קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תשלום לעורך דין בתביעה ייצוגית שלא אושרה: לפני עתירתו של המבקש לפסוק לו גמול מיוחד ולקבוע את שכר טרחת באי כוחו מכוח סעיפים 22 ו-23 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 ("החוק" ו"בקשת הגמול" בהתאמה). בתוך כך יש להכריע בסוגיית קביעת גמולו של תובע מייצג וקביעת שכר טרחתם של באי כוחו, שעה שהבקשה לאישור תובענה כייצוגית ("בקשת האישור") שהגיש נדחתה ביום 12.1.09 בהסכמת הצדדים ולאחר שלא נתקבלה התנגדות היועץ המשפטי לממשלה לדחייתה. הליקוי שנטען לו בבקשת האישור הוסדר באמצעות דבר חקיקה שתחולתו רטרואקטיבית. הרקע לבקשה במסגרת תיקון 147 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) תשכ"א-1961 ("הפקודה") נחקק סעיף 125ג שעניינו שיעורי המס המוטלים על הכנסה מריבית ומדמי ניכיון. הסעיף מבחין בין שיעור מס מירבי של 20% בגין הכנסת ריבית המתקבלת מנכס צמוד מדד ובין שיעור מס מירבי של 15% כשהמדובר בהכנסת ריבית מנכס שאינו צמוד מדד או שהוא צמוד בחלקו למדד. בסעיף 125ג, כנוסחו בעת תיקונו, לא נקבעה הגדרת מדד שונה מהגדרת המדד בסעיף 1, סעיף ההגדרות הכללי לפקודה. בבקשת האישור שהוגשה בתחילת שנת 2007 כנגד המשיבה, מכוח סעיף 11 לתוספת השנייה לחוק, טען המבקש כי "ברי שריבית המתקבלת בגין נכס שהינו במטבע חוץ ו/או שהוא צמוד לשער חליפין של מטבע חוץ הוא נכס שאינו צמוד למדד" ולפיכך יש למסות הכנסה זו בשיעור של 15% בלבד. לטענתו, המשיב קבע כי פיקדון צמוד למט"ח ו/או פיקדון במט"ח נושא ריבית חייב במס הכנסה בשיעור של 20% ובהתאם הונחו הבנקים בישראל לנכות במקור מס בשיעור זה, מההכנסה המתקבלת כריבית מפיקדונות אלו. בנוסח התובענה שצורפה לבקשת האישור עתר המבקש להשבת המס אשר נגבה לדבריו שלא כדין, תוך שהוא מעריך את סכום התובענה הייצוגית בכ-157 מיליון ש"ח. בטרם חלף "המועד הקובע", היינו 90 הימים בהם רשאית הרשות להודיע כי היא חדלה מהגבייה שבשלה הוגשה הבקשה לאישור, ביקשה המשיבה להאריך מועד זה בטענה כי: "בעקבות המצאת התביעה דנן לידיה, בדקה המבקשת [המשיבה שלפנינו - מ.א.] את השתלשלות מעשה החקיקה בהתייחס לתיקון מס' 147 של פקודת מס הכנסה. הוברר בבדיקה המקיפה שנערכה, כי בתהליך החקיקה נשמטה מתוך טעות שבהיסח הדעת הגדרת "מדד" [...]. לפיכך נוקטת המדינה בימים אלה ביוזמת תיקון חקיקה המכוונת לתקן את הטעות שארעה על מכונה מלכתחילה [...]" לנוכח המפורט לעיל, ביקשה המשיבה את הארכת המועד "כדי לאפשר למבקשת את השלמת ומיצוי התהליך של תיקון החקיקה" (בקשה להארכת מועד מיום 1.4.07, ההדגשות נוספו). הליכי החקיקה לתיקון סעיף 125ג לפקודה נשאו פרי ובהוראת שעה (חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס 158-הוראת שעה) התשס"ז-2007) נוספה לסעיף הנזכר הגדרתו של "מדד" כשהיא כוללת את שער המטבע כשהמדובר בנכס שערכו צמוד למטבע חוץ או שהוא נקוב במטבע חוץ. תיקון זה הוחל בצורה רטרואקטיבית ובאופן זמני, מיום כניסתו לתוקף של תיקון 147 לפקודה ועד ליום 31.12.07 ("הוראת השעה"). בסופו של דבר, תוקן הסעיף, באופן קבוע, במסגרת תיקון 162 לפקודה, שתוקפו מיום 1.1.08 ואילך. משתוקנה הפקודה ובהמשך להודעת הצדדים בקשר לכך, נדחתה בהסכמה בקשת האישור, תוך שמירת זכותו של התובע לעתור להוצאות ולגמול מיוחד (החלטה מיום 12.1.09). טענות הצדדים לטענת המבקש, רק לאחר שהגיש את בקשתו כנגד המשיבה, ובעקבותיה, החלו הליכי חקיקה לתיקון הפקודה. עם זאת, לדבריו, הצעת החוק כפי שהוצגה לבית המשפט במהלך הדיונים בבקשה וכפי שהוצגה בקריאתה הראשונה בכנסת - הצעה שנועדה לתקן את הליקוי עליו הצביע בבקשתו - היתה מוטעית מטעמים רבים אותם פרט בבקשתו לקביעת הוצאות גמול לתובע ושכ"ט (סעיף 10 לבקשת הגמול). לפיכך, לדבריו, השקיעו המבקש ובאי כוחו "מאמצים ניכרים על מנת להשמיע ולהבהיר את עמדתם, וכן, על מנת לעורר דיון ציבורי ראוי בהצעת החוק" (שם, בסעיף 11). בתוך כך, פנו המבקש ובאי כוחו "לאמצעי התקשורת השונים, לחברי הכנסת, ליועצים ואנשי מקצוע הנוגעים בדבר לבעלי תפקידים בכנסת ולעדת הכספים בכנסת ולחבריה". עוד הדגיש המבקש כי במסגרת המאמצים אף הועלתה כתבה בעניין במסגרת מהדורת החדשות המרכזית בטלוויזיה. הואיל ולטענת המבקש "התובענה מיצתה את עצמה בתיקון החוק על ידי המשיבה" אין בדחייתה כדי לגרוע מזכותו לפסיקת הגמול המיוחד ושכר עורכי הדין. לאור האמור התייחס המבקש לפרמטרים שנקבעו בחוק לבחינת סוגיה זו: לשיטת המבקש, אילולי תיקונו של הסעיף היה על המשיבה להשיב את כל סכומי המס שנגבו "שלא כדין". לדבריו, מטרת חקיקת הוראת השעה הינה הכשרת גבייה זו וביסוסה בחוק. משכך סבור המבקש כי אף שבסופו של יום נדחתה בקשתו הרי שלמעשה המשיבה בהתנהלותה הביעה את עמדתה כי התובענה והבקשה מבוססות ומוצדקות וכי אומדן שוויה של התובענה, לאור דברי מנהל המשיבה שיובאו להלן, עומד על כ- 170 מיליון ש"ח (בניגוד לאומדן שוויה הראשוני של התובענה). לדבריו, תועלתה של התובענה מתבטאת בהסדרת פעולת המשיבה לפי חוק וכן בהעלאת העיוותים בפקודה עליהם הצביע לסדר היום הציבורי. המבקש הדגיש כי הסוגיה שהועלתה לדיון הינה סוגיה סבוכה ותקדימית ומשכך המדובר בהליך מורכב כשלצידו טרחה רבה וסיכון ניכר. עוד ציין המבקש כי נעזר בשרותיו של יועץ מומחה חיצוני, אשר שכרו מוערך כלשונו, בכ-462,000 ₪ (ראה נספח 5 לבקשת הגמול). המבקש הדגיש כי על הגמול המיוחד לשקף את התמריץ שיש להעניק לתובעים ולעורכי דין להגיש תובענות ייצוגיות בשל חשיבותן הרבה. לדבריו אם בכל פעם שתוגש תביעה מבוססת כנגד המדינה, תוכל האחרונה לחוקק חוק מהיר על מנת לייתר את התובענה אזי "לא יהיה כל תמריץ לאכוף את החוק גם ביחס למדינה, אכיפה שהיא חלק מאושיות שלטון החוק" (פסקה 57 לבקשת הגמול). לאחר שסקר פסיקה בעניין שיעור הגמול וקביעת שכ"ט שנקבעו בפרשות שונות סבור המבקש כי בעניינו "הגמול הראוי לתובע הייצוגי הינו 1.7 מיליון ₪ (1%) ושכר עורכי הדין המייצגים הינו 10.625 מיליון ₪ (6.25%)" (פסקה 65 לבקשת הגמול, ההדגשות במקור). המשיבה חולקת מכל וכל על עמדתו של מבקש. לשיטתה, גם ללא תיקון נוסח סעיף 125ג לפקודה, ולאור תכלית החקיקה, נגבה המס כדין. עם זאת, המשיבה התייחסה לטענות המבקש בקשר עם המרכיבים לאורם נפסק הגמול לתובע המייצג ובא כוחו. אשר להשקעתם של התובע ומייצגיו טוענת המשיבה כי "מדובר בעיקר בפעילות שתדלנות (לובי), אשר נעשו במסדרונות הכנסת ובועדת הכספים [...] פעולות כאלה, הנקוטות בידי גופים בעלי עוניין ולעתים בידי אזרחים בעלי הכרה, עם כל כמה שהן חיוביות כשלעצמן, אין ביניהן לבין ההליך המשפטי בגדרי תובענה זו, דבר." (פסקה 10 לתשובת המשיבה). המשיבה הדגישה כי פעילות השתדלנות לא התמצתה בנושאי התובענה דנן בלבד, אלא המדובר היה בניסיון להצביע על עיוותים הקיימים בפקודה, אשר אינם חלק ממסגרת הדיון בתובענה זו. לטענתה, מיד לאחר הגשת התובענה הדגישה המשיבה כי בכוונתה להביא לתיקון השגגה שנפלה בתיקון 147 בדרך של חקיקה מתקנת. לפיכך לדבריה כל הפעולות שנקט המבקש לאחר מכן במסגרת ניהול ההליך ובכלל זה בקשות שונות שהגיש כלל לא נצרכו. לשיטתה של המשיבה, מתמצית התועלת הציבורית של התובענה בהצבעה על ההשמטה שנפלה בניסוח החוק אך "ממילא לא היה בנסיבות המקרה משום חסכון מס כלשהו לציבור, בין בפועל ובין במישור התיאורטי" (פסקה 23 לתשובת המשיבה). המשיבה ציינה כי אין בתובענה משום טיעון משפטי מורכב וחדשני אלא הצבעה על הפגם שנפל בחקיקה וכי הסיכון שנטל על עצמו התובע התפוגג על ידי התנהלות הנתבעת עם קבלת כתב התביעה. על כן סבורה המשיבה כי יש לדחות את טענות המבקש ובאי כוחו, ולקבוע את גובה ההוצאות והגמול המיוחד בהתאם לנסיבות המיוחדות של מקרה זה. דיון והכרעה סעיפים 22 ו-23 לחוק מסדירים את פסיקת הגמול לתובע המייצג ואת פסיקת שכר הטרחה לבא כוחו. בין השיקולים בהם על בית המשפט להתחשב בקביעתו מדגיש החוק את התועלת שהביאה התובענה הייצוגית לחברי הקבוצה ומידת חשיבותה הציבורית של התובענה הייצוגית. לשיקולים אלה נוספת בקשר לפסיקת הגמול המיוחד לתובע, גם הטרחה שטרח התובע המייצג והסיכון שנטל על עצמו בהגשת התובענה הייצוגית ובניהולה. ובקשר עם פסיקת שכר הטרחה מוסיף המחוקק את בחינת מורכבות ההליך, הטרחה שטרח בא הכוח המייצג, הסיכון שנטל על עצמו וההוצאות שהוציא לשם כך; האופן שבו ניהל את ההליך; והפער שבין הסעדים הנתבעים בבקשה לאישור לבין הסעדים שפסק בית המשפט בתובענה הייצוגית. אין חולק כי בעקבות הגשת בקשת האישור תוקן ה"פגם" עליו הצביע המבקש. המשיבה ציינה כי "בעקבות המצאת התביעה דנן לידיה" נבדקה השתלשלות מעשה החקיקה בהתייחס לתיקון 147 לפקודה וב"כ המשיבה ציינה כי "תודות לתובענה הזאת אנחנו גילינו את הטעות" (עמ' 2 לפרטיכל הדיון מיום 8.7.07, שורה 17). עם זאת, נחלקו הצדדים בדבר משמעותו של הפגם בטרם תוקן, כשיש בכך לשיטתם כדי להשפיע על סוגיית מידת תועלתה של התובענה. משנדחתה בקשת האישור איני מוצא כי נדרש להכריע בה לגופה, אף אם יש בכך כדי להשפיע על פסיקת הגמול ושכר הטרחה. עם זאת יודגש, כי בניגוד לעמדתה דכאן, כששטחה המשיבה את עמדתה בפני המחוקק, טענה המשיבה כי ללא תיקונו של הסעיף היא תאלץ להשיב סכומי כסף ניכרים, שגבייתם, במשתמע, אפשר שבוצעה שלא כדין. כך למשל הדגיש מנהל המשיבה בישיבת ועדת הכספים שדנה בחקיקת הוראת השעה: "לא רק שהמדינה תחזיר 170 מיליון שקל, אלא מדובר בבירוקרטיה, בהגשת דו"חות, בכך שזה יעסיק את המערכת ויציף אותה. אין לכם מושג מה ייעשה בצד התפעולי של הדבר. מן הצדק והדין לאשר את תיקון החוק שלנו" (פרטיכל ועדת הכספים מיום 16.7.07, ההדגשות אינן במקור). וכך גם נאמר למחוקק במליאת הכנסת, בשמה של המשיבה, עובר לקריאה השנייה והשלישית של חקיקת הוראת השעה: "במהלך הדיונים בועדת הכספים הביעה הועדה את הסתייגותה לגבי החלה רטרואקטיבית, אך רשות המסים הצהירה בוועדה, וזו נקודה חשובה לעניין, שמדובר בטעות שלה - השתכנענו שזו אכן טעות - ושהיא המשיכה לגבות את המס בשיעור 20%. כמו כן רשות המסים הצהירה בפנינו שכתוצאה מכך הפגיעה בהסתמכות של האזרחים היתה פגיעה קטנה עד מזערית. לאור הצהרות רשות המסים החליטה הועדה להיענות לבקשת רשות המסים ולהיעתר לתיקון החקיקה, ואישרה פה אחד את הפניה" (ישיבת המליאה מיום 17.7.07 ראה: ) המשיבה חזרה והדגישה כי "הוספת הגדרת "מדד" לסעיף 125ג בתיקון 158 נועדה ליישם בצורה טובה יותר את רצון המחוקק, כפי שהתכוון לכך עוד בתיקון 147, אולם מפאת טעות אנוש נשמטה הגדרה זו" (פסקה 6 לתשובתה). לפיכך לשיטת המשיבה, אין בתיקון הסעיף כדי ליצור "דין חדש". בטיעון זה אפשר ונתעלמה מהמשיבה הלכה פסוקה הגורסת כי שעה שבוטאה כוונתו של המחוקק בדבר חקיקה, הריהו עומד בפני עצמו. אשר להיסטוריה החקיקתית, נקבע כבר בפרשת רשות השידור, מפיו של כב' הנשיא דאז, השופט לנדוי כי: "אכן, היסטוריה חקיקתית זו מאלפת היא, ויש בה כדי לתמוך במסקנתי [...] עם זאת, איני מוכן להעמיד את ההכרעה כולה על היסטוריה חקיקתית זו. כשלעצמי הייתי מגיע למסקנה אליה הגעתי, גם לו היה מתברר, כי חברי כנסת ציינו, כי לדעתם [...]. בסופו של דבר, ההכרעה צריכה לפעול על-פי האנאליזה של החוק ולא על-פי הפסיכואנליזה של המחוקק" (אגודת דרך ארץ נ' רשות השידור, פ"ד לה(4) 1 (1981), ההדגשות אינן במקור). לאור האמור, דומני כי חרף ביסוסה של הגבייה בצורה רטרואקטיבית, המבקש הוא שהעמיד את המשיבה על טעות המחוקק ואין להעמיד את בא כוחו במצב של חסרון כיס כתוצאה מכך שייצג אותו בעניין זה. בהקשר זה יצוין כי בפרשת מילר נדונה סיטואציה דומה, בה תוקנה תקנה בעקבות אישורה של תובענה ייצוגית, הבחין בית המשפט העליון בין החלתו של סעיף 22 לחוק והחלתו של סעיף 23 לחוק באותו המקרה: "לא ראינו מקום לפסיקת גמול במקרה זה, אך דעתנו היא שראוי לפסוק שכר טרחה. זאת, בין היתר, לאור החלטתו של בית המשפט המחוזי, ואפילו אם התיקון נדרש אך מחמת הזהירות" (רע"א 8717/07 מדינת ישראל נ' יפעת מילר (לא פורסם, ניתן ביום 4.1.2007), ההדגשות נוספו). גישה זו עולה גם מדבר המחוקק עצמו הקובע כי הענקת גמול לתובע המייצג מקום בו לא הוכרעה התובענה הייצוגית לטובת הקבוצה מסור לשיקולו של בית המשפט, וזה יוענק רק "במקרים מיוחדים ומטעמים מיוחדים שיירשמו" (סעיף 22(ג) לחוק). זאת בניגוד לקביעת שכר הטרחה של בא הכוח המייצג, אשר אינו תלוי בהכרעה המשפטית ו"הפער בין הסעדים הנתבעים בבקשה לאישור לבין הסעדים שפסק בית המשפט בתובענה הייצוגית" הינו רק שיקול אחד בין מספר שיקולים, בהם על בית המשפט להתחשב. יש להבחין אפוא בין פסיקת הגמול המיוחד לתובע המייצג וקביעת שכר הטרחה לבא הכוח המייצג. עם זאת, אין זה מובן מאליו כי כלי התובענה הייצוגית הוא האמצעי המיידי להסדרת כשל מסוג זה ונשאלת השאלה האין מקום לנסות ולהגיע לתוצאה המבוקשת תחילה באמצעות אפיקים אחרים כגון על בסיס פניה למחוקק או לרשות, לרבות ליועץ המשפטי של הרשות וכיוצא באילו. אין חולק כי במקביל לעתירה שבפני פעלו ב"כ המבקש באפיקים אחרים לרבות מול המחוקק אלא ששאלת דחיפות הגשת בקשת האישור היא שמתעוררת. אין מקום כאן להכריע בכך אלא אפשר ויש להביא הדברים בכלל חשבון בקשר עם פסיקת הגמול המיוחד ושכר טרחת עורך דין . כפי שנפסק בעניין אריה גבע, היה על המבקש, כמי שמעוניין להיות תובע מייצג, לפתוח בהליך השומתי ולצעוד בו לכל אורכו, בטרם יכנס בשעריה של בקשת האישור - "המעבר דרך ההליך השומתי, הוא המפתן שעליו לעבור בו. ללא הליך זה ניתן לומר כי לתובע אין עדיין 'עילת תביעה'" (בש"א 30602/07 מדינת ישראל - רשות המסים נ' אריה גבע, ). למותר לציין כי המבקש נמנע מלנהוג כן. אפשר כי לו היה מעלה המבקש את טענותיו במסגרת השגה, היה תיקון הפגם מתבצע ביעילות שאינה נופלת מתיקונו בעקבות ניהול הליך זה. לפיכך אני סבור כי יש להביא האמור בכלל חשבון בשיקולי קביעת גמול המבקש. אין חולק כי פסק הדין בעניין גבע, ניתן לאחר הגשת עתירת המבקש דכאן. משכך, ובהיות עניין גבע, הלכה מתווה דרך אשר טרם נסללה קודם לכן, יש להביא גם זאת בחשבון הגמול המיוחד. אשר לקביעת שכר הטרחה לבאי כוחו של המבקש, זה כאמור לעיתים אינו תלוי בפסיקתו של גמול מיוחד למבקש (להשוואה ראה גם החלטת בית המשפט בת"א (ת"א-יפו) 1751/03 רונן קנטור ואח' נ' מדינת ישראל - רשות המיסים, , בה נקבע שכר טרחה חרף שלילת הגמול המיוחד לתובעים לאור פרשת מילר). משכך יש לקצוב סכום זה לאור השיקולים המנויים בסעיף 23 לחוק, שנזכרו לעיל. בבקשת הגמול הדגישו המבקש ובאי כוחו כי: "נוסף על כל המצוין לעיל, ולאור העובדה שהמשיבה בחרה לנהל את התמודדותה מול התובענה במגרשו של המחוקק, הצריכה התובענה השקעה נוספת ובלתי מבוטלת בהשתתפות בהליכי החקיקה שנולדו כתוצאה מן התובענה, ולצורך קידומן של אותן מטרות הנזכרות בתובענה, לרבות: הגעה לדיונים בועדות הכנסת והכנת חומר מקדים תוך שיתוף הגורמים המקצועיים בהם נעזרו באי כוחו של המבקש (לשכת רואי החשבון ולשכת עורכי הדין). הכנת טיעונים משפטיים לדיונים בהליך החקיקה והשתתפות בדיונים. פניות לאמצעי התקשורת ופעילות לוביסטית ענפה שנועדה להשמיע את קולה של הקבוצה המיוצגת, בניסיון להשפיע" (פסקה 38 לבקשת הגמול). בכך דומני נתפס המבקש לכלל טעות. במסגרת הליך זה, מתמודדים המבקש והמשיבה, כלשונו של המבקש, במגרשו של בית המשפט. לשונו של החוק מדגישה כי בקביעת שכר הטרחה על בית המשפט לשקול, בין השאר, את "הטרחה שטרח בא הכוח המייצג ... בהגשת התובענה הייצוגית ובניהולה, וכן ההוצאות שהוציא לשם כך". זאת בשונה מכל פעילות שאינה כרוכה בניהולה של "ההתמודדות" במגרש המשפטי. ממילא, וחרף פעילותם הציבורית של המבקש ובאי כוחו, יש להבחין בין הוצאות שהוציאו במסגרת ניהול ההליך דנן ובין הוצאות שהוציאו במסגרת קידום עניינם ועניינה של הקבוצה שלא במסגרת ניהולו של ההליך המשפטי. כך למשל, טרחה שטרח בא כוח מייצג בקשר עם פנייה לאמצעי התקשורת, הופעה בהם וההוצאות שהוציא לשם כך, במטרה "להשמיע את קולה של הקבוצה המיוצגת, בניסיון להשפיע" לא יובאו בחשבונו של בית המשפט במסגרת השיקולים המנויים בסעיף 23 לחוק. במובן זה אין להבדיל בין קידום עניינה של קבוצה אשר מי מחבריה פתח בהליך ייצוגי ובין קבוצה הנאבקת לקידום ענייניה במגרשו של המחוקק באמצעות פעילות שתדלנית או "מנסה להשפיע" על דעת הקהל במגרש התקשורתי. משכך נאמר, אין בכך כדי לגרוע כהוא זה מההערכה לפעילות שנטועה במעורבות ודאגה אזרחית . אלא שלעיתים גמולו של בעל תודעה אזרחית כמבקש הוא בעצם התוצאה, בשינוי או בתיקון שהביא לרווחת הציבור כולו. בעידן זה, שבו הדעה המקובלת היא כי הכוח המניע במרבית התחומים הוא רווח כלכלי או מטרה אישית, פעילות שכולה דאגה ציבורית, ראויה היא לכל שבח. לאור האמור יש להביא בקשר עם קביעת שכר הטרחה אך את ייצוגו של המבקש במסגרת ההליך שלפני ובין השאר יש לשקול את אופן ניהולו של ההליך; מורכבותו; הסיכון הכרוך בו; הטרחה שהושקעה וההוצאות שהוצאו לשם כך. בהחלטת בית המשפט מיום 12.1.09 נקבע כי: "הצדדים יגישו טיעון בכתב בקשר עם הוצאות, לרבות שכ"ט והגמול המיוחד, בלווית תצהיר ככל שהדבר נוגע לתשלומים בפועל". בבקשת הגמול, שלא נתמכה בתצהיר, נמנע המבקש מלציין תשלומים אשר שולמו בפועל. אמנם, לבקשת הגמול צורפה הערכת שכר של יועץ אשר המבקש נעזר בשרותיו, אך זו כללה, בין היתר, "הופעות בועדת הכספים בכנסת" (נספח 5 לבקשת הגמול) אשר כאמור אינם חלק מהוצאות ניהול הליך זה. המבקש לא המציא כל מסמך המלמד על תשלום הסכום הנזכר בפועל. את הסכום לו עתר המבקש כשכר טרחת באי כוחו - בסך 10.625 מיליון ₪, גזר המבקש כאחוזים מקובלים לדבריו, ואף נמוכים מהמוצע, מאומדן שווי התביעה שהוערך על ידו לאור דברי מנהל המשיבה. איני מוצא כי יש להאריך בדברים ביחס למורכבות ההליך דנן והסיכון אותו נטלו על עצמם באי הכוח המייצגים, כמו גם התייחסות לאופן ניהולם את ההליך, אף כי שקלתי גם גורמים אלו. לאחר שנתתי דעתי כאמור על הפרמטרים השונים המנויים בסעיף 23 לחוק ובטרם חתימה אזכיר כי בעניין התנועה להגינות שלטונית, סבר בית המשפט כי: "יש להתחשב, בעניין שיעורם של הגמול וההוצאות, בכך שאלו ישולמו מהקופה הציבורית. בהקשר זה יצוין, כי תכליתו החקיקתית של סעיף 9(ב) לחוק, הנה לשמור על הקופה הציבורית, אף במקרים שבהם מתברר כי נגבו כספים שלא כדין, וזאת כאשר הרשות הציבורית מודיעה כי חדלה מהגבייה שבשלה הוגשה הבקשה לאישור התובענה הייצוגית (ראו בהקשר זה הדיון בקריאה השנייה והשלישית בהליך חקיקת החוק, דברי הכנסת מיום א' באדר התשס"ו, 1.3.06). מתכלית זו ניתן להקיש גם לענייננו, ולקבוע כי אף בפסיקת גמול והוצאות שתשלם הרשות הציבורית לתובע הייצוגי, על בית-המשפט לנהוג באמות מידה זהירות, שיביאו בחשבון את השמירה על הקופה הציבורית; מה גם, שבענייננו, כאמור, לא נקבע כי אגרות הפרוטוקול נגבו שלא כדין או כי נפל פגם בגביית האגרות. בש"א (ירושלים) 1543/06 התנועה להגינות שלטונית ואח' נ' מדינת ישראל, ההדגשות נוספו). אף שאיני סבור שיש מקום לקביעת מסמרות בסוגיה זו, יצוין כי גם במקרה דנן לא נקבע כי הסכומים שבמחלוקת נגבו שלא כדין וממילא לא הוכח גם היקפם. לפיכך אין להידרש לטענת המבקש, כמו גם להצהרות מנהל המשיבה, בעניין אומדן שווי התביעה כאמת מידה לקביעת שכר הטרחה. מחוקק חוק התובענות הייצוגיות היה ער לצורך בהגנה על הקופה הציבורית כך בסעיף 9 לחוק בו מורה המחוקק כי בית המשפט לא יאשר תובענה ייצוגית בתביעת השבה נגד רשות אם הודיעה הרשות כי תחדל מהגבייה שבשלה הוגשה בקשת האישור, בתוך המועד הקבוע שם. כך גם בסעיף 21 בו מורה המחוקק כי בית המשפט לא יאשר השבה העולה על 24 חודש שקדמו למועד הגשת בקשת האישור. מבלי להיכנס למחלוקת בדבר היקף הסכום שגבייתו נחסכה מהציבור לעתיד, אם סכום זה צריך שיובא בכלל חשבון בקביעת הגמול המיוחד ושכר הטרחה, הרי שההגנה על הקופה הציבורית מהווה שקול נכבד בעת קביעת אילו. הן מטבע הדברים והן משום ההנחיות המפורשות כאמור שבחוק . מנגד מכיר המחוקק בחשיבות כלי התובענה הייצוגית גם כנגד רשות כהגדרתה בסעיף 2 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים. משכך המטרה שבסיס הענקת הגמול לתובע מייצג ושכר טרחת עורך דינו, תקפה אף בבקשות אישור כנגד הרשות. על בית המשפט לאזן בין הדברים. הגשת בקשת לשכר טרחת עורך דין בנסיבות עתירה זו, של מעל 10 מליון ₪, מתוך הקופה הציבורית, אינה ראויה, בלשון המעטה. תהיתי אגב ההכרעה בבקשה זו, אם אין הדברים עולים כדי חוסר תום לב אשר יש בו כדי לשלול לחלוטין פסיקת שכר טרחה לב"כ המבקש. כך גם באשר לבקשה לכיסוי הוצאות מומחה בסכום של מאות אלפי שקלים, אשר לא הוכח כי שולמו ולא הוכחה נחיצותו או הקשר המתבקש לעתירה. למצער מהוות הוצאות כאמור רכיב בשקילת הסיכונים שנטל על עצמו המבקש בניהול התובענה. לבסוף מוצא אני כי הואיל והמשיב מאשר כי הגשת הבקשה לאישור היא שהובילה להסדרת החקיקה והגביה במסגרת הדין, אזי יש בכך לגבור על חוסר הנאותות והעדר הסבירות של הסכום המבוקש כשכר טרחה במקרה זה. בשקלול כל האמור לעיל אני קובע אפוא את סכום הגמול למבקש בסך 20,000 ₪. כך אני גם קובע את שכר טרחתם של באי כוח המבקש בהליך זה לסך 60,000 ₪ בתוספת מע"מ. בקשת האישור כמו גם העתירה נדחות כאמור.תביעה ייצוגיתעורך דין