קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תשלום בשחור לעורך דין: המערער, עורך דין במקצועו, נתן שירותים משפטיים למשיב, במסגרת תביעת לשון הרע שניהל בעבורו בבית משפט השלום בתל אביב. בין הפרקליט ולקוחו נתגלעו חילוקי דעות בתחומים שונים, על רקע ניהול המשפט דנן, ומערכת היחסים ביניהם הפכה לעכורה וטעונה, ובין היתר הגיש המשיב תלונה על המערער בלשכת עורכי הדין, והעלה נגדו טענות מטענות שונות. המערער, מצידו, הגיש תביעה כספית בבית משפט השלום באשדוד, כנגד לקוחו לשעבר, המשיב, ובגדרה דרש יתרה של 36,172 ₪, המגיעים לו, לשיטתו, כהפרש שכר טרחה שלא שולם לו על פי ההסכמים הרלוונטיים ליצוג בתביעת הדיבה. פסק הדין באותה תביעה כספית, שניתן על ידי כב' השופטת מ. וולפסון, הוא נשוא הערעור הנוכחי. בית משפט קמא קיבל, חלקית בלבד, את התביעה, וחייב את המשיב לשלם לתובע - המערער סך של 8,485 ₪ ומע"מ, אך קבע כי בשל דרך ניהול המשפט שנקט בה המערער, אינו זכאי להוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, מלבד החזר אגרה, ונשיאה בהוצאות מומחה מסויים שהעיד מטעם המערער בפני בית המשפט. הערעור שלפני ממוקד, למעשה, כל כולו, בנקודה אחת, והיא קביעת כב' השופטת וולפסון כי היא מקבלת את טענת המשיב בדבר תשלום, על חשבון שכר הטרחה, של סכום במזומן - 15,000 ₪, אשר לטענת המשיב לא קיבל בגינו קבלה או חשבונית, ואילו התובע הכחיש מכל וכל את קיומו וביצועו. אומנם, המערער מבקש ללבן גם סוגיה נוספת שהוכרעה בפסק הדין, ועניינה דחיית בקשתו לחייב את המשיב בתשלום על ישיבות בית משפט, וכן קובל הוא על אי פסיקת שכ"ט עו"ד, אולם, יאמר מיד כי דין הטענות במישורים אלה להידחות. ביחס לישיבות בית משפט, קבע ביהמ"ש קמא כי טענות המערער לא הוכחו די הצורך, ובכך לא מצאתי להתערב, ובאשר לאי פסיקת הוצאות בערכאה הדיונית, הרי מעבר לכך שבעניין כזה נדירה עד מאוד התערבות ערכאת הערעור, מצאתי שנימוקי ביהמ"ש לכך, איתנים וטובים, ודי לומר שלא שבעתי נחת, לשון המעטה, גם מהתנהלות התובע בהליכי הערעור. עם זאת - כפי שיתלבן להלן, לאור התוצאה בערעור, יעשה שינוי מסויים גם בסוגיית פסיקת ההוצאות ושכ"ט עו"ד של הערכאה דלמטה, ורק מטעם זה. המשיב, אשר ייצג את עצמו בערעור הנוכחי, ביקש הארכת מועד להגשת ערעור נגדי מטעמו, שהרי חלק מהתביעה התקבל בביהמ"ש השלום, חרף קבלת טענתו המרכזית על התשלום הבלתי מתועד של 15,000 ₪, אולם, דחיתי את בקשתו בהחלטה מיום 12.5.09, ומששב המשיב וביקש לעיין בכך מחדש, במסגרת עיקרי הטיעון, ולמען הסדר הטוב, אשוב ואקבע כי דין בקשתו להידחות, מהטעמים שצויינו בהחלטה דלעיל. בנקודה המרכזית - עניין התשלום של 15,000 ₪, ומשבחנתי את החומר שלפני, את נימוקי הערכאה דלמטה, ואת טיעוני הצדדים בערעור המונח כאן, מסקנתי הינה, שאף שמדובר בסוגייה עובדתית, שההתערבות בה בערכאתנו אינה נעשית דבר שבשגרה, אין מנוס אלא לבטל את קביעת כב' השופטת קמא, ולקבל את טענת המערער כי ביצוע התשלום לא הוכח, וכי לא היה מקום לקביעה העובדתית הזו. ככלל - פסק הדין, כפי שניתן, מנומק היטב ובמרבית הנקודות העובדתיות, ביהמ"ש השלום פירט בצורה יסודית ומשכנעת את נימוקיו לקביעות השונות שעשה, ומסקנותיו אף הן מקובלות עלי, וככל שאף באלה ביקש המערער להתערב, בנקודות שונות, וכפי שכבר צויין, לא מצאתי כל מקום לעשות כן. אולם, בנקודה המרכזית הזו, שעניינה התשלום "בשחור", אין נימוקי ביהמ"ש לקבלת גרסת התובע יכולים לעמוד, גם משאינם מתיישבים עם קביעותיו ומסקנותיו הוא - עצמו, שנעשו באותה נשימה עם אימוץ גרסתו ועמדתו של המשיב. בית משפט השלום ניתח באורח יסודי ומעמיק את עדותו של מר מ. שלו, שהיה לכאורה עד חיצוני, מטעם המשיב, שבא לאושש ולתמוך את טענת התשלום, ומסקנתו היתה שמדובר בעדות בלתי מהימנה שאין לתת בה כל אמון. כמו כן, מצא בימ"ש השלום שלא לסמוך ממצאים על עדויות מסייעות נוספות מטעם המשיב, לנקודה זו, והן - עדויות האחים סולימאני, ואף זאת מנימוקים שפירט, ובהם אין דופי. משמיאן ביהמ"ש קמא לבסס ממצא כלשהו על עדויות אלה, נותרה גרסתו של המשיב לבדה לתמוך בטענתו, כאשר היא מוכחשת נמרצות על ידי התובע, ועומדת בסתירה חזיתית לאישור כתוב שנתן, במסגרת המערכת ההסכמית שבינו למערער, ושם נאמר כי " הריני לאשר כי קיבלתי חשבונית מס כדין בגין התשלום ששילמתי". כב' השופטת וולפסון מצאה כי התיבה "התשלום ששילמתי" אינה שוות ערך לביטוי "כל תשלום ששילמתי" וכי משלא אלה המילים שנעשה בהן שימוש במסמך, אין להסיק מכך שחתימתו על ידי המשיב שוללת את היתכנות גרסתו כי עדיין נותר תשלום נכבד שבגינו לא קיבל "חשבונית מס כדין". משאין חולק שמועד מתן האישור דנן מטעם המשיב מאוחר למועד שטען לביצוע התשלום הנוסף, וכאשר לשונו הפשוטה והברורה של האישור אינה מותירה מקום להסתייגות או להשמטה של תשלום או חלקו, מהווה האישור, לטעמי, הודאה כבדת משקל, מטעם המשיב, ביחס לאמור, ואפשר שאף מקים הדבר מניעות כלפיו לטעון כיום היפוכו של דבר, ואת אשר טען בפני ביהמ"ש השלום. כך או כך, אין ספק שבהינתן קיומו של המסמך הזה, ומשנקבע כי מרבית הראיות שהביא המשיב לביצוע התשלום אינן מהימנות ואי אפשר לבסס עליהן כל מסקנה לטובתו, צריכים להימצא נימוקים משכנעים וכבדי משקל לאמץ, למרות הכל, את עדותו הוא, ואת טענתו. עוד ראוי לזכור, כי מדובר בטענה שהשלכותיה אינן דבר של מה בכך. עסקינן בקביעה, שאם נכונה היא, פירושה שהמערער, העוסק בעריכת דין, על כל המשתמע מכך, עבר לכאורה עבירה פלילית, בקבלו שכ"ט ללא תיעוד וללא הוצאת חשבונית, ואף שבכך בלבד בוודאי אין למנוע קביעת ממצא, מקום שהדבר מתחייב מהראיות ומהנסיבות, אך טבעי הוא שיש לנקוט זהירות והקפדה בבחינת התשתית הראייתית והתימוכין שהובאו לטענה מסוג זה. כאשר בוחנים את נימוקי כב' השופטת קמא, עולה, כי לא היה בידי ביהמ"ש לקבוע ממצא ברור באשר למועד המדוייק ולנסיבות הספציפיות שבהן בוצע התשלום, וחרף דחיית מרבית הראיות שהובאו על ידי המשיב וסירוב להשתית עליהן כל ממצא, כל שנאמר הוא כי "לאחר ששקלתי את כל הראיות כולל הגרסה החסרה של התובע, אני נותנת אמון בלקוח (המשיב) כי שילם 15,000 ₪ למשרד התובע (המערער) בראשית חודש אוקטובר 2004 ומטעמים שלא הובהרו הוא לא קיבל על כך חשבונית מס או קבלה". בהמשך, אף מסייג ביהמ"ש ואומר, כי אפילו לא ניתן לקבוע, לדבריו של המשיב, למי בדיוק מסר את הסכום, האם למערער עצמו או למי ממשרדו. נראה, כי ביהמ"ש ייחס משקל רב למה שכינה "הגרסה החסרה" של התובע, והכוונה לכך שלא הוגש כתב תשובה לכתב ההגנה שבו העלה המשיב את גרסת התשלום במזומן, ולכך שלא ניתנה תגובה מידית ונקודתית לכך על ידי המערער גם כאשר הנושא עלה בתלונת המשיב ללשכת עורכי הדין, ועוד ניתן להבין שביהמ"ש ייחס משקל לכך שהגם שהמשיב הניח תשתית לכך שמשך סכום מזומן מהבנק שלו, לא עמד המערער על הזמנת הבנקאי כדי לבחון האם אותו סכום הושב בסופו של יום לחשבון. אפשר שתמיהות אלה יש להן משקל מסויים, ויאמר מיד - שלמערער שלל נימוקים והסברים לכל אחד מאלה, ואולם החשוב הוא, שנקודות אלה יכול שיבואו לתמוך ולסייע בראיות מהימנות וטובות ככל שהובאו לגוף הפלוגתא על ידי המשיב, אך אין בכוחן להוות ראיות עצמאיות וניצחות להשתית עליהן את הקביעה העובדתית הבסיסית לכשעצמה. מהיבט נטלי ההוכחה והבאת הראיות, לא התובע במשפט, המערער דכאן, צריך היה להוכיח את העובדה השלילית של אי ביצוע התשלום במזומן, אלא, מכל היבט, היה על המשיב להוכיח את התשלום העודף שטען לו, מקל וחומר כאשר עסקינן בתשלום שלגרסתו בוצע "בשחור" ללא תיעוד וללא מתן חשבונית, ובניגוד להוראות הדין הרלוונטי, כאשר החזקה היא, כל עוד לא נסתר הדבר ולא הוכח, שכל אזרח שומר חוק הוא, ומקיים את מצוות המחוקק, לרבות במישור הוצאת קבלה או חשבונית כנדרש. מי שטוען שרעהו אינו שומר חוק, וכי החזקה הטבעית הזו אינה מתקיימת לגביו, צריך להתכבד ולהוכיח זאת, והדבר, לטעמי, לא נעשה כאן במידה שתאפשר קביעה פוזיטיבית ונחרצת, כפי שבוצעה על ידי ביהמ"ש השלום, לאחר שמרבית הראיות שהובאו הוגדרו על ידו כבלתי מהימנות ואף שיקריות. מטעמים אלה, אני מקבל את הערעור בנקודה זו, וקובע כי התשלום של 15,000 ₪ מטעמו של המשיב לא הוכח, ויש להוסיף סכום זה על הסכום שנפסק על ידי בימ"ש קמא, לחובתו של המשיב. על מנת לא לסרבל את חישובי השיערוך וההצמדה לשער הדולר, המתבקשים מהסכם שכה"ט שבין הצדדים, אקבע כי סכום זה, כפי ערכו השיקלי, ישא הפרשי הצמדה ורבית כחוק החל מיום הגשת התביעה לביהמ"ש השלום ועד תשלומו בפועל. מתחייבת מהתוצאה הזו גם הקביעה כי על המשיב לשאת באגרת ביהמ"ש ששילם המערער, בשעתו, בגין מרכיב זה של התביעה, על פי מה שנקבע, בשינוי המחוייב, בפסק הדין קמא בעמ' 25 של פסה"ד. עוד מצאתי, חרף דרך הניהול המסרבלת והבעיתית של ההליך, בשתי הערכאות, מטעמו של המערער, כי בנסיבות, ולאור התוצאה, לא יהיה זה צודק לשלול ממנו לחלוטין את ההוצאות ושכ"ט, כפי שנעשה (המשיב חוייב רק בהוצאות בגין בקשת ביניים מסויימת שהגיש לאחר שלב הסיכומים). אקבע, לפיכך, כי על המשיב לשאת, בנוסף למה שנפסק לעיל, בהוצאות ושכ"ט, כולל, של המערער, בשתי הערכאות, בסכום של 10,000 ₪ ומע"מ, נכון להיום. יש להשיב למערער את הפיקדון שהופקד במסגרת ערעור זה. עורך דין