תקופת הפסילה לאחר פסילה שנייה בתיק אחר

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חישוב תקופת הפסילה לאחר פסילה שנייה בתיק אחר: כללי: לפני ערעור על החלטתו של ביהמ"ש לתעבורה בחיפה, (להלן - "בימ"ש קמא"), אשר ניתנה ביום 10.3.09, על ידי כב' השופטת מ. כהן בתיק פל 174/05, . הערעור מופנה כנגד החלטת בימ"ש קמא, הנוגעת לתחילת מניין תקופת הפסילה השנייה שהוטלה על המערער כפי שיפורט בהמשך. ההליכים בעניינו של המערער בבימ"ש קמא: בתיק 104/05 (תעבורה חיפה), הושת על המערער ביום 7.8.03, עונש פסילה ממשית של שנתיים, (להלן - "גזר הדין הראשון"). המערער הובא לדין שוב ביום 26.2.06, בבימ"ש לתעבורה בחיפה בתיק 174/06 והוטל עליו עונש של פסילת רישיון נהיגה בפועל למשך שלוש שנים, (להלן - "גזר הדין השני"). אין מחלוקת שרישיון הנהיגה של המערער הופקד ביום 15.9.03,לאחר מתן גזר הדין הראשון. החלטת בימ"ש קמא: בימ"ש קמא החליט כי מניין תקופת הפסילה של 3 שנים ואשר הוטלה על המערער בגזר הדין השני, תחל מיום הגשת תצהיר המערער בפניו, קרי, מיום 9.3.09. על ההחלטה הנ"ל מופנה ערעור המערער. טענות המערער: המערער טוען כי הוא הפקיד את רישיון הנהיגה ביום 15.9.03 וכי עונשי הפסילה בפועל הסתיימו, וכיום הוא חפץ בהוצאת רישיון נהיגה חדש, לשם כך פנה אל רשות הרישוי וזו הודיעה לו כי הוא טרם הפקיד את רישיונו. המערער טוען כי רישיונו הופקד ביום 15.9.03, כך שמאז לא היה לו ואין בחזקתו רישיון נהיגה שיוכל להפקידו. המערער ביצע עבירות נוספות של נהיגה בזמן פסילה לאחר שנפסל בתיק הראשון משנת 2003 והוטל עליו עונש פסילה ממשית, כפי שפרט זאת בתצהירו, וכי מאז ועד הלום חלפו אותו פרק זמן של עונש הפסילה, כך שיש להתיר לו לעבור את מבחני הרישוי מחדש. הסנגור הפנה להוראת סעיף 42 (א) לפקודת התעבורה, התשכ"א - 1961, האומר שהפסילה תחל ביום מתן גזר הדין, משום כך, חלפו תקופות הפסילה בשני התיקים ולטעמו של המערער, אין כל מניעה שיחל בלימודי נהיגה עיוני ומעשי לשם הוצאת רישיון נהיגה חדש. טענות המשיבה: הפסילה של שנתיים שהוטלה על המערער בשנת 2003 הסתיימה בשנת 2005 וכי כעבור מספר חודשים, שוב נפסל לשלוש שנים, עקב נהיגה ללא רישיון. המשיבה טענה כי היה על המערער להוציא רישיון נהיגה בתום תקופת הפסילה של גזר הדין הראשון, וכי לו היה מוציא רישיון, היה עליו להפקידו עם מתן גזר הדין השני. בימ"ש קמא פעל כדין ועל פי רוח הדברים שבהוראות החוק. אין כל בסיס לטענת המערער ואין כל הצדקה לחשב תקופת הפסילה הנוספת מיום מתן גזר הדין, כי גם כאשר אין ברשותו רישיון נהיגה שיוכל להפקידו, עליו להגיש תצהיר על כך, ומשלא עשה כן, אין לו להלין אלא על עצמו. דיון והכרעה: הסוגיה הדורשת הכרעה בערעור שבפני, נידונה על ידי בעבר בערעור פלילי (מחוזי חי) 3211/08 שם טוב אלנקוה נ' מדינת ישראל - נבו - המאגר המשפטי הישראלי (2008), (להלן "פס"ד אלנקוה"), בו סקרתי את הוראות החוק והפסיקה והבאתי את עמדתי ביחס לפרשנות הראויה במחלוקת שנפלה בין הצדדים, כך שנראה לי כי יהיה ראוי גם בעניינו של המערער להפנות לפסק הדין שניתן בעניינו של אלנקוה הנ"ל. אך טרם אביא קטעים מפסק דין בעניין אלנקווה, אשוב ואביא להלן את הוראות החוק הדנות בסוגיה שבפני והן אלו: סעיף 42 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: הפקודה) קובע כך: (א) פסילה שהטיל בית משפט מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה לפי פקודה זו תחל ביום מתן גזר הדין אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת. (ב) הוטלה פסילה על מי שנדון לפסילה במשפט קודם אשר תקופתה טרם נסתיימה, תהיה הפסילה שהוטלה כאמור מצטברת לקודמתה ותקופתה תחל בתום הפסילה הקודמת. (ג) בחישוב תקופת הפסילה לא יבואו במנין — (1) התקופה שחלפה עד מסירת הרשיון לרשות שנקבעה לכך בתקנות ובדרך שנקבעה; (2) תקופה שבה נשא בעל הרשיון עונש מאסר על העבירה שבגללה נפסל כאמור. ותקנה 557 לתקנות התעבורה התשכ"א - 1961 (להלן: התקנות) קובעת כך: (א) הודע לבעל הרשיון על פסילת רשיונו או על התלייתו על ידי בית המשפט או לפי צו של קצין משטרה או לפי החלטה של רשות הרישוי, לפי הענין, ימציא את רשיונו כאמור בחלק זה אף אם רשיונו אינו בר-תוקף אותה שעה. (ב) הוכח על פי תצהיר לפי פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, למזכיר של בית המשפט שהרשיע בעל רשיון נהיגה, או לקצין משטרה או לרשות הרישוי, לפי הענין, כי רשיונו של בעל רשיון נהיגה שנפסל כאמור בחלק זה אבד ואין בידו כל עותק של הרשיון, יתחיל מירוץ תקופת הפסילה מיום שהומצאה ההצהרה לרשות שהטילה אותה. (ג) מצא בעל הרשיון את הרשיון שאבד ימציאו מיד לבית המשפט, לקצין משטרה או לרשות הרישוי שהחליטה על הפסילה. לאחר שהבאתי לעיל את הוראות החוק אפנה להלן לחלק הרלוונטי שבפסק דין אלנקוה ובין היתר לתכלית של חובת הפקדת הרישיון, וכך אמרתי, תוך הפניה לפסיקת בית המשפט העליון: "האחת, מניעת השימוש הפיזי ברישיון, דרך הצגתו לגורמים מוסמכים כגון שוטר שמבצע ביקורת רישיונות. וכך באו הדברים לידי ביטוי בפסק הדין שניתן בש"פ 2199/03 מאיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, , 24.4.2003, (להלן - "פרשת ביטון", בפסקה 4: "...קיים גם היגיון רב בצידה של הוראה זו, הואיל וקיים חשש כי מי שנפסל יוסיף לנהוג שלא כדין תוך שהוא מתחזה, באמצעות הרישיון שנותר בידו, כמי שנהיגתו מותרת. סכנה דומה כרוכה גם ברישיון שתוקפו פקע, הואיל והנידון המוסיף להחזיק בו, עלול לשנות בו פרטים אשר יציגו מצג לפיו הרישיון תקף." השנייה, התכלית החינוכית והפסיכולוגית, שכן: "...חובת ההפקדה של רישיון שנפסל ממחישה לבעל הרישיון את עובדת כניסתה לתוקף של הפסילה ואת משמעותה המלאה והמוחשית של פסילה זו. שוב אין בידו תעודת רישיון, ואין ברשותו מסמך המתיר לו לנהוג. להיעדר תעודת הרישיון ברשות הנאשם ישנה משמעות חינוכית ופסיכולוגית העשויה לתרום להפנמת איסור הנהיגה עד לריצוי מלוא תקופת הפסילה. רציונל זה ישים הן לגבי רישיון תקף הן לגבי רישיון שתוקפו פקע." בש"פ 2199/03 מאיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(3) 467, 473 (2003) השלישית, תכלית מנהלית, שבאה להבטיח יישום החלטת ביהמ"ש בעזרת תקשורת בין מערכת בתי המשפט לבין משרד התחבורה והגורמים הרלוונטיים, שכן עם הפקדת הרישיון או הגשת תצהיר, חלה חובה על מזכירות ביהמ"ש להעביר את ההחלטה למשרד התחבורה. ראו גם, רע"פ 6696/07 קנטר נ' מדינת ישראל, (, 2007)." לאחר הבאת ההסדר המשפטי של הסוגיה הנ"ל, התייחסתי ליישומו הלכה למעשה וכך כתבתי בפסק דין אלנקוה הנ"ל: "ד. יישום ההסדר הלכה למעשה ביהמ"ש בפרשת ביטון עמד על כך שמדובר על הסדר ברור שיש ליישמו בדייקנות: "... סעיף 42(ג) לפקודה קבע עיקרון אחריו אין מהרהרים, ולפיו התקופה שחלפה מיום גזר-הדין ועד למסירת הרישיון לרשות המוסכמת, לא תבוא במניין תקופת הפסילה. בעקבות קביעתו של אותו עיקרון, נקבע ההסדר שבתקנה 557, שהוא מינהלי באופיו, שהנחיותיו לעניין מסירת הרישיון או חליפו (התצהיר) ברורות, וממילא אין צורך להידרש לו לא במסגרת גזר-הדין ולא בבקשות נוספות מן הסוג שהוגשו לערכאות קמא ("בקשה לחישוב תקופת הפסילה")." אכן ברוב המקרים, יישום ההסדר הנו ברור וקל ונשאר ברמה המנהלית. אם הפקדת את הרישיון, הפעלת את מניין ימי הפסילה ואם איבדת את הרישיון תגיש תצהיר ואז יחל מניין הימים. בתי המשפט עמדו על דרישה זו בקפדנות ובכל מקרה בו מחזיק הרישיון לא הפקיד את רישיונו ולא הגיש תצהיר, מניין ימי הפסילה, לא החל. להלן אביא מספר דוגמאות, ברע"פ 2364/07 יונס נ' מדינת ישראל, (, 2007), הנאשם לא הפקיד את רישיונו כלל ולא מסר תצהיר על אובדן הרישיון ובעניינו נקבע: "משמע, על המבקש בענייננו היה להפקיד את הרישיון ומשלא עשה כן אין לו להלין אלא על עצמו.". ראו גם, ערעורו של ניסים ביטון בפרשת ביטון שדנה בשלושה תיקים שונים במאוחד. הגישה הדווקנית שתוארה לעיל, יושמה בב"ש (מחוזי חי') 2921/07 בורג נ' מדינת ישראל, (, 2007), בו דחה ביהמ"ש המחוזי בחיפה בקשה להתחיל במניין ימי הפסילה ממועד מתן גזר הדין, על אף שקיבל את טענתו העובדתית של הסנגור שהרישיון נשמר במשרדו, וכך נאמר: "...פסיקת בית המשפט העליון איננה מאפשרת לי להכיר בפרוצדורה שהמבקשת נקטה בנוגע להפקדת רשיון הנהיגה." אף על פי כן, ישנם מקרים בהם התשובה אינה חד משמעתית ואינה מקבלת מענה מתאים בתקנות. על דרך הכלל במקרים הללו, הרישיון לא הופקד כי הוא לא נמצא בחזקת בעל הרישיון, אך לא מהטעם שהוא איבד אותו, אלא מטעמים אחרים. למשל, במקרה בו לאדם אין רישיון נהיגה כלל ועיקר, הרי ברור שאין ביכולתו להפקיד רישיון. והשאלה ממתי יתחיל מניין ימי הפסילה, מיום מתן גזר הדין או שמא ישנה חובה להגיש תצהיר על כך שאין ברשות הנאשם רישיון נהיגה. שאלה זו עלתה בע"פ (מחוזי חי') 2325/07 מסרי מוחמד נ' מדינת ישראל, (, 2007), והמסקנה אליה הגיע ביהמ"ש הנה, שאין צורך בהגשת תצהיר, שכן תקנה 577 אינה מטילה חובה כזו ואינה חלה על מי שמעולם לא היה לו רישיון נהיגה. מקרה נוסף הנו מקרה בו האדם איבד את רישיונו ומסר תצהיר על כך לתיק ביהמ"ש בהליך הראשון, ומאוחר יותר נדון לפסילה בתיק נוסף, ואז עולה השאלה, האם די בתצהיר שהוגש בתיק הראשון או שיש צורך בתצהיר נוסף בכל תיק ותיק. ביהמ"ש העליון נתן תשובה לשאלה זו בפרשת ביטון וכך נאמר על ידי כב' השופט לוי: "הקדמתי והזכרתי את המשמעות החינוכית-פסיכולוגית של חובת ההפקדה של הרישיון או חליפו להפנמת האיסור החל על נהיגה בתקופת פסילה. ואם כך הוא הדבר ביחס למי שחטא לראשונה בעבירה מסוג זה, מקל וחומר שיש להחמיר בעניינו של מי שככל הנראה אינו רואה עצמו נתון למורא החוק, והראיה הטובה ביותר לכך היא שהוא מוסיף לנהוג ללא רישיון חרף ההליכים המשפטיים שננקטו נגדו בעבר. בנסיבות אלו, כך היא דעתי, נכון לשוב ולדרוש מנאשם שכזה שישוב וימלא אחר הוראות ההפקדה הקבועות בתקנה 557, בכל פעם שיורשע מחדש, ואולי בדרך זו יצליח לשנן את האיסור לנהוג בתקופת פסילה." המקרה שבפני הנו מקרה שונה ואחר ובו עולה השאלה הפרשנית, האם במקום בו הופקד הרישיון בתיק אחד, חלה חובה להגיש תצהיר בכל תיק אחר ובו יצהיר בעל הרישיון, שרישיונו אינו בחזקתו, היות והופקד במסגרת תיק אחר? במסע הפרשני, יש להתחיל בלשון החוק, בענייננו החוק משתמש בלשון אבד במובנה הפשוט של המילה, קרי מי שהרישיון אינו בחזקתו ואינו יודע היכן הוא נמצא. חיזוק לפרשנות זו נמצאת בתקנה 557 (ג) לתקנות אשר קובעת: "מצא בעל הרשיון את הרשיון שאבד ימציאו מיד לבית המשפט, לקצין משטרה או לרשות הרישוי שהחליטה על הפסילה.". מכאן שנראה לי שהסעיף אינו סובל את הפרשנות אותה מבקשת המשיבה לאמץ ולפיה, גם המקרים בהם מופקד הרישיון בתיק אחר, ושברי שהוא לא אבד וכי בעל הרישיון יודע היכן הוא נמצא, נופלים בגדר תקנה זו ומטילים חובה על בעל הרישיון להגיש תצהיר. (ההדגשה לא במקור). נהג סביר, דהיינו האדם הסביר שקורא את התקנה האמורה, לא יכול להבין שמוטלת עליו חובה להצהיר על כך שרישיונו מופקד בתיק אחר. הטלת חובה כזו עלולה ליצור מצב בו עונש פסילה יהיה ארוך ולעיתים אף כפול מהעונש שהטיל ביהמ"ש בגזר דינו. מצב זה אין לקבל שכן עונש הפסילה, הנו עונש לכל דבר ועניין ובעל השלכות כלכליות ואחרות על האדם, מכאן שיש להקפיד על כך שהוראות החוק יקוימו כלשונן. זאת ועוד, יש לזכור שעסקינן במשפט פלילי, שהוראותיו והכללים שנגזרים מהחוק חייבים להיות ברורים וודאיים, במיוחד כשעסקינן בעבירות תעבורה, בהן לעיתים קרובות אנשים אינם שוכרים שירותיו של עורך דין. כידוע, מלאכת הפרשנות מתחילה בלשון החוק, אך לא מסתיימת בו. מכאן, גם אם הייתי מניח שלשון התקנה סובלת את הפרשנות אותה מבקשת המשיבה לאמץ, עדיין עפ"י תכליות החוק יש לבכר את הפרשנות המצמצמת שעולה בקנה אחד עם תכליות החוק, ולפיה בנסיבות המקרה דנן לא קמה כל חובה חוקית על בעל הרישיון להגיש תצהיר, לפיו הרישיון מופקד בתיק אחר. יש לציין שהתכלית העיקרית עליה חוזר ביהמ"ש העליון כמובא לעיל, הנה תכלית מניעת השימוש הפיזי ברישיון. במקרה ומוכח שהרישיון הופקד בתיק אחר או בידי רשות מוסמכת, הרי ברי שבעל הרישיון אינו יכול לעשות שימוש בו. יתרה מזאת, אדם שמפקיד את הרישיון בידי רשות מוסמכת, מקיים את הוראות הדין ומכאן אין חשש שהחוטא יצא נשכר, חשש שהובע בפסיקה. גם התכלית החינוכית והפסיכולוגית מיושמת שכן האדם יודע שהוא ביצע אקט מהותי, שעה שהוא הפקיד את רישיונו בתיק אחר וקיבל אישור על כך, כמו כן, אין בידו רישיון שיוכל להציגו שוב, דבר שמרתיע אותו מלנהוג. (לפרשנות של דבר חקיקה ראו, בג"ץ 9232/01 "נח" נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נז (6) 212, 250 (2003)). ". כאן המקום לציין כי בפסק דין אלנקוה התייחסתי לפסיקה אחרת ושונה בתוצאתה וכך נאמרו הדברים בפרשת אלנקוה: "אני מודע לכך שניתן פסק דין בשאלה שבפניי בב"ש (מחוזי ת"א) 93492/06 חמאד נ' מדינת ישראל, (, 2006) והתוצאה היתה שונה ולפיה", נקבע כי: "...אין להסתפק בהפקדת הרשיון פעם אחת בפסילה הראשונה, ויש להפקידו כל פעם שיורשע מחדש ובמקרה שהרשיון כבר הופקד, יש ליתן תצהיר בכל פעם שיורשע מחדש, בהתאם לתקנה 557 לתקנות התעבורה.". ראו גם, תוצאה דומה אליה הגיע ביהמ"ש לתעבורה, (שלום ק"ג) 4060/04 אלון נ' מדינת ישראל, (, 2008). כאמור לעיל, התוצאה אליה הגעתי הנה שונה וברצוני לציין זאת. איני מסכים עם כל הכבוד עם הקביעה שניתן להקיש מפרשת ביטון לענייננו, שכן שם דובר בהפקדת תצהיר בתיק אחר ולא בהפקדת הרישיון בתיק האחר והדבר שונה מענייננו בשני היבטים: הראשון, באותו מקרה הרישיון אבד ומכאן הוגש התצהיר בתיק הראשון והטלת חובה חוזרת על הגשת תצהיר מתיישבת עם לשון החוק, שכן הרישיון אכן אבד. שנית, הגיוני וסביר לבקש תצהיר חוזר ועדכני בכל תיק לשם הוכחת אובדן הרישיון תוך הבהרה שהוא עדיין לא נמצא." הדברים הנ"ל הולמים גם לעניינו של המערער ומתאימים למצבו העובדתי והמשפטי ולכן מצאתי לנכון להביא אותם, שוב. מהוראות החוק, התקנות והפסיקה הנ"ל, לא ניתן להסיק בכל דרך מדרכי הפרשנות המקובלות, כי ניתן להטיל על מי שנפסל מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה ושב ונפסל פעם נוספת לאחר שהפקיד את רישיונו בידי הרשות המוסמכת, חובה להגיש תצהיר על כך שרישיונו הופקד בעבר בידי הרשות המוסמכת. הדברים לא נאמרו בדין ואין כל דרך לאמץ גישה פרשנית שכזו, בעיקר משום שעסקינן בדיני נפשות, שמחייבים את המחוקק לקבוע את האיסורים והדרישות מהאזרח באופן ברור וחד משמעי לחלוטין. חובת הגשת תצהיר הוטלה על מי שנפסל מלהחזיק רישיון נהיגה וטען כי רישיונו אבד. הוראה זו לא התייחסה למי שנפסל מלקבל רישיון נהיגה והפקיד את רישיונו בידי הרשות המוסמכת ושב ונפסל פעם נוספת במהלך תקופת הפסילה הראשונה או לאחריה, אך בטרם הוציא רישיון נהיגה חדש. הוראות החוק לא נותנות מענה חד משמעי וברור ואף פרשנות מאולצת, קשה היא, ואינה מאפשרת להגיע למסקנה בה דוגלת המשיבה וכפי שנקבע על ידי בימ"ש קמא. אני ער לפסיקת בית המשפט העליון, כב' השופט מלצר, בבש"פ 10360/07 אהרון נגד מדינת ישראל - נבו, (פסה"ד ניתן ביום 15.1.09), (להלן - פס"ד אהרון"), אשר סקר את ההלכה וכתב לאחרונה ביחס להסדר המצוי בתקנה 557 לתקנות, כי: "הפסיקה קבעה כי ההסדר שנקבע בתקנה 557 לתקנות מטרתו למנוע ממי שנפסל רישיונו לנהוג שלא כדין תוך שהוא מתחזה, באמצעות הרישיון שנותר בידו, כמי שהוא בעל רישיון בתוקף (ראו: עניין ביטון הנ"ל; בש"פ 2199/03 מאיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, , 24.4.2003)). בענייננו טוען בא כוחו של העורר כי רישיונו לא היה בידיו, אלא בידי המשטרה ועל כן אין חשש כי התחזה למי שרישיונו תקף. עם זאת, נוכח העובדה שרשיונו של העורר חודש (ע"י אמו כאמור) - אין לשלול את האפשרות שהוא עשה שימוש כלשהו ברשיון שחודש כאמור עד לפקיעתו. המדינה טוענת בהקשר זה כי בהיעדר הליך הפקדה מסודר, ולחילופין הליך של הגשת תצהיר לגבי אי הימצאות הרישיון בידי פסול הנהיגה -אין יכולת לפקח על אכיפת החלטת הפסילה ולפיכך יש להקפיד עם העורר (ואחרים כמותו) ולהחיל עליהם את הוראות החיקוקים הרלוונטיים כלשונן ובדווקנות. 10.צודקת המדינה בגישתה כי הכלל המנחה בפסיקה קובע שבכל מקרה יש להפקיד את הרישיון, ובמקרה שבו הרישיון אבד, או אינו בנמצא, על הנאשם למסור תצהיר לרשויות המנויות בתקנה 557 - ורק אז יחל מניין תקופת הפסילה (מיום המצאת התצהיר). ( ההדגשה לא במקור). כב' השופט מלצר המשיך והוסיף בפסק דין אהרון הנ"ל, את הדברים הבאים שיש להם משמעות לעניין חישוב ומניין תקופת הפסילה: " ..... נוכח האמור, המתווה הנורמטיבי הנכון ליישום כאן הוא אמנם על פי הקבוע בתקנה 557 והעורר לא פעל כך עד לתאריך 14.7.2007 (ערב מועד הגשת בקשתו הראשונה). עם זאת, בתאריך 15.7.2007 הגיש העורר את בקשתו הראשונה "לחישוב תקופת הפסילה" ותמך אותה בתצהיר. תצהיר זה אכן איננו שלם ואיננו מתאים בדיוק לתצהיר הנדרש על פי תקנה 557 לתקנות, ואולם בכפוף להגשת תצהיר משלים, כמפורט בסעיף 12 שלהלן, אני סבור כי ניתן בעיקרון להתחשב בנסיבות המיוחדות ולחשב את תקופת פסילתו, כך שתחל, על פי תקנה 557, החל מיום הגשת התצהיר הראשון הנ"ל וזאת ככל שייראה הדבר לערכאה הדיונית ועל פי תנאיה. אבקש להדגיש, עם זאת, כי אין בכך משום היענות לטענה כלשהי מטענות העורר בבקשה, אלא יישום של הוראת תקנה 557 ושל גזר הדין המקורי - על פי תכליתם. 12. נוכח כל האמור לעיל אני דוחה את הבקשה שבפני ומחזיר את הדיון לבית המשפט הנכבד קמא על מנת שיבחן אם ניתן למנות את תקופת פסילת רישיונו של העורר (ארבע שנים) החל מיום שהגיש את בקשתו הראשונית (15.7.2007). תנאי לקיום דיון שכזה, בו יחליט בית המשפט המחוזי הנכבד, כאמור, כטוב בעיניו, הוא שהמבקש ימציא למזכירות בית המשפט המחוזי בנצרת כל רישיון נהיגה שבידו (אפילו אין הוא עוד בר תוקף), או שיצהיר בתצהיר (לעיל ולהלן - התצהיר המשלים) שהרישיון אבד ואין לו כל העתק הימנו. כן יידרש העורר להצהיר בתצהיר המשלים כי לא נהג ולא עשה שימוש כלשהו ברישיון נהיגה כלשהו מאז 15.7.2007 ועד למועד חתימת התצהיר המשלים." ראוי לציין כי המקרה בפסק דין אהרון שונה ממקרהו של המערער שבפני. בפס"ד אהרון אמו של המערער הוציאה לו רישיון נהיגה חדש בתום תקופת הפסילה, לכן אין לומר כי הרישיון " ... אבד או לא בנמצא ... ", מכל מקום נראה לי כי יש לתת למילה "אבד" ולמלים "או לא בנמצא", אותה משמעות, כלומר, הרישיון אבד ומכאן החובה להגיש תצהיר על כך, כדרישת התקנות, ובכך יש להבדילו מהמקרה דנן. כתימוכין לאמור לעיל ניתן למצוא באמור ברע"פ 6518/08 דוד אלין נגד מדינת ישראל - נבו (2008), נקבע על ידי כב' השופט א. א. לוי כי: "ההסדר שנקבע בתקנה 556(א) לתקנות התעבורה בדבר הפקדתו של רישיון נהיגה שנפסל, מטיל חובה ישירה על בעל הרישיון ולא על הרשות, ומשבחר המבקש להתעלם מהוראה זו, אין לו אלא להלין על עצמו." עוד יש לומר כי הפסיקה הנ"ל שונה מבחינת העובדות מהמקרה שנידון בפרשת אלנקוה והמקרה נשוא הערעור, כך שלא ניתן לומר כי הגישה שנקבעה על ידי בית המשפט העליון בפסיקה הנ"ל, דנה במי שנפסל והפקיד את רישיונו בידי הרשות המוסמכת, שב ונפסל לאחר מכן, כשאין בידו רישיון נהיגה כי הופקד קודם לכן, ובודאי אין לומר כי רישיון הנהיגה שלו אבד, גם כן, מכאן שלא ניתן לומר כי ההלכה הנ"ל ישימה לענייננו. שוב אדגיש כי בפסק דין אהרון, אמו הוציאה לו רישיון נהיגה חדש לאחר תום תקופת הפסילה ומכאן חובתו להפקיד את הרישיון החדש, לאור המטרה והתכלית של החוק ושהיא: " .... למנוע ממי שנפסל רישיונו לנהוג שלא כדין תוך שהוא מתחזה, באמצעות הרישיון שנותר בידו, כמי שהוא בעל רישיון בתוקף" (ראו: עניין ביטון הנ"ל; בש"פ 2199/03 מאיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, , 24.4.2003))". חובת ההפקדה של הרישיון מוטלת על מי שנפסל מלנהוג ולא על הרשות, חובה שניתן לקיימה פעם אחת ועל ידי מי שברשותו רישיון נהיגה, כך שמי שהפקידו פעם אחת ולא הוציא רישיון נהיגה חדש, בפועל אינו יכול לקיים את דרישת ההפקדה פעם נוספת. מה גם, הרשות יכולה לדעת בכל עת אם אותו נהג הוציא רישיון נהיגה חדש, ויש ביכולתה לסתור את טענתו, שאין בידו רישיון נהיגה, לכן מנהג זה, לא ניתן לדרוש הגשת תצהיר האומר שאין בידו רישיון, כי אין דרישה שכזו בדין, דרישה מעין זו מעוגנת בתקנות ביחס למי שאיבד את רישיון הנהיגה, ולא כך הם פני הדברים בעניינו של מי שהפקיד את רישיונו לאחר הפסילה הראשונה ושוב נפסל, מבלי להוציא רישיון נהיגה חדש. מכל אלה, ניתן לומר כי שוב בחנתי את עמדתי ונוכחתי כי הפסיקה הנ"ל אינה שוללת את הפרשנות שניתנה לתקנות הרלוונטיות כעולה מפסק דין אלנקוה ומתאימה למקרה שבפני. במקרה דנן המערער הפקיד את רישיונו עת נפסל לראשונה ולאחר מכן ובטרם הוציא רישיון חדש, שוב נפסל מלנהוג פעם נוספת. בשלב זה לא היה בחזקתו רישיון נהיגה שיוכל להפקידו פעם נוספת ובוודאי רישיון הנהיגה לא אבד, עובדה שמחייבת נהג להגיש תצהיר, כעולה מרוח התקנה, כך שלא ניתן להטיל על מי שרישיונו הופקד בידי הרשות המוסמכת, חובת הגשת תצהיר על ההפקדה, ואף לא בדרך זו, לטעמי, ניתן לפרש את פסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת אהרון הנ"ל. כמאל סעב חובת הגשת תצהיר על מי שרישיונו אבד קבועה בתקנה וזאת מטעמי תכלית החקיקה כפי שהובא לעיל ונאמר קודם לכן על ידי כב' השופט א. א. לוי בבש"פ 2199/03 ואשר הוזכר על ידי כב' השופט מלצר לעיל בפסק דין אהרון. כאמור איש לא יחלוק על כך, שלמצב המשפטי של המערער, כפי שהיה בעניינו של אלנקוה הנ"ל, אין פתרון ברור בתקנות ובפקודה, וכי בנסיבות כאלה יש לפרש את הדין, בהתאם לפרשנות הנוחה לנאשם, קרי, למערער. אשר על כן, אני מחליט לקבל את הערעור ולבטל את החלטת בימ"ש קמא. בנסיבות העניין וכמוסבר לעיל ובהתאם לגישתי בע"פ אלנקוה הנ"ל, אני קובע כי מניין תקופת הפסילה בעניינו של המערער תהיה מיום מתן גזר הדין השני, קרי, מיום 26.2.06, בו נגזר דינו בבימ"ש לתעבורה בחיפה בתיק 174/06- בגזר הדין השני. שלילת רישיון נהיגה