בפני תביעה שעניינה ביטול חוזה הלוואה ושטר משכנתא, אשר נחתם בין יחיאל כהן התובע והתובעים ובין שמשון - חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת") ונרשם לפי שטר 12446/95 ביחס לדירת מגוריהם הידועה כגוש 6180 חלקה 331/10 (להלן: "הדירה") בלשכת רישום המקרקעין בת"א על זכויות במקרקעין הרשומים על שם התובעים,כערובה לחוב. בנוסף, תביעה כספית בסך 100,000 ₪, בשל נזקים שנגרמו לתובעים עקב החתמתם על חוזה ההלוואה ושטר המשכנתא.   ואלה העובדות הצריכות לענייננו התובעים, חרשים אילמים, שאינם יודעים קרוא וכתוב בעברית ואינם מסוגלים לתקשר עם מי שאינו משתמש בשפת הסימנים.   ביום 14.2.95, פנו התובעים בלוית בנם, חיים כהן (להלן: "הבן"), אל משרד עורך דין מטעם הנתבעת, עו"ד עופר בן צבי (להלן: "עו"ד בן צבי") וחתמו על הסכם הלוואה שנתנה להם הנתבעת ועל שטר משכנתא (להלן: "שטרי העסקה"). חתימתם על שטרי העסקה אושרה ע"י עו"ד עופר בן צבי.   באותה עת, על זכויות במקרקעין הרשומים על שם התובעים, הייתה רשומה משכנתא לטובת בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: "בנק לאומי") מיום 7.6.89 (להלן: "המשכנתא הקודמת"). בהתאם למוסכם בחוזה ההלוואה, העמידה הנתבעת לתובעים הלוואה ע"ס 175,000 ₪: סכום מסוים מתוכה, הועבר במישרין לבנק לאומי לסילוק החוב נשוא המשכנתא הקודמת; יתר הסכום נמסר לבנם של התובעים.   המשכנתה לטובת בנק לאומי נמחקה, כך שנותרה רק המשכנתא הרשומה לטובת הנתבעת.   בינואר 2000 נפטר התובע, והתובעת המשיכה בהליכי תובענה זו.   טענות התובעים:   1. התובעים טוענים בסעיף 3 לכתב התביעה, כי עם הגעתם לנתבעת ישבו בפני פקידה, שלא הסבירה להם מאומה והורתה להם לחתום על מסמכים. בדיעבד נסתבר כי התובעים הוחתמו על הסכם הלוואה, שנטל בנם, תוך קנוניה שעשה עם הנתבעת.   2. לטענת התובעים, התובעים לא קיבלו כל הסבר על מהות המסמכים עליהם חתמו, לא מפקידי החברה ולא מעו"ד עופר בן צבי, שכלל לא זכור להם כי פגשו בו. כמו כן, טוענים התובעים, כי התובעים לא קיבלו ולו שקל אחת מתוך כספי ההלוואה.   3. עוד טוענים התובעים, כי כל אדם סביר יכול היה להבחין ביום 14.2.95, במוגבלות התובעים בנכותם ובחוסר הבנתם.   4. בנוסף טוענים התובעים, כי עצם החתמתם על שטרי העסקה, מבלי שהוסבר להם היטב את מהותם, תכנם וההשלכות וההתחייבויות המשפטיות והכספיות הנובעות מהם - מאיינת את תקפם, עולה כדי עשיית עושר ולא במשפט של חב' ביטוח ידועה על חשבון נכים חרשים אילמים, כמו כן, מהווה ניצול לרעה של מעמדה העדיף של החברה אל מול מוגבלותם, חוסר הבנתם של התובעים. 5. מוסיפים וטוענים התובעים, כי התנהגות הנתבעים גובלת בחוסר ת"ל בקנוניה שנעשתה מאחור גבם של התובעים, תוך ניצול נכותם ושיתוף פעולה עם בנם.   6. לטענת התובעים, אין הדעת סובלת מתן תוקף משפטי מחייב להסכם, הואיל וחתימת התובעים עליו, הושגה בדרכים בלתי כשרות, אף פליליות מתוך כוונה להונות את התובעים ע"י העברת סכומי עתק לצד ג', זאת תוך שעבוד דירת המגורים היחידה והצנועה של התובעים.   7. על כן, טוענים התובעים, כי על ביהמ"ש להורות על ביטול חוזה ההלוואה ושטר המשכנתא הרשומה על דירתם ולהורות לנתבעים לשלם לתובעים סך של 100,000 כפיצוי בגין ההוצאות המשפטיות והאחרות, הסבל, הצער, עגמת הנפש, ההטרדה והסיכון המיותר שנגרם להם בעקבות החתמתם על שטרי העסקה.   טענות הנתבעת:   1. לטענת הנתבעת, התובעים לא סרו למשרדי הנתבעת אלא למשרדו של עו"ד עופר בן צבי. כמו כן, טוענת הנתבעת, כי התובעים נפגשו עם עו"ד עופר בן צבי, אשר אישר את חתימתם על שטרי העסקה, הסביר לתובעים את מהות העסקה, נוכח לדעת כי הם מבינים את האמור במסמכים ואימת את חתימתם.   2. בנוסף טוענת הנתבעת, כי התובעים באו מלכתחילה בכוונה ברורה למטרה של נטילת הלוואה לצורך: "חיסול המשכנתא הקיימת בבנק לאומי, והשקעה בעסק של הבן" כפי שהוגדרה על ידי התובעים ובבקשה לקבלת הלוואה.   3. לטענת הנתבעת, התובעים ביקשו לרשום משכנתא שניה (בנוסף לקודמת שהייתה רשומה לזכות בנק לאומי) בסך של 175,000 ₪ על זכויותיהם במקרקעין - לטובת הנתבעת, וביקשו את הסכמת בנק לאומי לרישום המשכנתא השניה.   4. עוד טוענת הנתבעת, כי התובעים קיבלו את כספי ההלוואה - אם חלקם ישירות לבנק לאומי, לשם ביטול המשכנתא קודמת, ואם באופן ישיר את יתרת הכספים.   5. לטענת הנתבעת, התובעים לא הוכיחו את מצבם הבריאותי והגופני בסמוך לתאריך 19.2.95.   6. מוסיפה הנתבעת וטוענת, כי מעולם לא פנתה היא ו/או מי מנציגיה מיוזמתה אל התובעים בהצעה להלוואה, אלא התובעים הם אשר פנו אליה. כמו כן, מכחישה הנתבעת כי היה ניצול לרעה של מצבם של התובעים, ע"י הנתבעת.   7. לטענת הנתבעת (בסעיף 14 לכתב ההגנה), התובעים מבקשים לצאת "חוטאים ונשכרים". לא זו בלבד שמשכנתא שהייתה רשומה על זכויותיהם במקרקעין לטובת בנק לאומי - נמחקה בשל כספי הנתבעת שהועברו לתובעים, אלא מתכחשים התובעים לכספים אלו ואחרים נוספים, שהלוותה הנתבעת להם.   8. מוסיפה וטוענת הנתבעת, כי המשכנתא נרשמה כדין ואף אושרה לרישום ע"י רשם המקרקעין, וכי תיק ההוצל"פ נפתח כדין לביצוע המשכנתא, כאשר התובעים לא שילמו את כספי ההלוואה.     דיון:   סלע המחלוקת בין הצדדים מצטמצם הלכה למעשה לשאלה עיקרית אחת, האם בעת החתימה על מסמכי המשכון וחוזה ההלוואה, ידעו התובעים את המשמעות המשפטית של הפעולה שהם מבצעים.   למעשה טענת התובעים לבטלות הסכם הלוואה ושטר משכנתא, מבוססת על כך שהתובעים שהינם והיו חרשים אילמים בזמן חתימת הסכם ההלוואה ושטר המשכנתא, לא הבינו את מהות חתימתם, שאף לא הוסברה להם, באופן שהיו יכולים להבין את המשמעויות של חתימתם וטענתם הינה למעשה "לא נעשה דבר".   מצאתי לנכון לדון בנסיבות ההחתמה על הסכם ההלוואה בנפרד מהדיון בהחתמה על שטר המשכנתא.   בטלות הסכם ההלוואה   בניגוד לאמור בתצהירה, העידה התובעת בפני בית המשפט, כי ידעה כי חתימתה נדרשת על מנת לשלם חובות של בנה.   התובעת מודה כי בשנת 95 הלכה עם הבן וחתמתה על מסמכים לקבל הלוואה משמשון חברה לביטוח (ראה פרוטוקול מיום 14.11.01 עמ' 6 ש' 21-23).   כמו כן, כאשר התובעת נשאלה האם ביקשה הסבר על מה היא חתמה בשנת 95 השיבה: " אני שאלתי את חיים [הבן] והוא אמר לי חובות, הלוואה לבית שלו. חובות שלו. אני לא קשורה. שאלתי מה זה אמרו לי הלוואה הביטוח של שמשון, לא הביאו לי מתורגמנית. השפיעו עליי לחתום. ( ראה פרוטוקול מיום 14.11.01 עמ' 7 ש' 1-3 ).     בנוסף, נשאלה התובעת מדוע לא סירבה לחתום- והשיבה: "אני אמרתי לו [לבן] שאני לא רוצה לחתום בשנת 95 אבל הבן לחץ לחץ והבעל התעצבן. באו אליי באופן מפתיע הבעל והבן והבן לחץ עליי הרבה. לא רציתי לחתום הוא עקשן ולחץ ולחץ ובסוף חתמתי בלית בררה". (פרוטוקול מיום 14.11.01 עמ' 7 ש' 14-16)   עוד נשאלה התובעת, האם ביקשה שמישהו יקריא לה את הכתוב בניירות שקיבלה בשנת 95 מעו"ד עופר בן צבי והשיבה: " הבן, חוב, הלוואה, ביטוח זה מה שאמרו לי. לי אין חוב החוב שלו. הבן בוכה הלוואה אין ברירה." (פרוטוקול מיום 14.11.01 עמ' 8 ש' 19-20).   בנוסף, נשאלה התובעת, " כשלקחו אותך לחתום בחברת הביטוח על מה אמרו לך שאת הולכת לחתום". השיבה התובעת: " הבן חיים לא אמר לי כלום. הבן אמר ביטוח שמשון . חוב, חוב, חוב הוא אמר. ביטוח". (פרוטוקול מיום 14.11.01 עמ' 9 ש' 16-18)   לבסוף שוכנעה התובעת וחתמה, וכדבריה: " כן, הושפעתי וחתמתי. הבעל התעצבן ובסוף מת. הוא היה חזק וצריך היה לריב איתו. היו הרבה מריבות ביני לבין בעלי. הבעל רב איתי למה חתמתי אבל לא הייתה בררה. הבן שכנע אותי לחתום" (פרוטוקול מיום 14.11.01 עמ' 7 ש' 22-24)   מניתוח עדות התובעת עולה, כי התובעת ידעה בצורה פוזיטיבית, כי הינה לוקחת על עצמה מחויבות לחובות הבן.   בטלות המשכנתא:   משכנתא הינה עסקה במקרקעין ולפיכך הסמכות לבטלה או להורות על בטלותה איננה בסמכות בית משפט זה.   טענה זו לא הועלתה על ידי מי מבין הצדדים, אך אין בכך כדי להקנות לבית המשפט סמכות שאין לו.   לכן, למרות שכל הראיות ואף הסיכומים בעניין זה הונחו כבר בפני בית המשפט, אין ביכולתי ליתן סעד אופרטיבי בעניין זה, וכל צד יפעל בעניין זה כראות עיניו.   למען הסדר אציין כי בפרוטוקול ישיבת 21/10/01 הצהיר ב"כ התובעים שאם יקבע ביהמ"ש כי יש תוקף לחוזה ההלוואה, לא תהיה לו טענה בדבר תוקף המשכנתא.   למרות האמור לעיל, מצאתי לנכון להעיר מספר הערות בקשר לטענת התובעת, בדבר בטלות המשכנתא.   עסקת משכנתא, כמו כל עסקה במקרקעין, הינה עסקה שהמחוקק נותן לה חשיבות מיוחדת, ולשם כך דורש שעסקה כזו תעשה בכתב, תיחתם, תאומת על ידי עורך דין, שאף יסביר לצדדים את מהות העסקה שהם עומדים לבצע ואת התוצאות המשפטיות הנובעות ממנה, לאחר ששוכנע שהדבר הובן כראוי ושהם חותמים מרצונם [תקנה 16 לתקנות המקרקעין (ניהול ורישום) התשנ"ט - 1969 (להלן - "תקנות המקרקעין") ].   בעדותה נשאלה התובעת אם ידוע לה, מהי משכנתא ותשובתה הייתה "חוב, חוב ביטוח" (עמ' 9 שורות 5-6 לפרוטוקול).   עדותו של עו"ד בן צבי בעניין נסיבות החתמת התובעת ובעלה המנוח על שטר המשכנתא הייתה תמוהה בעניין זה.   את המקרה הספציפי אין עו"ד בן צבי זוכר לדבריו, ואכן אין לצפות כי יזכור זאת.   אלא, שלדבריו, לאחר הסבר שהוא נותן, בדרך כלל הוא שואל אם יש שאלות, ואז, בין אם עונים לו בצורה פוזיטיבית שאין שאלות ובין אם לא עונים לו כלל, מהווה תגובה זו (על שתי אפשרויותיה) אישור, מבחינתו, כי הממשכנים הבינו את הסברו.   נראה לי כי באופן פעולה זה, לא עונה עו"ד בן צבי על הדרישות כמתחייב מתקנה 16 לתקנות המקרקעין.   כאמור, מתחייב על פי תקנה 16 לתקנות המקרקעין כי עורך הדין ישתכנע כי הממשכנים הבינו את הסבריו בדבר מהות העסקה ותוצאותיה המשפטיות וכי הם חותמים מרצונם.   גם אם אקבל את גירסתו של עו"ד בן צבי (שאין היא נטולת ספקות בעיני), כי לא שם לב לכך כי התובעים הינם חרשים - אילמים ואינם יודעים קרוא וכתוב בעברית, לא די היה להסתפק בשתיקתם הפסיבית של התובעים כדי להניח כי הם יודעים מהי משמעות חתימתם על שטר המשכנתא.   אציין עוד, כי לדברי עו"ד בן צבי, הוא החתים את התובעים אף על הסכם הלוואה ולכן ידע כי כספי ההלוואה ישמשו את בנם של התובעים, ולפיכך היה עליו להיות זהיר שבעתיים ולוודא באופן פוזיטיבי, שהתובעים הבינו את משמעות חתימתם על שטר המשכנתא.   ולתובענה גופה בטענת האפסות:   הלכה פסוקה היא כי: " הנטל להוכחת טענת "לא נעשה דבר" הוא כבד מן הנטל הנדרש להוכחת טענות אחרות במשפטים אזרחיים. שכן, בדרך-כלל דין הוא, שאדם החותם על מסמך בלא לדעת תכנו, לא ישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא" (השופט זוסמן בע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פד'י כרך י"ט (2) 113, בעמ' 117).   וכן "על המעלים טענת אפסות לסתור חזקה זו, ולהוכיח את גירסתם בראיות פוזיטיביות כאפשרות קרובה." (ע"א 84/80 קאסם נ' קאסם פד"י לז (3), 60, בעמ' 92-91; ע"א 624/88 גולד נ' מעוז פד"י מד (1), 497, בעמ' 503).   כידוע, " הילכת האפסות נקלטה בישראל לפני חקיקת חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן - חוק החוזים). ברם טענות לאפסות התחייבויות נדחו ככלל. הגישה העקרונית של בית-המשפט הייתה, שאין זה ראוי לאפשר לאדם להשתחרר מהתחייבויותיו בעיסקה שעל פניה נקשרה כדין". [ ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו, פ"ד נד (2) 559]   הלכה פסוקה היא כי: "חוק החוזים עצמו אינו מזכיר את עילת האפסות. הגם שתאורטית ניתן, גם על-פי עקרונותיו של חוק זה, לקבוע במקרים קיצוניים בטלות של חוזה מחמת אפסות, הרי שבמציאות החיים, לנוכח העילות הכלליות שבחוק החוזים, ובכללן טעות, הטעיה, כפייה ועושק, ככלל אין צורך להיזקק לעילת האפסות. ואכן, טענות אפסות שהועלו בפסיקה לאחר חקיקת חוק החוזים אמנם נדונו לגופן אך נדחו. חוזים בוטלו, כאשר הדבר התבקש, מכוח העילות הקבועות בחוק החוזים". (ראו, ע"א 661/88 חיימוב נ' חמיד פד"י מד (1), 75; ע"א 551/89 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' סדובניק פד"י מו (3), 158; ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' זהבה לופו פד"י נד(2) 559).   ועוד ממשיכה ההלכה הפסוקה וקובעת כי: "אין הטענה עומדת גם למי שלא טרח לקרוא על מה הוא חותם ומה תוצאותיה של החתימה... לא תעמוד טענת NON EST FACTUM, גם כאשר החותם חתם בלי דעת וזאת כאשר האדם חותם על-פי עצת פרקליטו או יועץ אחר המהימן עליו, מבלי שהיתה טעות או הטעיה באשר למהותו של המסמך, אלא מתוך הסתמכות עיוורת על דעת היועץ האמור, ואמון בה, ותוך נכונות לחתום על כל מסמך על-פי שיקולו של הלה, יהיה המסמך אשר יהיה". (ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' זהבה לופו פד"י נד(2) 559).   מאחר ועפ"י עדות התובעת, כפי שהובאה בפניי והוצגה לעיל, התברר שהתובעים ידעו בצורה פוזיטיבית, כי הם לוקחים על עצם מחויבות לחובות בנם, לא תוכל לעמוד להם עתה הטענה כי "לא נעשה דבר" לעניין הסכם ההלוואה, לפיכך, בנסיבות העניין אני קובעת שהתובעים כשלו מלהוכיח, כי חתיתם על הסכם ההלוואה הייתה בנסיבות של "לא נעשה דבר".   באשר לתביעה הכספית, לא מצאתי בה כל ממש, לא הוכחו כל נזקים ואי אפשר להטיל את האשמה למצבם של התובעים, על הנתבעת דווקא.   הבקשה להטלת עיקול:   אינני יכולה להיעתר לבקשת הנתבעת (מיום 11/06/02), להטיל עיקול על זכויות התובעת בדירה, שכן העיקול נועד להבטיח קיומו של פסק הדין ואין בפני תובענה של הנתבעת שאת קיומה יש להבטיח.   יחד עם זאת, הינני מצווה על התובעים להימנע מעשית כל עסקה ו/או דיספוזיציה בזכויותיהם בדירה הידועה כגוש 6180 חלקה 331/10, ברח' הררי 22 רמת גן, בתקופה של 30 יום מיום מתן פסק דין זה. צו זה יפקע מאליו בעוד 30 יום.   סיכום:   בנסיבות העניין, משדחיתי תובענת התובעים, הנני מחייבת אותם בהוצאות הנתבעת ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪ + מע"מ.   המזכירות תשלח העתק פסק הדין באישור מסירה למשרדי ב"כ שני הצדדים ותוודא קבלתו בידם.   ניתנה היום י"ג בתמוז, תשס"ב (23 ביוני 2002) בהעדר הצדדים. דליה אבי גיא, שופטת    מסמכיםשמיעהמשכנתאחרשותמקרקעין