש עבורם כמורה דרך לגבי ההתנהגות הראויה. המערער במעשיו, לפיהם קשר קשר להונות את משרד החינוך על-ידי הנפקת תעודות תואר אקדמי פיקטיביות, ואף מכר עבודות שונות, כדי שאלה יוגשו לצורך קבלת התואר האקדמי, תוך מצג שווא כאילו נכתבו על-ידי המורים, פגע פגיעה אנושה באמון שניתן בו כאיש חינוך ובתדמיתו של המחנך, דבר המצדיק את אמצעי המשמעת שננקטו בעניינו. בנסיבות אלו אמצעי הענישה שהושתו על המערער על-ידי בית הדין הינם מידתיים ואינם חורגים ממתחם הסבירות בנסיבות מקרה זה, ועל כן דוחה אני את הערעור על גזר הדין.השכלה גבוהההכרה בתואר / שקילות לתואר