החזר כספי עבור ניתוח לב 1. התובעים מבקשים החזר סכום כסף שנתנו כחלק ממימון ניתוח לב שעבר הנתבע. 2. הנתבע טוען כי בעת שלקה בליבו לא היה מודע לתהליכים ולא טיפל בהלוואה אלא אשתו (צד ג') היא שטיפלה בניתוח וממילא לא היה מסוגל לקחת הלוואה או לקבל החלטות. רק לאחר הניתוח סיפרה לו אשתו כי טיפלה בניתוח ובתשלומים לניתוח. כשנתקבל כסף מקופ"ח ומהביטוח העבירה אשתו חלק לאימו וחלק למשפחתה שלה, מתוך כספי הביטוח. האשה טוענת בתגובה כי הנתבע הוא שטיפל בכספים והוא שחייב להחזירם. 3. הנתבע טוען כי עבד כשכיר בשירות התעסוקה. לא היתה אפשרות שיחזיר כסף, אשתו טיפלה בכספים, לאחר הניתוח קנו הוא ואשתו דירה ואח"כ מכוניות מהלוואות שנטלו במסגרת עבודתו כעובד מדינה. לטענתו, מעיד הדבר כי אילו היתה ציפייה להחזר, היו מחזירים באותו שלב, אלא שמעבר להחזר מכספי הביטוח לא ציפו הקרובים להחזר נוסף. עדות מר כץ חיים וגב' כץ 4. מעדותו עולה כי כל עוד חיי נישואין היו טובים או שהיה סיכוי לשלום בית לא התכוון לתבוע כסף לכן לא ביקש כסף. נראה כי רק משאפסו סיכויי שלום בית לאחר שעברו כמה שנות סכסוך בין בני הזוג החליט לתבוע את הכסף. 5. מהאמור עולה כי כשניתן הכסף לא היתה כוונה לבקש החזר ואילו לא היו בני הזוג מתגרשים לא היה מגיש תביעה. מכאן שעולה כי העד לא התכוון ברצינות לקבל החזר של הכסף. הכוונה היתה שחיי בני הזוג ימשכו באופן תקין. העד לא זוכר מי ביקש כסף, לא זוכר מי פנה בעניין הכסף, הנתבע או אדם אחר. ממילא אין בנמצא התחייבות להחזיר הכסף. 6. גב' כץ בעדותה טענה כי היתה בבית חולים כשדובר על ההלוואה, בני הזוג ביקשו הלוואה. גם ביתה ביקשה הלוואה. היא לא טיפלה בגיוס הכסף. כשהחליטו לעזור ולתת הלוואה, הבן טיפל בעניין, היא לא טיפלה. היא לא ידעה מתי יחזירו ולא לחצה. משרצתה לקבל החזר חשבה אך לא ביקשה, כי קיוותה שיהיה שלום בית. אינה זוכרת מי החזיר כסף, הבעל או הבת, יתכן שביתה החזירה חלק מהכסף. חשבה שתהיה חזרה לחיים משותפים ולכן לא ביקשה את הכסף. מכאן עולה כי כל עוד חשבה שיש תקווה לזוגיות, למרות הסכסוך בין בני הזוג, לא ביקשה את הכסף. לדבריה, תמיד עזרה לבני הזוג, ולכן גם עזרה באותו מקרה והניחה שיחזירו לאט לאט. מהדברים עולה כי עזרה מדי פעם לבני הזוג, כלומר נתנה כסף ולא ביקשה החזר. 7. העדה, יטי סגל, אמו של הנתבע, העידה כי נתנה 15,000 ₪ ולא חשבה כי תקבל הכסף חזרה, הופתעה לקבל החזר כסף מהכלה והבן מיד אחרי הניתוח כי קבלו מהביטוח סכום כסף, ולכן הסכימה לקבל כי הביטוח שילם. נתנה כשלא היה והחזירו כשהביטוח שילם להם, למרות שלא היתה זו הלוואה. זה היה בנה, ונתנה כסף כדי שיעבור ניתוח. נתנה כשלא היה והחזירו כשהיה. מכאן שהאם נתנה ללא כוונה לקבל חזרה. בסופו של דבר, החזירו לה הבן והכלה מיוזמתם משקיבלו כספי ביטוח. האם טוענת כי הבן היה חסר הכרה כשהגיע לבית החולים ולא ידע דבר על העניין הכספי, אחי האשה בא וביקש כסף עבור הניתוח של הבן וכמו כן כמובן שנתנה כסף עבור ניתוח בנה. 8. הנתבע בעדותו טען כי עבר צינתור, לא היה מודע לאפשרויות. לא טיפל בכסף ולא ידע כלל כי יש אפשרויות שונות לניתוח, לא ידע מי הרופא המנתח. דווקא משפחת האשה היתה בעלת ניסיון, כי האב עבר שם ניתוח פרטי. הוא סמך על אשתו ועל המשפחה. היה בלחץ כי היה חולה. לטענתו, היה בהכנה לניתוח ולא היה בשליטה בעניינים. היה בטיפול נמרץ בלניאדו ואחרי הצנתור עבר שוב לטיפול נמרץ בבלינסון. הוא סמך על משפחתו, לא זוכר אם חתם על הסכמה לניתוח, יתכן שחתם. 9. היה לו ביטוח שקיבל כחלק מביטוח רכב ולא היה מודע לביטוח רפואי. כשניגש לניתוח לא ידע כי יתקבל כסף בחזרה מקופ"ח או חב' ביטוח. לאחר הניתוח אמרו לו חברים שע"י ביטוח רכב ניתן לקבל בחזרה את הכסף. הוא לא הכיר דברים אלה בעבר ולא עבר קודם ניתוחים. העד טוען כי אילו הותנה בפניו כי ידרש להחזיר הלוואה, היה פונה לניתוח רגיל, אלא שלא נשאל כלל על דעתו ולא היה מעורב בהליכי גיוס הכסף. לאימו הוחזר כסף כי אין סיבה לא להחזיר כספים מששילם הביטוח. אשתו החזירה את הכסף לאימו כי האשה היא זו שטפלה בכספים. 10. האשה סגל ארנה העידה כי חיי הנישואין היו תקינים. לטענתה, הבעל יזם את הניתוח הפרטי ואף מצטטת מילה במילה את דבריו שנאמרו לפני 13 שנים. לטענתה, עקב זיכרונה הפנומנלי. דיון 11. אכן, הרושם מהחקירה היא שהעדה אינטליגנטית מאד, אולם עניין זה מכתיב גם את אופן העדות שהיתה מכוונת לגירסה שביקשה להציג. עדות האשה מחזקת את דברי הבעל כי היא שטיפלה בענייני הכספים, עקב הבנתה העדיפה ויכולותיה העדיפות, האשה עוברת כאשה נמרצת וממוקדת. ברור כי בנסיבות כאלה היא טיפלה בכספים, בייחוד כאשר בעלה יצא ונכנס לחדר טיפול נמרץ. רושם נוסף הוא שקיימת יריבות קשה בשלב זה בין בני הזוג על רקע סכסוך מעמד אישי. 12. האשה לא ידעה להסביר אמירה בתצהיר בהליך אחר בדבר כסף שקיבלה ממשפחתה עבור הניתוח של בעלה. עניין זה פגם במהימנות עדותה. באופן כללי, ניתן לומר כי הגרסה שמסרה האשה נמסרה לצורך המשפט וקשה להעניק לגרסה זו אמינות רבה. 13. מעדויות עדי התביעה, כפי שפורטו, עולה כי הכספים עבור הניתוח ניתנו במתנה, כעזרה להצלת נפש יקרה, שהיתה יקרה באותה תקופה לשני הצדדים. עדי התביעה אמרו בבירור כי לא התכוונו לתבוע את הכסף מבני הזוג. גם כל עוד היה סיכוי לשלום בית, גם לאחר שנוצר הסכסוך בין בני הזוג, כל עוד קיוו התובעים ששלום הבית יצא לפועל, לא תבעו. רק בסופו של דבר, לאחר שנים רבות, משברור היה כי אין עוד תקנה לנישואים, החליטו התובעים לתבוע. לא רק שלא התכוונו לתבוע, אלא לפי העדויות הברורות אף נמנעו מלהעלות את השאלה בפני בני הזוג, כל עוד קיים היה סיכוי שיחזרו לחיות ביחד. 14. במילים פשוטות, מבחינת התובעים, לא היו מבקשים החזר של הכסף כל עוד בני הזוג נשואים, או כל עוד יש סיכוי שיחזרו לחיות בשלום. בשלב הניתוח, חיו בני הזוג בשלום. לא היה סכסוך בין בני הזוג, בוודאי לא סכסוך גלוי, ומכאן שבמצב נכון למועד מתן הכסף לניתוח, לא התכוונו התובעים לבקש את הכסף בחזרה. מועד יצירת ההסכם המשתמע, או המתנה, הוא מועד הניתוח, במועד זה ניתן הכסף כעזרה או כמתנה ללא ציפייה ממשית שיוחזר אי פעם. מהעדויות עולה כי ניתנו תמיכות נוספות לבני הזוג במועדים שונים, בעניינים שונים גם תמיכות אלה מצד ההורים ניתנו כמתנה ללא ציפייה להחזר. אם נתנו מתנה לצורך דירה או לצורך הוצאות אחרות, ועזרה בנושאים שונים, כך גם ניתנה עזרה ותמיכה בנושא כה חיוני כמו הצלת חיים של אחד מבני הזוג בשלב שבו היו לכל הצדדים אינטרסים חופפים להציל את חיי הבעל. 15. יש לקבוע כי האשה היא שטיפלה בענייני הכספים, היא יזמה את הניתוח הפרטי לאור ניסיונה עם אביה. היא היתה בעלת הידע, היכולת והכישורים העדיפים, בוודאי בתקופה שבה בעלה היה נתון בהתקף לב קשה, מצוי בחלק מהזמן בטיפול נמרץ, קיבל ללא ספק תרופות אלה ואחרות, והיה בוודאי במצב של בלבול וחרדה. בנסיבות אלה, ברור כי האשה היא שטיפלה בנושא הניתוח, ייזום הניתוח, פנייה לרופאים מתאימים וגיוס הכסף. נטען כי הבעל היה מסוגל לחתום על הסכמה לניתוח, ומכאן שהיה כשיר ומודע לכל הפעולות. קשה לקבל טענה זו, אין די בחתימה של הבעל על הסכמה לניתוח כדי להראות שהיה מסוגל לעשות את כל הפעולות. בנוסף, לא הוכח כי היתה חתימה כזאת. 16. בני הזוג קיבלו לאחר תקופה דמי ביטוח עבור הניתוח ומתוך כספים אלה החזירו כספים להורים של בני הזוג, אם כי לא בשיעור שווה. לצדדים מחלוקות שונות בעניין זה, מי החזיר, הבעל או האשה, האם בידיעה או ללא ידיעה, וכמובן נטען כי עצם ההחזר מצביע על הלוואה. יש לקבוע כי כאשר קיבלו כספי ביטוח העבירו חלק להורים, לא כהחזר הלוואה אלא כמתן כספים שנתקבלו בצורה שלא היתה צפויה מראש. הביטוח ששילם לא היה ביטוח רפואי רגיל ולא היה נודע עליו אלא לאחר הניתוח, מכאן שלא היתה ציפייה של ההורים לקבל החזר של הכסף. יחד עם זאת, משנתקבל כסף לניתוח שילמו חלק להורים. ההורים לא ביקשו יותר ואף לא העלו כל דרישה במשך תקופה של 10 שנים, עניין המעיד כאלף עדים על כך כי הכסף ניתן במתנה ולא היתה כל ציפייה לקבל החזר. 17. עצם הזמן הרב שעבר עד לדרישה, גם נסיבות הדרישה - רק משנסתיימו חיי הנישואין סופית, מצביעים על כך כי רק בשלב שבו נפרדו דרכי בני הזוג סופית באופן שאינו ניתן עוד לתיקון, ובשלב שכנראה גם המשפחות כבר לא קיימו קשרים טובים, החליטה משפחת האשה לתבוע את הכסף. כאמור, התביעה מאוחרת מידי ואינה מבוססת. 18. בשולי הדברים, יש לציין כי במהלך יום ההוכחות התברר כי אין המדובר בבני זוג שהתגרשו, אלא בבני זוג שטרם התגרשו עד עצם היום הזה, לפי דברי הצדדים. בהתאם לאמור, הסמכות העניינית נתונה לכאורה לבית המשפט לענייני משפחה. אם הדבר נכון, היה צורך להגיש את התביעה בבית המשפט לענייני משפחה, היות שהמדובר בקרובי משפחה של בני זוג, ולמרות שהתביעה כספית. יחד עם זאת, בשלב מאוחר זה לא מצאתי לנכון להעלות שאלה זו מיוזמתי לאחר שהצדדים לא העלו אותה בעבר. התיק הוא משנת 1998 והיה מקום לסיים את התיק. לאחרונה נפסק ע"י בית המשפט העליון כי אפילו ענייני סמכות עניינית, המועלים בשלב מאוחר, לא יגרמו לפסלות ההליך גם כאשר הסמכות העניינית נתונה לפורום אחר. התוצאה היא שיש לדחות את התביעה, ממילא הודעת צד ג' אינה רלוונטית. בנסיבות, אין צו להוצאות. ניתוחהחזר כספי