1. התובע, יליד 1978, הגיש תביעתו בנוגע לארוע שארע ביום 18.12.91. לגרסת התובע בכתב תביעתו המתוקן, שעה ששהה במגרש חניה ברח' השלום במבשרת ציון אשר בוצעו בו באותה עת עבודות שיפוץ, נותר במקום, בין היתר, מכבש ידני. התובע ניגש למכבש זה וכמתואר בכתב התביעה: "לפתע החל המכבש, אשר נמצא בשטח משופע להדרדר לכיוונו. התובע ניסה לעצרו אולם לא הצליח בכך וידו נמחצה בין המכבש ובין הקיר". בכתב התביעה נטען כי הנתבעת מס' 1 ביצעה עבודות שיפוץ בסמוך למקום הפגיעה ואילו הנתבעת מס' 2 הינה המועצה המקומית אשר הזמינה את ביצוע עבודות השיפוץ והיא המחזיקה של המקרקעין בהם ארעה התאונה.   2. הנתבעים טוענים כי התאונה כפי שמתאר אותה התובע, לא ארעה, ולחלופין, כי לא התקיימה רשלנות מצידם.   3. בתצהיר עדותו הראשית מתאר התובע כי ביום התאונה, בסביבות השעה 16: 00, הוא יצא מביתו לשחק עם חבריו במגרש החניה, מגרש בו נהגו הוא וחבריו לשחק ולשהות לעיתים קרובות. לדבריו, המדובר במקום מפגש ובילוי מקובל בקרב ילדי השכונה בני גילו באותה עת. התובע ממשיך ומפרט כי הוא שיחק במשחק הכדורגל במגרש עם שניים מחבריו, שלומי סמרלי ורני בצלאל, אשר בשלב מסויים עזבו את המקום, כנראה על מנת להחזיר כדור שנבעט לאחת החצרות. לפיכך נשאר התובע לבדו במגרש. באותו שלב: "אני זוכר שבמגרש החניה עמד מכבש, ניגשתי למכבש ונשענתי עליו. מאחר וחברי ואני שוהים במגרש לעיתים קרובות, אנו נשענים על מכוניות, גדרות וכו'. נשענתי על המכבש מבלי לייחס חשיבות מיוחדת לכך שמדובר במכבש...", ובהמשך הוא אומר: "נשענתי על צידו של המכבש, ידית המכבש היתה משמאלי, לפתע החל המכבש להדרדר שמאלה. נבהלתי, נלחצתי, ובאופן אינסטנקטיבי ניסיתי לעצור את המכבש בכל כוחי אולם לא הצלחתי, לפתע שמתי לב כי המכבש קרוב לקיר הסופרמרקט ועומד להתנגש בו. זזתי הצידה וניסיתי בידי השמאלית, אשר היתה ידי החזקה, להסית את כיוון ההדרדרות של המכבש כך שלא יפגע בקיר, אולם לא הצלחתי כי לא היה לי מספיק כוח והמכבש היה כבד מדי, וידי השמאלית נמחצה בין המכבש לבין קיר הסופרמרקט". עוד מוסיף התובע ומפרט בתצהירו כי מעוצמת המכה ניתר המכבש מעט לאחור והוא משך את ידו וראה כי היא נפגעה. לפיכך הוא חש לביתו, הזעיק את אמו והשניים חשו למד"א ומשם לחדר המיון של בית החולים הדסה עין כרם.     4. בתצהיר תשובותיו לשאלון אשר נשלח אליו, השיב התובע לעניין אופן התרחשות התאונה: "ניגשתי למכבש שהושאר במקום, לפתע הוא החל להדרדר לכיווני, ניסיתי לעצור אותו אך לא הצלחתי וידי נמחצה בין המכבש לבין הקיר" (תשובה לשאלה 65א).   5. בחקירתו תאר התובע את התאונה כלהלן: התובע חזר על כך כי הוא וחבריו שיחקו כדורגל במגרש, הכדור עף למקום רחוק, חבריו רצו להביא אותו ובאותה עת: "נשענתי על המכבש, הוא התחיל להדרדר הצידה ניסיתי לעצור אותו ולא הצלחתי, אחרי זה ראיתי שאני קרוב כבר לקיר, ניסיתי להוציא את היד ונלחצה היד בין המכבש לקיר". התובע הוסיף כי באותו מגרש הוא וחבריו נהגו לשחק משחקים רבים. עוד הוסיף כי במקום בו עמד לשם הדרדר המכבש היה שיפוע (ש' 15-16 עמ' 7 לפרו'). התובע הוסיף כי ברגע שנשען והמכבש החל להדרדר הוא חשש שיאשימו אותו ולכן הוא רץ אל בין הקיר לבין ידית המכבש לכיוון ההדרדרות וניסה לעצור את המכבש. עוד הוסיף התובע כי חבריו לא ראו את ארוע התאונה אולם הם היו יכולים להעיד על המצאותו של המכבש. עוד הוסיף כי המרחק של המכבש מן הקיר היה שניים עד שלושה מטרים. התובע הבהיר כי המכבש החל לנוע רק לאחר שהוא נשען עליו (ש' 20 עמ' 10 לפרו'). לדבריו, המכבש עמד על אספלט וכאשר נאמר לו כי בתצהיר תשובות לשאלון הוא השיב כי המכבש עמד על משטח עשוי אבנים משתלבות, השיב כי אחד מגלגלי המכבש עמד על האספלט והאחר על האבנים המשתלבות.   6. אביו של התובע העיד, בין היתר, כי לאחר מספר ימים סיימו את העבודות במקום ולקחו את כלי העבודה. אביו של התובע העיד כי ביום התאונה הוא הוזעק ע"י אשתו לבית החולים. לאחר מכן הוא ניסה לברר ע"י מי בוצעו העבודות ונאמר לו במועצה כי הקבלן אשר זכה במכרז ואשר ביצע את העבודות הוא מוריס בן אבו. עוד הוסיף כי דברים דומים אומרו לו העובדים במקום ואף על המכבש היו כתובות באופן ברור המילים "בן-אבו". עוד ציין אביו של התובע בתצהירו כי מספר חודשים אחרי התאונה הוא ניגש למשרדי הנתבעת, מר מוריס בן אבו לא היה במקום והוא שוחח עם שותפו, מר סמי מיכאל, אשר ידע על התאונה, ולדברי אביו של התובע הוא לא הכחיש כי המכבש שפגע בתובע שייך לנתבעת. מר סמי מיכאל מפרט בתצהירו כי אכן הנתבעת זכתה במכרז לביצוע עבודות שבילים במועצה המקומית מבשרת ציון בשנת 1991 אלא שבפועל לא הנתבעת מס' 1 עבדה במקום אלא נבחר קבלן משנה לביצוע העבודות, היא חברת פ.ל.ל. העד מיכאל הכחיש כי פגש באביו של התובע או כי אישר שהתאונה ארעה במעורבות מכבש ידני של הנתבעת. בחקירתו הבהיר מר מיכאל כי הוא היה מנהל אצל הנתבעת מס' 1 והוא פיקח על עבודת קבלן המשנה בביצוע העבודה וכן כי היה מפקח בשם דרעי מטעם הנתבעת מס' 2. לגרסתו, האחראי על העבודות והבטיחות הוא קבלן המשנה, אלא שאם הוא היה מוצא ליקויים הוא היה מעיר על כך. העד מיכאל אישר שהשתמשו במקום במכבש ידני, אך לגרסתו המכבש שייך לקבלן המשנה, וכל אשר אמר בנוגע לכך: "בדקתי שהוא (דהיינו המכבש - ר.כ.) חונה בצורה תקנית ולא יותר. זה לא מונע ע"י סטרטר, זה מונע ע"י מנואלה. ברגע שאין מנואלה קשה להזיז את המכבש". עוד הוסיף כי צריך להיות אצל הנתבעת עותק של החוזה שנחתם עם הנתבעת 2.   7. מר חיים כהן שהגיש תצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעת מס' 2 הינו עובד המועצה המקומית מזה 12 שנים, ולדבריו בתצהירו, למועצה נודע על התאונה רק לאחר הגשת התביעה. הוא פירט כי בידי המועצה לא נשמר חוזה שנחתם עם הנתבעת מס' 1. העד צירף לתצהירו דוגמת חוזים שנחתמו עם קבלנים באותה תקופה אלא שאיני רואה מה משקלם של חוזים כאלה, כאשר לא ברור מהו תוכן החוזה הממשי שנכרת בין הנתבעות אם וככל שנכרת, הסכם כזה.   8. זכר לקיומה של חברת פ.ל.ל. בא במסמך נ/2, הוא מסמך מאת חברת פ.ל.ל. אל הנתבעת מס' 1, היא המחאת זכויות לטובת בנק דיסקונט בגין תשלומים שהגיעו לחברת פ.ל.ל. בהתאם לחוזה שנחתם בינה לבין הנתבעת מס' 1 "בהקשר לחוזה שבילים, מס' 12/90". המסמך הינו מיום 17.12.91. בעניין חברת פ.ל.ל. העיד גם עד הגנה יוסף שמואל מטעם הנתבעת מס' 1, אשר היה שותף בחברה, דהיינו בעל מניות ומנהל בחברה (ראה הצהרת הצדדים בעמ' 27 לפרו') (שמה המלא של החברה פ.ל.ל. - חברה קבלנית לבנין ופיתוח בע"מ). לדבריו, בוצעו ע"י חברת פ.ל.ל. בשנת 1991 עבודות שבילים עבור הנתבעת מס' 1 בשכונת מבשרת. לדבריו, המפקח מטעם הנתבעת מס' 2 פיקחה על העבודה שביצע עבור הנתבעת מס' 1 אם כי את הוראות העבודה הוא קיבל, לדבריו, מהמפקח של הנתבעת מס' 1.   9. לגרסת התובע, בסיכומיו, לא באה עדות סותרת מטעם הנתבעות בעניין התרחשות התאונה ולא באה ראיה השוללת את האפשרות לפיה התאונה התרחשה בדרך שתוארה ע"י התובע. לפיכך גם נטען כי אין בסיס לטענה שלא ניתן להזיז את המכבש ללא התנעתו. השאלה המרכזית לגרסת התובע בסיכומיו הינה כיצד ארע שהושאר מכבש הנדסי באזור בו משחקים ילדים ללא השגחה גידור או נעילה שיבטיחו מניעת תאונה מהסוג שארע. לגרסתו, עולה מראיות הנתבעים כי בפרוטוקול נספח ב' לתצהירו של סמי מיכאל, שנרשם מספר שבועות לפני התאונה, נרשם: "הידוק אבני הריצוף יבוצע בעזרת פלטה ויברציונית...". כן נטען כי אף העד מיכאל אישר שימוש במכבש ידני.   10. לצורך העניין, ניתן לצאת מההנחה אותה מעמיד התובע בסיכומיו לפיה אין מחלוקת ממשית כי השטח בו נפגע התובע היה שטח בבעלות הנתבעת מס' 2 וכי הנתבעת מס' 1 זכתה במכרז שהוציאה הנתבעת מס' 2 לעניין ביצוע השבילים. במסגרת זו בוצעו העבודות בשולי המגרש בו נפגע התובע. ניתן גם לצאת מהנחה שבמקום נעשה שימוש במכבש ידני ויתירה מכך, ניתן לצאת מהנחה שהנתבעת מס' 1 או מי מטעמה (ויש לשים לב לכך שהנתבעת מס' 2 לא המציאה הודעה לצד שלישי לצד כלשהו ואף לא לחברת פ.ל.ל.) ביצעה עבודות באזור ואולי אף, לצורך המשך הדיון, גם במגרש. אולם, הקושי הרובץ לפני פתחו של התובע הינו ממקור אחר, כפי שיובהר להלן. כתב התביעה מייחס לנתבעת מס' 2 אחריות בגין הארוע מכוח עוולת הרשלנות (ראה סעיפים 11 ואילך לכתב התביעה), כאשר נטען כי הנתבעת מס' 2 אחראית לפעולותיה ולמעשיה של הנתבעת מס' 1, בין היתר, מכוח בחירתה של הנתבעת מס' 2 לביצוע עבודות שיפוץ, קבלן שאינו זהיר ואינו מיומן, בכך שלא פיקחה על עבודותיו של אותו קבלן ומנימוקים אחרים כמפורט בסעיפים 13 ו-14 לכתב התביעה. בטרם הדיון בשאלת קיומה של עוולת הרשלנות, יש צורך להכריע בשאלה האם הארוע אכן התרחש הן בדרך אותה מתאר התובע והן בדרך אחרת. כפי שציינו הנתבעים בסיכומיהם, עדותו של התובע הינה עדות יחידה של בעל דין ולפיכך חלה הוראת סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א - 1971. אמנם מונחת לפני עדותו של התובע ולצד זאת קיימת תעודת חדר מיון (נספח ד' לתצהיר עדותו הראשית של התובע), אולם בנסיבות העניין ניתן לומר כי התובע לא עמד בנטל המוטל עליו הן משום שמסר, בסופו של דבר, גרסה (או גרסאות) בלתי ברורות עד תומן באשר לנסיבות הארוע, ובעיקר משום שהוא נמנע מלהביא עדים שעדותם היתה חיונית לתמיכה בגרסתו, עדים שהם בידיעתו ובשליטתו. באשר למכשלה הראשונה, השאלות הטעונות הבהרה הינן במס' תחומים: לא ברור היכן עמד המכבש: על האספלט, על האבנים המשתלבות או גם על אלה וגם על אלה. האם התובע ניגש אל המכבש "כאשר לפתע החל המכבש, אשר ניצב על שטח משופע, להדרדר לכיוונו" (ס' 4 לכתב התביעה וכן ראה תשובה 65א לשאלון) או התובע ניגש אל המכבש, נשען עליו וכתוצאה מכך, מהישענות זו, החל המכבש להדרדר. המדובר למעשה בשתי גרסאות: לפי הגרסה הראשונה הדרדר המכבש אל התובע ולכיוונו, ולפי גרסתו האחרת, המאוחרת יותר, הדרדר המכבש מן התובע והלאה. קיימים גם סימני שאלה באשר למהירות ההתדרדרות: האם "בינונית" כפי שציין התובע ובאופן שהספיק לרוץ ולהתייצב בין הקיר ולבין המכבש (עמ' 7 ש' 27-28 לפרו') או שמא הכל קרה מהר מאוד "בחצי שניה", כפי שתיאר בפעמים אחרות. עד כאן - באשר לתהיות ולסימני השאלה אשר מתייחסים, כאמור, לנקודות מהותיות: אופן ההתרחשות, מיקומו של המכבש ומהירות תנועתו. מעבר לכך, כאמור, נמנע התובע מהבאת עדים חיוניים. ראשונה, לא הובאה לעדות אמו של התובע אליה חש התובע, לטענתו, מיד לאחר הארוע והיא זו אשר הגיעה עימו לחדר המיון לצורך קבלת טיפול רפואי. האם יכולה היתה לשפוך אור על הנסיבות ועל המעשים שקדמו לארוע, נסיבות וארועים בהם לקח התובע חלק. יש לזכור כי בשעת הארוע המדובר היה בקטין כבן 13 אשר בד"כ, אימו מודעת למעשיו, לפחות באופן כללי. בנוסף, לא הובאו לעדות שני חבריו של התובע אשר שיחקו עימו זמן קצר לפני הארוע ולגרסתו הם עזבו את המגרש על מנת לחפש אחר כדור הרגל שנבעט אל מחוץ למגרש. אמנם מגרסת התובע לא עולה שהחברים, שאגב התובע מכירם עד היום בשמותיהם והוא אף אמר בעדותו כי הוא יכול להביאם לעדות, ראו את הארוע אולם הם היו יכולים אולי לשפוך אור על עובדת עצם קיומו של מכבש כלשהו במגרש, אולי על סימן זיהוי שהיה טבוע עליו, על המיקום בו עמד אותו מכבש, או על העובדה שהם אכן שיחקו כדורגל עם התובע במגרש ועל כך שהשלושה היו באותו מגרש עובר לארוע ועל כך שלאחר שהם מצאו או לא מצאו את כדור הרגל, הם שבו למגרש ולא מצאו שם את התובע, ועל הפעולות שעשו בעקבות כך. הקושי בענייננו מתגבר ומתעצם לאור העובדה שהמדובר בארוע שארע בשנת 1991 כאשר התביעה הוגשה בבית המשפט בשנת 1998: לא באה פניה, ולפחות לא פניה מסודרת, ברורה, אל הנתבעים ואל הנוגעים בדבר בזמן אמת, או סמוך לאחר מכן, באופן שהנתבעים יהיו מודעים לכך שאכן הם עומדים להיות חשופים לתביעה ובהתאם לכך ידאגו לשמור על מסמכים ולשמר מידע הקשור לאותה תאונה. בנקודה זו אציין כי אני מעדיף את עדותו של העד סמי מיכאל על פני עדותו של אביו של התובע באשר לשאלה האם התקיימה או לא התקיימה פגישה בין השניים מספר חודשים לאחר התאונה. דהיינו, מקובלת עלי הגרסה לפיה פגישה כזו לא התקיימה. גורל התביעה בנסיבות כאלה תלוי למעשה במוצא פיו של התובע כאשר הנתבעות חשופות ובלא יכולות להתגונן באופן מסודר וממשי. לפיכך, רמת ההוכחה המוטלת על התובע בנסיבות אלה הינה מוגברת. התובע, כאמור, כשל בכך, לאחר שנמנע מהבאת עדים שהיה בהם לתמוך באופן ממשי בגרסתו ולהאיר מספר נקודות בלתי ברורות הנובעות מהתרחשותו של ארוע שהתרחש לפני זמן כה רב. לעניין זה, בצדק הביאה ב"כ הנתבעת מס' 2 בסיכומיה (בסעיף 20) את דברי בית המשפט שנאמרו בע"א 87/88, לענין ההימנעות מהבאת ראיות והמשמעות הנודעת לכך.   11. הימנעותו של התובע מהבאת עדויות היכולות לתמוך בגרסתו - יש בה כדי לחזק את טענות הנתבעות. לענין זה כבר נאמר: "אי הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד". ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו ואח', פ"ד מה (4) 658, 651. ועוד: "... כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה". ע"א 548/78 אלמונית ואח' נ' פלוני, פ"ד לה (1) 736. לא זאת ואף זאת: אי העדתם של עדים אלה לגבי נסיבות התרחשות התאונה הופכת את עדותו של התובע לגבי אופן קרות התאונה להיות עדות יחידה של בעל דין. בהתאם להוראת סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א - 1971, כאשר בית משפט במשפט אזרחי פוסק על פי עדות יחידה שאין לה סיוע והעדות אינה הודאת בעל דין, עליו לפרט ולנמק מדוע הסתפק בעדות זו. הסיבה לדרישה זו היא: "... נהיר וברור הוא כי הוראה זו נועדה להגן מפני קביעת ממצאים על פי עדות יחידה של גורם שיש לו עניין ישיר ומיידי בתוצאות המשפט, ועל כן אמינותו עשויה לעמוד כשאלה שיש לתת עליה את הדעת במיוחד. החשש המוטמע בהוראה זו מכוון להתמודד עם גרסאות - יחיד העשויות להיות מגמתיות עקב העניין שיש לנותנן בגורל המשפט. בנסיבות כאלה נדרשת זהיות יתר ובחינה רצינית ומדוקדקת של אמיתות הגרסה בטרם תאומץ ותשמש תשתית להכרעה השיפוטית". ת"א (ירושלים) 566/92 פנינה שקד נ' בנק הפועלים ואח' תק-מח 99 (3), 11574, עמ' 11575. במקרה בו עסקינן, גרסתו של התובע אינה מהימנה בפני עצמה, קל וחומר שאין לקבלה כאשר היא עדות יחידה הבאה מפיו של בעל דין. כפי שנאמר: "די לומר כי גרסתה של התובעת כפי שהוצגה אינה עוברת את רף מאזן ההסתברויות הנדרש במשפט אזרחי. הפירכות למיניהן מעמידות אותה כגרסה מלאת חללים שלא נתמלאו בהסברים סבירים שעשויים היו להתגבש לתמונה קוהרנטית. ונחזור כאן לנקודת הפתיחה: כדי שניתן יהיה להסתמך על גרסת יחיד, יש לפרט בהחלטה מה הניע את בית המשפט לעשות כן, כמצוות סעיף 54 לפקודת הראיות. דרוש "טעם אמיתי" שיש להעלותו על הכתב ... כאן, מדובר בגרסת-יחיד של בעל דין המעוניין בדבר, אשר לא רק שאין נימוקים טובים מדוע לקבלה ולהשתית על בסיסה זכות לפיצוי, אלא קיימים נימוקים טובים מדוע לא לקבלה ולא לאמצה. פרטי הגירסה סותרים את הגיונם של דברים, את ההסתברויות המוכרות של החיים, ואת המציאות על פי הנתונים שהוכחו". שם, בעמ' 11581.     למעלה מן הצורך אוסיף, כי אף הגשת התביעה באיחור רב, יש בה משום יצירת קושי והעלאת סימני שאלה: ע"פ עדותו של מר חיים כהן, אביו של התובע, אף על פי שהתאונה ארעה בשנת 1991, רק בשנת 1995 פנתה משפחת התובע לעו"ד לשם הגשת התביעה אשר הוגשה, כאמור, בשנת 1998, זאת למרות שהתובע גולל בתצהירו מסכת יסורים ארוכת זמן שעברה עליו מרגע הפגיעה ועד היום. חלוף הזמן הרב, כאמור, מעורר ספק במהימנות גרסת התביעה כמו גם מערים קושי ראייתי על הנתבעות (ובראשן המועצה) אשר לא שימרו בידן את כל המסמכים הנוגעים לדבר, מה שעלול היה לפגוע בהגנתן. הסברו של מר כהן לעיכוב בהגשת התביעה הוא: "אני מטבעי לא יודע לשמור על כסף, הילד הזה היה קטן, שאם הכסף היה מגיע לידיים שלי זה ילך, אמרתי שהוא יגיע לגיל 18 יתבע ויקבל את הכסף, שלא יהיה לי יסורי מצפון" (עמ' 12 ש' 25-26 לפרו'). אין בהסבר זה כדי למנוע הסקת המסקנה המתבקשת לחובת התובע מהאיחור בהגשת התביעה.   התוצאה מהאמור לעיל הינה שדין התביעה להידחות.   התובע ישלם הוצאות כל אחת מהנתבעות ושכ"ט עו"ד בסך 3,500 ₪ (לכל נתבעת).   המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.   ניתן היום כ"ג בטבת, תשס"ב (7 בינואר 2002) בהעדר הצדדים.   ר' כרמל, שופט  שיפוצניקשיפוציםחניה