רקע ועובדות המערער יליד 1956, חשמלאי מטוסים במקצועו, שירת בצה"ל משנת 1986 ועד 2002, השתחרר בדרגת רב נגד, תפקידו האחרון היה רכז מקצוע חשמל בבית הספר הטכני של חיל האויר. המערער מתלונן על פגיעות בשתי ברכיו, שנגרמו במהלך שיעורי ספורט בבסיס. הפגיעה הראשונה אירעה בשנת 1990, כאשר מעד ונחבל בברך ימין במהלך משחק כדורגל. ד"ר וייס - מומחה לכירורגיה אורתופדית, שבדק את המערער בתאריך 30.12.90, מצא בבדיקה "נוזל תוך פרקי מוגבר, הגבלה בישור הברך... חשד לקרע במיניסקוס הפנימי", והמליץ על ביצוע ארטרוסקופיה. המערער החליט שלא לבצע את הניתוח משיקולים שונים, כפי שהוסבר על ידו בתצהירו ובמהלך חקירתו הנגדית. הפגיעה השניה אירעה בשנת 2000, במהלך תרגול על מכשיר הליכון בחדר הכושר במסגרת שיעור ספורט יחידתי, חש לפתע כאבים עזים בברכו השמאלית. ד"ר פוקס - רופא מומחה במרפאות חוץ רמב"ם, שבדק את המערער, אבחן קרע במיניסקוס ולחץ על הקופסית המפרקית. המערער לא הגיש דוחות פציעה בגין האירועים הנ"ל ובעדותו בחקירה נגדית (עמ' 8 לפרוטוקול), בתשובה לשאלה האם הגיש דוחות פציעה, הוא אומר "לא במקרה הראשון ולא בשני. זה היה נזק מתמשך, זה לא משהו שקרה במקום. אני לא טיפוס שרץ לרופאים, ניתן לראות בתיק הרפואי שלי שב-28 שנים כמעט ולא פניתי למרפאה". המערער טוען כי הוא סובל מכאבים בשתי ברכיו וכי מחמת הכאבים העזים הוא מוגבל בעיסוק בספורט ובפעולות יום יומיות נוספות, הוא משתמש בכדורים לשיכוך כאבים ושרוולי סיליקון לברכיים. בתאריך 30.1.02 הגיש המערער לקצין התגמולים תביעה להכרת זכות עפ"י חוק הנכים. בתאריך 20.10.02 הודיע קצין התגמולים למערער כי הוא דוחה את תביעתו מהסיבות הבאות: "בהסתמך על תוצאות הבדיקות והנימוקים המצויינים בחוותה דעת הרפואית מתאריך 31.7.02, הגעתי למסקנה כי אין קשר בין הכאבים בברכיים עליהם הינך מתלונן ובין תנאי שירותך הצבאי, כמשמעותו בסעיף 1 לחוק". קצין התגמולים מסתמך על חוות דעתו של ד"ר גרשון וולפין מיום 31.7.02; ומכאן הערעור שבפנינו. המערער הגיש את חוות דעתו של פרופ' שטיין מיום 30.10.03 לתמיכה בגירסתו בדבר הקשר הסיבתי שבין האירועים שאירעו במהלך השירות הצבאי לבין הנזק בברכיו. ב"כ המשיב הגיש כתב תשובה וכן חוות דעת משלימה של ד"ר וולפין מיום 31.12.03, שבה הוא מגיב לאמור בחוות דעתו של פרופ' שטיין. המערער נחקר בחקירה נגדית על תצהירו. הצדדים סיכמו בע"פ במהלך הדיון. דיון המחלוקת בין הצדדים היא בשאלת הקשר הסיבתי שבין הנזקים בברכיו של המערער לבין שירותו הצבאי. המחלוקת בבסיסה הינה מחלוקת רפואית בין שתי חוות הדעת של המומחים מטעם כל אחד מן הצדדים. כפי שעולה מחוות דעתו של פרופ' שטיין, הוא בדק את המערער פעמיים, בתאריכים 27.5.03 ו-19.10.03. הוא מסתמך על גירסתו של המערער בדבר האירועים שגרמו לכאבים בברכיו, הן האירוע משנת 1990 והן האירוע משנת 2000. בפרק "דיון ומסקנות", קובע פרופ' שטיין: "על בסיס התיעוד הרפואי המפורט מעלה, הבדיקה הקלינית והרדיולוגית המפורטת כאן, ניתן לסכם שמר סבג מאיר סובל מקרע בקרן האחורית של המיניסקוס המדיאלי בברך ימין אשר לא אובחן ולא טופל, לפחות בשנת 1990, ולכן גם התפתחו במיניסקוס זה שינויים נווניים המתבטאים בציסטה הניוונית שקיומה אובחן בבדיקת התהודה המגנטית. באשר לברך השמאלית, בגלל ההליכה בעומס לא שווה בין שתי הברכיים לאורך שנים, בגלל הנזק התוך מפרקי שבברך ימין חלה החמרה צמיתה לשינויים הניווניים הקיימים מפאת הגיל למפרק הפטלו-פמוראלי השמאלי..." נראה איפוא כי פרופ' שטיין אינו קובע כי הנזקים שאבחן בברכיו של המערער הינם תוצאה מן האירועים המתוארים ע"י המערער. ד"ר וולפין בחוות דעתו מיום 31.7.02, המאזכרת את תלונותיו של המערער, הן בשנת 1990 והן בשנת 2000, קובע בפרק "סיכום ומסקנות": "1. התמונה הקלינית מתאימה לנזק קל של סחוסי הפיקות בכל אחת מן הברכיים. 2. אין בידי כיום שום תימוכין לקשר, מכל סוג שהוא, בין שירותו בצה"ל ובין כאבים בברכיים עליהם מתלונן כיום. 3. במידה שיש מסמכים כאלה בידיו, אשמח לראותם". בחוות דעתו השניה של ד"ר וולפין מיום 31.12.03, הוא קובע בפרק "דיון במימצאים": "הוא נבדק על ידי לפני כשנה וחצי. בחוות דעתי נבדק שאין שום מסמכים התומכים בקשר בין תלונותיו על כאבים בברכיים ושירותו בצה"ל, ואם יש מסמכים כאלה, אשמח לראותם. לצערי, עד כה לא נשלחו לי על ידיו שום מסמכים כאלה, מסוג דוחות פציעה או מסמכים רפואיים התומכים בתלונותיו על החבלות בברכיים עקב שירותו הצבאי. המסמך היחיד הנוסף שנתקבל אצלי לראשונה כעת הוא חוות דעת בחתימת פרופ' שטיין מיום 30.10.03, לפיהן ב-M.R.I שבוצע בברך ימין ב-22.6.03 (כשנה לאחר שנבדק על ידי), נמצאה עדות לקרע אופקי בקרן האחורית של המיניסקוס המדיאלי בברך ימין, עם חשד לקיום סיצטה נוונית במיניסקוס מדיאלי. תוצאות בדיקת M.R.I לא נשלחו לעיוני עד כה, אולם לפי הבנתי לא נמצאו בה שום נזקים בסחוס הפיקה, גיד הפיקה, גיד הקודריצפס, מניסקוס חיצוני ורצועות, כי אחרת הדברים היו נכתבים בחוות דעתו של פרופ' שטיין. עוד מתוארים בחוות דעתו של פרופ' שטיין מימצאים של חשד קליני לקרע מיניסקוס כזה. עלי להדגיש כי בזמן שנבדק על ידי ובכל המסמכים הרפואיים שקדמו לבדיקתי, מדובר היה על בעיה במפרק הפיקה ולא על נזק מניסקלי. אין במסמכים השונים שום אבחנה של נזק מניסקלי, ואם אכן קיים כיום נזק כזה, הרי מקורו באירוע כלשהו שקרה בשנה האחרונה. לעומת זאת, לא מצאתי בחוות דעתו של פרופ' שטיין שום התייחסות למומחים המולדים התפתחותיים בצורת הפיקות והברכיים ובמבנה קשתות כפות הרגליים - מומים הידועים כגורמים במשך השנים להתפתחות של כאבים בקדמת הברך והפיקות ולתסמונת פטלו פמורלית מסוג של נזק קל בסחוסי הפיקה. במקרה שלו, נזק קל מאוד, שאפילו לא הודגם ג-M.R.I. שינויים אלה הינם סטרוקטוראליים התפתחותיים. לכן, אין ביכולתי להסכים עם מסקנות חוות הדעת של פרופ' שטיין". בפרק "סיכום ומסקנות" קובע המומחה: "1. התמונה הקלינית מתאימה לנזק קל של סחוסי הפיקות בכל אחת מן הברכיים. 2. אין בידי כיום שום תימוכין לקשר מכל סוג שהוא בין שירותו בצה"ל ובין כאבי הברכיים עליהם מתלונן היום. 3. לאור כל זאת, הייתי והנני בדעה שאין שום קשר בין הכאבים בברכיים ובין שירותו בצה"ל". המערער בסיכומיו טוען לענין הקשר הסיבתי "מה שמעיד על הקשר בין הכאבים בברכיים לשירות הצבאי זה התצהיר שלי, התצהירים של האנשים שראו אותי עושה ספורט בגלל חובה. כאן קיבלתי מכה בנפילה בברך ימין ופעם שניה לאחר הליכה של 45 דקות בהליכון הרגשתי כאבים חזקים בברך שמאל. התגייסתי בלי בעיות ברכיים ועד גיל 35 לא ניגשתי לרופא בכלל". ב"כ המשיב בסיכומיה טוענת כי "על הועדה הנכבדה להעדיף את חוות דעתו של ד"ר וולפין, לפיה לא ניתן להצביע על קשר סיבתי בין הכאבים בברכיים ובין האירועים להם טוען המערער..." כמו כן, "גם חוות הדעת מטעם המערער אינה מוכיחה מנגנון מהימן אשר קושר את הפגימות עם התלונות להן טוען המערער..." עוד טוען ב"כ המשיב כי "שירותו של המערער היה שירות ארוך, ובמקרים שכאלה, ועל מנת להוכיח קיומו של קשר סיבתי, נדרש התובע להצביע על אירוע חריג בסמוך למועד פרוץ המחלה. המערער במקרה שבפנינו לא הוכיח קיומו של קשר כזה. גם בחקירתו בפני ביהמ"ש הודה כי אין בידיו דוחות פציעה וכאשר נשאל לסיבה לכך, הודה כי "לא היה אירוע חריג או אירוע נבחן כלשהו, אלא מדובר היה בהליך ממושך...". זאת ועוד, פרט לשתי הפניות משנת 90' ושתי הפניות נוספות משנת 2000, אין בתיקו הרפואי של המערער תלונות קונקרטיות ורצופות אשר יש בהן ללמד כי כאבי הברכיים קשורים בדרך זו או אחרת ונובעים מהתאונות הנטענות. גם בחוות הדעת של המומחה מטעם המערער, פרופ' שטיין, נכתב: "בשנת 2000 "הופיעו כאבים בברך שמאל" מבלי שהוזכר אירוע מכל סוג שהוא... כל זאת כאשר אנו זוכרים שכל מקרה של פגיעה עקב אירוע במסגרת שירות צבאי, מחייבת מילוי דו"ח פציעה. מכלול הנסיבות האלה מביא למסקנה שעל הועדה הנכבדה לדחות את הטענות בדבר קשר בין האירועים הנטענים לבין כאבי הברכיים. לענין נטל ההוכחה, יטען המשיב כי על המערער מוטל נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות. גם במקרה זה בו עסקינן בחוק הנכים, בענייננו קשה למערער בהוכחת קשר סיבתי כאמור. חוות הדעת מטעם המערער אינה קושרת את הפגימות עם התאונות, ואינה סותרת את שנקבע בחוות דעתו של פרופ' וולפין. מסקנות לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ועיינו בכל המסמכים שהוגשו על ידם, אנו קובעים בזאת כי דין הערעור להידחות, כוון שהמערער לא הצליח להרים את נטל ההוכחה המוטל עליו בדבר הקשר הסיבתי שבין האירועים המתוארים על ידו לבין הנזקים בכל אחת מברכיו. אנו מקבלים את עמדת ב"כ המשיב, כפי שבאה לידי ביטוי בכתב התשובה ובסיכומים. לענין חוות הדעת הרפואיות של כל אחד מן הצדדים, מעיון בחוות דעתו של פרופ' שטיין, עולה כי המומחה נמנע מקביעת קשר סיבתי בין האירועים שנטענו ע"י המערער לבין הנזקים בברכיו. אנו מעדיפים את האמור בחוות הדעת של ד"ר וולפין לגבי המימצאים הרפואיים שאובחנו בברכיו של המערער. אנו מקבלים אף את המסקנה של ד"ר וולפין כי אין קשר סיבתי בין האירועים הנטענים ע"י המערער לבין הנזקים בברכיו. זאת ועוד, אין מחלוקת בין הצדדים כי המערער לא הגיש דוחות פציעה בגין כל אחד מן האירועים הנטענים על ידו וכי אין בתיקו הרפואי תלונות קונקרטיות ורצופות אשר יש בהן ללמד כי כאבי הברכיים קשורים בדרך זו או אחרת ונובעים מהתאונות הנטענות. המערער בחקירתו הנגדית מסביר זאת בכך שהוא אינו "טיפוס" שרץ לרופאים וכי הן במקרה הראשון והן במקרה השני היה זה נזק מתמשך ו"לא משהו שקרה במקום". לפיכך, אין מתקיימת במקרהו של המערער ההלכה כי "במקרים של שירות ארוך, נדרש התובע להצביע על אירוע חריג בסמוך למועד פרוץ המחלה". על סמך כל האמור לעיל, אנו דוחים את ערעורו של המערער. אין צו להוצאות. למערער זכות ערעור תוך 45 יום מיום מסירת פסק הדין לביהמ"ש המחוזי, בנקודה המשפטית בלבד. המזכירות תשלח העתק פסה"ד למערער ולב"כ השיב. לא הוגש תיק רפואי. ניתן היום ג' בתמוז, תשס"ד (22 ביוני 2004), שלא בנוכחות הצדדים, ע"י "מותב קטוע", כמשמעותו בסעיף 17(א) לחוק בתי דין מינהליים, תשנ"ב-1992. ר. טובי פרידמן ד"ר זילברמן שופטת (בדימוס), חבר ועדה יו"ר הועדהדיני ספורטצבא