ראיות שנתגלו לאחר שניתן פסק דין

ראיות שנתגלו לאחר שניתן פסק דין 1. הנתבע הגיש בת"א 7773/98 כנגד התובע ואדם נוסף בשם קמרי, תביעה בה עתר לסילוק ידם משני "חדרונים" ביחד עם זכות השימוש בחדרונית שמתחת לשני החדרונים. התובע הגיש בקשה לרשות להתגונן בה טען כי הנכס שהנתבע מתימר להיות בעליו אינו שלו אלא הוא רכוש משותף של כלל בעלי הנכסים בבנין. בית המשפט (הרשם ורבנר) מינה את השמאי אהרן רבינשטיין כמומחה לקביעת מיקומם של הנכסים, וזה קבע כי הנכס הנטען מצוי מתחת לגג. בהתאם לכך ניתן פסק דין לטובת הנתבע, אשר אותו מבקש התובע לבטל במסגרת תובענה זו. לטענת התובע, קביעת המומחה אינה נכונה והחדרונים אינם מתחת לגג אלא מעל לגג ואינם אלא חדרי שירותים נוספים שהם רכוש משותף. התובע מסתמך על חוות דעת מומחה מטעמו הקובע אחרת מהמוסכם המוסכם בפני בית המשפט. לטענתו, יש לבטל את פסק הדין שניתן עקב הטעייה ועקב ראיות חדשות. הנתבע מכחיש את טענות התובע והגיש בקשה לסילוק על הסף של התובענה בטענה שיש בינו לבין התובע פסק דין סופי בענין זה והוא מושתק מלהעלות טענות בענין זה. זאת, בין היתר משום שהתובע הסכים בפני בית המשפט לקבל עליו את פסק הדין ולקיים אותו, וזאת לאחר שהמומחה מונה בהסכמת הצדדים, והשמאי לא נחקר ולא נשלחו לו שאלות הבהרה על ידי התובע, שהיה מיוצג, ולא הובאה על ידו כל ראיה המפריכה את חוות דעת מר רבינשטיין. כמו כן נטען שיש לדחות את התביעה מחמת התיישנות. 2. מסגרת הדיון בבקשה לביטול פסק דין סופי נקבעה לאחרונה בע"א 92 / 4682 עיזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ נז (3) 366. בפסק דין זה נוספה על העילה המוכרת של ביטול פסק דין אזרחי עקב תרמית בהשגת פסק הדין ובניהול ההליכים, העילה של ראיות חדשות שנתגלו. כלשון בית המשפט (בעמ' 371): ההסדר החקיקתי לקיומו של "משפט חוזר" שבגדרו ניתן להעמיד לדיון מחדש (DE NOVO) עניין שהוכרע בפסק-דין חלוט, הוגבל לפלילים (ראו: סעיף 19 לחוק- יסוד: השפיטה וסעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984). בדין החרות לא נקבע הסדר דומה לבירורו של עניין אזרחי, אך כבר נקבע, בעקבות פסיקה אנגלית, כי חרף היעדרו של הסדר חקיקתי מקביל, נתונה לבית-משפט אזרחי סמכות טבועה לבטל פסק-דין חלוט בהתקיים נסיבות שבהן שיקולים של צדק עדיפים על פני שיקולים של מעשה-בית-דין (ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד, בעמ' 213; נ' זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי, בעמ' 598-610, 625-636). הליך זה כונה לעתים "משפט חוזר" אזרחי (ראו למשל: לוין בספרו הנ"ל, בעמ' 213; רע"א 1486/91 סופיוב נ' סופיוב; דנ"א 4546/96 חוף גיא נ' חברת מקורות בע"מ (להלן - פרשת חוף גיא); דנ"א 79/01 עין-גב - קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' מקורות חברת מים בע"מ (להלן - פרשת דנ"א עין-גב)). הפסיקה שבה נדונה האפשרות לעריכתו של "משפט חוזר" בעניין אזרחי התייחסה בעיקר למקרים שבהם הסתמך המבקש על עילת תרמית, היינו הטענה כי פסק-הדין שניתן נגדו הושג במירמה, אך הפסיקה הכירה באפשרות העקרונית לבטל פסק-דין גם בשל עילות נוספות, ובראשן העילה בדבר התגלותן של ראיות חדשות (ראו פרשת דנ"א עין-גב, בפיסקה 6 והאסמכתאות הנזכרות שם). הכוונה למקרים שבהם לאחר שניתן פסק-דין סופי נתגלו ראיות חדשות שבכוחן לשנות את פני ההכרעה מיסודה, ואשר לא היה ניתן להשיגן בשקידה סבירה קודם למתן פסק-הדין (ע"א 238/58 ירמיצקי נ' מעייני). והנה, אף אחת מהעילות לא התקיימה במקרה שלפנינו. התובע אינו טוען לתרמית של הנתבע. בית המשפט קבע את פסיקתו על פי חוות דעת מומחה מוסכם, ולא נטען ולא הועלה אף לכאורה כי המומחה רומה. כל שנטען הוא כי בית המשפט, או המומחה, הוטעה לחשוב כדעת הנתבע. מן הראוי לחזק את תוקפו של פסק דין סופי, כך שלא כל אדם שיטען שהצד השני הטעה את בית המשפט, כלומר טען טענה שהיה עליו לדעת שאינה נכונה, יוכל לבטל פסק דין סופי, שהרי כך אין לדבר סוף. אחרי ביטול פסק הדין ומתן פסק דין חדש לטובת התובע, יבוא הנתבע וימציא חוות דעת מטעמו ויטען שהתובע הטעה את בית המשפט, ושוב יפתח פסק הדין לדיון. מוצדק לבטל פסק דין סופי כאשר היתה מירמה, כגון זיוף מסמך, או כאשר התגלו ראיות חדשות שלא יכלו להיות בידי הצד בעת הדיון. אך טענת הטעייה כשלעצמה אין לה תוקף מספיק כדי לבטל פסק דין. 3. התובע טען שבידו ראיות חדשות. ומהן אותן ראיות חדשות? חוות דעת מומחה שהסתכל על אותו בית ואותן תוכניות שהיו קיימות עוד בעת הדיון בפסק הדין שמבקשים ביטולו והגיע למסקנה אחרת. אלו אינן ראיות חדשות שלא ניתן היה להשיג בשקידה סבירה קודם לכן. זו מסקנה חדשה של ראיות קיימות. שקידה סבירה היתה מביאה את הראיות בפני בית המשפט בעת הדיון בתביעה המקורית. על כן, לא עמד התובע בתנאי של הבאת ראיות חדשות. 4. ב"כ התובע הוא עו"ד מיומן ומנוסה. הוא הבין בעת הדיון בבקשה כי אין בידו דבר שיצדיק לבטל פסק דין סופי. לכן, ביקש לחקור את הנתבע, ושאל אותו שאלות אחרות לגמרי, בנסיון להוכיח כי היה קשר עסקי או מסחרי בין הנתבע לבין השמאי המוסכם מר רבינשטיין. ואולם, התובע לא הצליח להוכיח זאת אף לכאורה. כל שהצליח להראות היה שהנתבע, עו"ד ותיק בחיפה, הכיר את מר רבינשטיין, המשמש כשמאי הועדה המקומית לתכנון ולבניה, כמו שהוא מכיר פקידים בעיריה, ועמד מולו במספר מקרים וחקר אותו בחקירה נגדית. זה אינו קשר המבסס איזה שהוא חשש הפוסל את מר רבינשטיין לשמש כשמאי בענינים שבין הנתבע לאחרים. על כן, גם מצד זה לא תבוא לתובע תשועה. 5. יתר על כן, מסתבר שהתובע הגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור, ובדיון בפני בית המשפט המחוזי הסכים לקבל את פסק הדין ולפעול על פיו. התובע טען שלא ידע כלל על הערעור, ודברים שנאמרו על ידי עורך דינו בעת הדיון בערעור לא נאמרו על דעתו. לטענתו, משנודעו לתובע תוצאות פסק הדין של הרשם ורבנר, פנה לעורך דינו וביקש להגיש ערעור שכן פסק הדין ניתן ללא דיון. לתדהמתו, הסתבר לו שערעור ישמע בפני אותו רשם, ולכן ביקש לא להגיש ערעור. זה סיפור מוזר ולא סביר שעו"ד יאמר לתובע שערעור ידון בפני אותו רשם. יתר על כן, לאחר שב"כ התובע אמרה שהמבקש מתכוון לקיים את פסק הדין והיא חוזרת בה מהבקשה, נדחתה הבקשה והתובע חוייב בתשלום הוצאות בסך 750 ₪ בתוספת מע"מ. נפתח נגדו תיק הוצל"פ ובמסגרתו שילם התובע את סכום ההוצאות. בנסיבות אלה, טענתו של התובע שלא ידע כלל על ערעור בלתי סבירה בעיני. התובע נחקר על תצהירו, ועדותו בפני היתה מתחמקת. הוא טען שעל הערעור לא ראה שום דבר, והוא לא חתום על אישור המסירה. בנסיבות אלה, לא מובן כיצד ידע לשלם אם לא קיבל את האזהרה שזה אישור המסירה שלה. לשאלה אם זו הכתובת שלו ענה "זה הכתובת של הבית שלי. לא שלי בכלל". אחר כך אישר שהוא גר באותו הבית, ולא ידע להסביר למה התכוון שזו לא הכתובת שלו. למרות שלא אישר את חתימתו על אישור המסירה אישר שקיבל הודעה על תשלום. לשאלה על סמך מה שילם, ענה שבאו מההוצאה לפועל ואמרו שהוא צריך לשלם והוא שילם. איני מאמין לעדותו של התובע בפני. הכחשתו שקיבל את האזהרה ואת ההחלטה המחייבת אותו לשלם, שהיא פרוטוקול הדיון בערעור שבו הודיעה ב"כ שהוא מתכוון לקיים את פסק הדין, היא הכחשת שווא. על כן, יש נגדו פסק דין סופי והוא ידע עליו היטב. לכך אין חשיבות רבה, שכן אילו היתה מירמה או ראיות חדשות, היה אפשר לבטל גם פסק דין שהתובע ידע עליו, ערעור עליו או לא, הסכים לקיימו או לא. זו רק דוגמא לאיכות טענותיו של התובע. 6. ב"כ התובע טען שאין לדחות את התביעה על הסף, אלא יש לאפשר לו להוכיח את טענותיו במסגרת ההליך העיקרי. איני מקבל טענה זו. כאן אין מדובר במקרה שלא נדון כלל, ויש לתת לתובע את יומו בבית משפט. כאן מדובר במקרה שבו ניתן כבר פסק דין סופי לאחר שהיה לתובע יומו בבית המשפט. בנסיבות אלה, לא רק שצריך התובעת לפרט את הראיות החדשות שבידו ואת התרמית הנטענת כבר בכתב התביעה, ולא להמתין שמא יצליח להוכיח את טענותיו לפי עדויות הנתבע או אחרים, אלא שלראיות אלהצריך גם לשקול מהימנות לכאורית. וראה מה שכתבתי בבש"א (חיפה) 6636/98 אגודת אכסניות נוער נ' יואב טריפון, דינים שלום, כרך יד, 963: "דינו של פסק דין סופי וחלוט אינו כדינה של כל עילת תביעה או הגנה. עקרון סופיות הדיון מחייב כי לא יהיה ניתן לפתוח בדיון חדש על אותם עניינים על בסיס טענה בעלמא. יש צורך בראיות בעלות אמינות לכאורית על מנת לפתוח למעשה מחדש את הדיון ולדון בשאלה האם פסק הדין ניתן במירמה אם לאו". קביעה זו מבוססת על ההלכה אותה ביטא הנשיא שמגר במ"ח 6/84 - רפאל מאמא נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3), 498: "..בנקיטת לשון "עובדה חדשה" או "ראיה חדשה" לא נתכוון המחוקק לכל טענה, אשר בעצם השמעתה הופכת כביכול לראיה חדשה, אלא הכוונה לעובדה או לראיה, אשר יש בהן אמינות לכאורית. הרי מדובר על הליך שיפוטי שנסתיים כבר ואשר ההכרעה בו מעוגנת במערכת ראיות, שהייתה אמינה בעיני בתי המשפט שלפניהם היא נפרשה. כאשר מבקשים לחדש את הדיון מראשיתו, לא די בהשגה על התוצאה או בהעלאת טענה, המצביעה על אפשרות קיומה של מערכת עובדות חלופית. אין גם להסתפק בכך, שמי שמעורב בעניין מעלה תיזה עובדתית חדשה; צריך להיות בהקשר או בנסיבות דבר כלשהו, המעניק לעובדות או לראיות החדשות בהן מדבר סעיף 31(א)(2) אמינות לכאורית. המצדיקה שקילתן מחדש ליד מערכת הראיות הקודמת. הווה אומר, מי שמחליט על המשפט החוזר, איננו פועל פעולה אוטומטית, המעוגנת אך ורק בקיומה או בהעלאתה של טענה עובדתית, אלא עליו גם לבחון, אם העובדה או הראיה כאמור בסעיף 31(א)(2) שוקלות דיין על -מנת להצדיק ביטולו של הליך שנסתיים כדי להחזיר את הגלגל אחורה". על כן, ניתן להחליט על סילוק התביעה על הסף כבר בשלב זה, לאור הראיות שכבר הוצגו ולאור הטענות שכבר נטענו. 7. לפיכך, אני מקבל את הבקשה ודוחה את התביעה לביטול פסק הדין בת"א 7773/98 על הסף. התובע ישלם לנתבעת הוצאות המשפט והבקשה בסך 4,000 ₪ בתוספת מע"מ. הוספת ראיותראיות