התובענה: .1זוהי תובענה לפיצויים בשל הפקעת מקרקעין. ההפקעה בוצעה על-ידי הוועדה המקומית לתכנון ולבניה בירושלים, מכוח סמכותה לפי סעיפים 189ו- 190לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה- 1965ובהתאם לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי הציבור) .1943כמו-כן עותרים התובעים בתובענה זו לפצותם על נזקיהם, בשל הריסת החלקים המבונים של הבית; בשל דמי שימוש ראויים עבור החלקה, לרבות מניעת ההנאה שלהם מהנכס; ובשל עגמת נפש על נזקים שאינם ממוניים. הרקע לתובענה: .2התובעים היו בעלים של חלקת מקרקעין בגוש 30054חלקה 68(ספר 1015דף 7132). החלקה מצויה במתחם שבין פאתיה המזרחיים של שכונת מוסררה לבין הקונסוליה האמריקאית. למן שנת 35' רשום הנכס בבעלות מלאה של אביהם המנוח של התובעים, ובשנת 91' הם נרשמו בלשכת רישום המקרקעין כיורשיו. על החלקה הוקם בשלהי המאה ה- 19בית מגורים, כאחד מבתי שכונת "ניסן בק", מהשכונות הראשונות שנבנו מחוץ לחומות. הבניין היה בן שתי קומות ובו חמישה חדרים וחדרי שירות: 3חדרים וחדרי שירות בקומה הראשונה, ושני חדרים וחדרי שירות בקומה השנייה. בבניין התגוררה משפחת התובעים עד לשנת .1948במהלך מלחמת השחרור הם נדרשו לפנות את המקום ועברו להתגורר בחלקים המערביים יותר של העיר. בסופה של המלחמה נותר הבית כחלק מהשטח ש"בין קווי העמדות", המכונה "שטח ההפקר", אף אם מדינת ישראל ראתה בו כל העת אזור השייך לגבולותיה (עדות מר שמש, עמ' 36). .3עד לשנת 67' היה המקום נטוש אפוא לחלוטין. הזמן לא היטיב עם המבנה ובשנת 67', משכוחות צה"ל נכנסו למקום במהלך מלחמת ששת הימים, היה במקום שלד של מבנה בלבד, ללא גג וללא חלונות ודלתות. כפי שתואר הדבר על-ידי מר אהרוני, מומחה לפענוח תצלומי אוויר: המבנה נראה כיסודות של מבנה הרוס, חלקי קירות ושברי שלד (עמ' 29למעלה). גם התובע העיד על מצב הבית דאז, שנראה ללא רעפים (גג) וללא חלונות (סעיף 6לתצהירו). ואכן, מעיון בתצלום האוויר ת/ 1אשר בוצע בחודש נובמבר 67' ניתן בנקל להבחין במצב מבנה גרוע ורעוע ביותר, שרידי בית הקרובים למראה של חורבה. אף שהנתבעות חלקו על הקשר בין החלקה לבין מראה הבית המתוחם בקו ירוק בת/ 1ובת/2, כמדומה שהדבר הוכח כדבעי, זאת כנובע הן מעדות המומחים מר אהרוני והמודד מר מ' לוי (ת/7), והן מעדות בנו של התובע מס' 1(עמ' 19-15). במהלך השנים בין 67' ועד לשנת 70', שימש המקום בפועל לאתר של שפיכת פסולת וחומרי מילוי, דבר שגרם לכיסויו של השלד, להריסתו ולהיעלמותו של הבית. אמת הדבר, מצילומי אוויר שנעשו בשנים מאוחרות יותר, לא ניתן להבחין כבר בשרידי השלד (ראו למשל ת/3, מחודש דצמבר 75'). .4כך היה המצב גם בהמשך השנים, מבלי שהתובעים נקטו בפעולה משפטית כלשהי לגבי הנכס, ואף הירושה מאביהם המנוח נרשמה על שמם רק ביום .17.4.91 האתר שבו מצויה החלקה נכלל במסגרת תוכנית קנדל המנדטורית משנת 1944, והוגדר בה כאזור מגורים עם זכויות בנייה בהיקף של % 70(במ/1, בעמ' 3). עם זאת, מכיוון שהמתחם היה מחוץ לתחום תכנית המתאר של ירושלים (מס' 62), לא ניתן היה לממש בו זכויות בנייה כלשהן או לבצע שיפוץ של המקום, לשם מגורים בו, באשר נדרשה יוזמה פוזיטיבית להגשת תכנית תב"ע, לתכנון מפורט של המתחם. ביום 6.10.91פורסמה תכנית מפורטת מס' 3544(י"פ 6926), שבה מוקמה החלקה כחלק מהתוואי של כביש מס' 1ומיועדת לשימוש כ"דרך". ואכן, ביום 6.2.92פורסמה הודעה על הפקעת החלקה (י"פ 3972). בעקבות זאת נתפס המקום על-ידי הנתבעת מס' 1והכביש שבו מדובר נסלל. זה מכבר הוא משרת את הציבור. .5המגעים בין באי-כוח הצדדים, בכל הנוגע לסכומי הפיצויים עבור ההפקעה, לא הבשילו לכלל הסכמה. בא-כוחם של התובעים דרש במכתבו מיום 22.11.94(נספח ג' לתצהירו של התובע מס' 1), פיצויי הפקעה בסך השווה בשקלים ל000,.600-$, זאת כסכום "מינימום שבמינימום" המוצע "כדי לחסוך בהליכים משפטיים מורכבים או מו"מ ממושך". מנגד לכך, הנתבעת מס' 1הציעה במכתב בא-כוחה מיום 9.1.96(נספח ד' לתצהירו של התובע מס' 1), פיצויים בהיקף של 60% משווי הנכס, בסך השווה בשקלים ל-920,1$, כמפורט בחוות-דעת שמאי מטעמה. אין אפוא תימה, שלא עלה בידיהם להגיע להסכמה כלשהי בנושא. התרופות הנדרשות בתובענה: .6בנסיבות אלו הוגשה התובענה דנן, שבה התובעים מבקשים לחייב את הנתבעת מס' 1לשלם להם את מלוא פיצויי ההפקעה. בנוסף דורשים התובעים פיצויים עבור נזקי הריסת הבית, בסך השווה בשקלים ל-000,40$; וכן דמי שימוש למשך 30שנה, לפי סך של 500$ לחודש, ובסך הכל סכום השווה בשקלים ל-000,180$. לטענת התובעים, לאחר מלחמת ששת הימים אחז הצבא במקום ולאחר מכן, בשלב כלשהו, הועברה ההחזקה בו לידי עיריית ירושלים. מכל מקום, לדבריהם נמנעה מהם האפשרות לקומם ולשפץ את המקום, על-מנת ליהנות מהשימוש בו. בנסיבות אלו הם מבקשים בנוסף גם פיצויים בשל עגמת נפש בשיעור של 000, 50ש"ח. עם זאת, סכום התובענה הכולל הועמד בכתב התביעה המתוקן על סך השווה בשקלים ל-000,200$, בהתאם לשווי שננקב בכתב התביעה המקורי. טענות ההגנה: .7הנתבעת מס' 1אינה חולקת על חובתה לפצות את התובעים בשל הפקעת החלקה. בכתב ההגנה התמקדו טענותיה לעניין זה, על שיעור הפיצויים ועל היקף ההערכה, הצריך לדעתה עמוד על % 60בלבד משווי החלקה, זאת בשל סמכות הוועדה המקומית להפקיע % 40מנכס ללא תשלום. טענתה זו נסמכה על פסיקת בית המשפט, בע"א 337/79 פייצר נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה רמת-גן (פ"ד לה(3) 645). .8לגבי יתר טענות התובעים: שתי הנתבעות חולקות על החזקה כלשהי בחלקה או בבית, המזכה בדמי שימוש. הן אף שוללות את עובדת קיומו של בית במקום או אחריות מצדן לגבי הריסות השלד שנותר. בכל הנוגע לתביעת הפיצויים מועלית על-ידן גם טענת התיישנות, ככל שהדברים נוגעים לדרישת תשלום פיצוים מעבר ל- 7השנים שלפני מועד הגשת כתב התביעה. לעניין זה תמכה הנתבעת מס' 2את טענותיה על שנפסק בע"א 35/71 חברת ישראל אוסטרליה להשקעות פרדסנות ומטעים בע"מ נ' מושב בני דרור אגודה חקלאית שיתופית בע"מ (פ"ד כז(1) 225). שם נקבע, כי בעוד שעילת פינוי בשל הסגת גבול היא נמשכת והולכת, ועל-כן אינה נחסמת בטענת התיישנות לא כן התביעה לפיצויים בשל דמי שימוש ראויים וכיוצאות באלו טענות לחיובים כספיים דומים. יוטעם, כי מטעם הנתבעת מס' 1הועלתה טענת ההתיישנות רק בכתב ההגנה המתוקן. לפיכך טענו התובעים, כי הטענה לא הועלתה על-ידה בהזדמנות הראשונה, כנדרש בסעיף 3לחוק ההתיישנות, תשי"ח- .1958עם זאת, כפי שניווכח להלן נושא ההתיישנות כלל אינו מתעורר בענייננו. הפיצויים עבור ההפקעה: .9בין הצדדים אין קיימת מחלוקת על-כך, שחישוב הפיצויים צריך להיעשות בהתאם לייעוד החלקה כ"דרך", ושומתם צריכה להינתן ליום 6.2.92, שהנו מועד פרסום ההודעה (ראו גם: ע"א 226/62 בנינסון נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טז 2355, 2358מול ב'; ע"א 4809/91 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים נ' קהתי, פ"ד מח(2) 190, 206מול ו'-ז'. דעת המיעוט שם, של כב' השופט מ' חשין, אינה נוגעת לנושא זה). יצוין כאן, כי לגבי הפגיעה מתכנית 3544, הוגשה על-ידי התובעים במקביל גם תביעה לפיצויים מכוח הוראת סעיף 197לחוק התכנון והבניה (כמפורט בסעיף 1לכתב התשובה). במהלך הדיון בתובענה הסכימו הצדדים למנות את השמאי מר זאב כהן, כמומחה יחיד מטעם בית המשפט. המומחה הגיש את חוות-דעתו (במ/1) והצדדים הסכימו לקבל את שומתו ללא חקירה נגדית וללא הסתייגות, הגם שמלכתחילה הודיעה באת-כוח הנתבעת מס' 1על רצונה לחקרו בחקירה נגדית. עוד היא הסכימה, כי שיעור הפיצויים יעמוד על הגבוהה מבין שתי החלופות שאותן מנה המומחה בחוות-דעתו, דהיינו: לפי אפשרות השימוש בנכס כחניה. כך גם מקובל עליה תשלום הפיצויים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 7.4.92(עמ' 43ועמ' 58לפרטיכל). לאחר שניתן בבית המשפט העליון פסק הדין בע"א 5546/97 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה קריית-אתא נ' הולצמן (טרם פורסם. ניתן ביום 12.6.01), שבו בוטלה הלכת פייצר, עליה סמכה מלכתחילה הנתבעת מס' 1טענותיה לפיצוי בשיעור של % 60בלבד, היא הסכימה לשלם את מלוא שיעור הפיצויים, כפי שנקבע על-ידי המומחה. .10לפיכך על נתבעת מס' 1לשלם לתובעים פיצויי הפקעה, בסך של 956, 28ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מרביים כחוק, החל מיום .7.4.92מסכום הפיצויים ינוכה כל תשלום ששולם על חשבון הפיצויים להפקעה, ככל ששולם. הפיצויים עבור השימוש בנכס ושווי המבנה שנהרס: .11התובעים אינם טוענים, כי עובר להפקעה נשללה מהם זכות ההחזקה בנכס מכוח צו החרמה או צו תפיסה כלשהו. טענתם היא, כי לאחר מלחמת ששת הימים נתפס השטח בפועל על-ידי הצבא, כדי לסלק מוקשים שהיו במקום. לאחר מכן ועד להפקעתו היה הוא, ככל הידוע להם, נתון לשליטת המדינה עד שבשלב מסוים עבר לידי העירייה (ראו בסיכומי התביעה: עמ' 55ש' 17-13). .12לא הוכח להנחת דעתי, כי לאחר פינוי המוקשים מהמתחם ושחרור השטח החזיקו המדינה או עיריית ירושלים בחלקה, במובן השולל את זכות ההחזקה הקניינית מבעלי הנכס (התובעים או מורישם). במאמר מוסגר יצוין, כי הטענות שהועלו כלפי עיריית ירושלים אינן יכולות להישמע, כל אימת שהנתבעת היא הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, שנתבעה כאחראית על-פי החובה לשאת בתשלום הפיצויים עבור ההפקעה. ודוק: הוועדה המקומית היא גוף בעל אישיות משפטית עצמאית, בעלת סמכויות מוגבלות לענייניים מסוימים, שחוק התכנון והבניה הסמיכה במפורש לפעול בהם (ע"א 324/82 עיריית בני-ברק נ' רוטברד, פ"ד מה(4) 102, 115- 114וכן בעמ' 126ואילך. בעמ' 130מול ו' נפסק שם לאמור: "הגעתי איפוא למסקנה, כי עירייה לחוד וועדה מקומית לחוד"; כמו-כן ראו: בע"א 119/86 קני בתים בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, נתניה, פ"ד מו(5) 727, 740-739). אכן, מועצת העירייה משמשת כוועדה המקומית לתכנון ולבנייה (סעיף 18לחוק התכנון והבניה), אולם בכך אין כדי לראותן כישות משפטית אחת. משל למה הדבר דומה? לקרבה הקיימת בין חברת אם לבין חברת בת. קשר המניות והחברות באותו הקונצרן, אינו שולל את ההפרדה המשפטית הפורמלית בין שני הגופים. עם זאת, מכיוון שהנושא לא הועלה בכתבי הטענות ובשל ה"קירבה" בין הנתבעת מס' 1לבין עיריית ירושלים, נתייחס גם לטענות לגופן, הגם שקיים ספק ניכר בלבי, אם ניתן היה לחייב בפיצויים את עיריית ירושלים מכוח הטענות כלפי הוועדה, אף אם האחרונה לא העלתה מטעמה טענה כלשהי בנושא. מכל מקום, מכיוון שהמסקנה הסופית היא שלא עלה בידי התובעים להוכיח את תביעתם בנושא, ממילא השאלה בדבר מיהות בעל הדין הופכת למשנית. .13התובע מס' 1, יליד 1922, תאר בתצהירו כי מיד עם תום מלחמת ששת הימים ולאחר שקודם לכן הגיע אל הכותל המערבי - פנה לראות את מצבו של הבית שבו גדל והתבגר. מכיוון שעדיין נותרו מוקשים במקום, שכאמור שימש שטח הפקר בין מדינת ישראל לבין ממלכת ירדן, לא התאפשר לו להתקרב אלא לצפות באתר ממרחק של כ- 200מטרים. בעמדו ממרחק זה הבחין בבית העומד על תלו, אף אם חסרו בו רעפים וחלונות (סעיף 6לתצהירו). במעמד זה נכח גם בנו יחזקאל, שהעיד אף הוא מטעם התובעים. יחזקאל היה אז בן 16ואף הוא ראה שלבניין היה חסר הגג (סעיף 2לתצהירו). בחקירה הנגדית הוסיף, כי גם לא היו חלונות וניכר שהמקום אינו ראוי למגורים (עמ' 18). סמוך לאחר מכן, כך מבהיר התובע מס' 1בסעיף 7לתצהירו, הוא פנה לעיריית ירושלים כדי לברר כיצד יוכל לקבל לרשותו את הבית. שם הבהירו לו, כי השטח עדיין ממוקש ועליו לשוב מאוחר יותר (עמ' 19לחקירה הנגדית). לאחר תקופת מה פנה פעם נוספת אל העירייה, וגם אז הודיעו לו שהצבא עדיין נמצא במקום ובשלב זה אין בידם לסייע לו. רק לאחר פנייה מאוחרת יותר, נאמר לו להמתין כי עדיין טרם הוחלה על המקום תכנית מתאר. לכן - כך לדבריו - לא ניתן היה למסור לו את הבית או לחברו אל רשתות החשמל והמים. סעיף 7לתצהיר התובע מס' 1סתום למדי בכל הנוגע לזהות הפקיד או בעל התפקיד, שאליו פנה הלה כדי לברר את אפשרות השימוש בנכס. ואולם, מהחקירה הנגדית עולה במפורש כי הוא פנה אל מחלקת מהנדס העיר (עמ' 19). הוא מוסיף ומבהיר בחקירה, כי בתחילה אמרו לו שיש מוקשים ולאחר מכן גם הבהירו לו שלא קיימת תכנית מתאר החלה על המקום. ומדוע הוא פנה למחלקת מהנדס העיר? לדבריו הדבר נבע מהעובדה ש"הצבא כבר הלך מהמקום ורציתי את הבית שלי" (עמ' 19למטה). פשיטא, שלאחר מילוי המשימה הצבאית לפינוי המוקשים, הופסקה אחיזת הצבא בשטח. הוסיף התובע הנ"ל והסביר, כי לדידו עירייה ומדינה הן היינו-הך: "עירייה ומדינה זה אותו דבר. השלטון. למי אני אלך" (עמ' 19שורה אחרונה). .14הנה-כי-כן, תקופה קצרה לאחר המלחמה נמנעה הגישה לשטח בשל הצורך לסלק מוקשים. מאז ואילך הנושא שעמד על הפרק היה תכנוני בלבד ולא חלה מניעה קניינית של החזקה בפועל, הנגזרת מזכות הבעלות. אכן, הובהר לתובע כי טרם הוכנה במקום תכנית מתאר, בהתאם להוראות חוק התכנון והבניה. לכן, גם לא ניתן להשלים את הבנייה ולחבר את הבניין למים וחשמל, שהרי באין תכנית מתאר כאמור, לא ניתן לקבל היתר בנייה, לקומם את המבנה ולהתחבר לתשתיות. ודוק: בשנת 75' פנו התובעים באמצעות בא- כוחם דאז אל העירייה, לברר את המצב התכנוני החל במקום (נספח א' לתצהירו של מר גרשוני). במענה לכך נשלח אליהם ביום 27.4.75, מכתב מאת מנהל מדור אינפורמציה במהנדס העיר. הובהר שם, כי לפי שעה אין תכנית מאושרת במקום והשטח כולו מצוי בהליכי תכנון, שטרם הופקדו כחוק (נספח ב' לתצהיר מר גרשוני). פשיטא, שלאחר פינוי האתר מהמוקשים, כל שנותר היה הנושא התכנוני, שהרי לאור מצב הבית, לא ניתן היה לעשות בו שימוש כלשהו. בין מצב זה לבין מסירת ההחזקה ושלילת זכויות ההחזקה בפועל, מההיבט הקנייני, אין ולא כלום. גם מעדות התובע עלה כאמור, כי הצבא והמדינה הפסיקו זה מכבר את הפעילות הביטחונית במקום, לאחר פינוי וסילוק המוקשים שבשעתו הונחו בשטח. לפיכך גם לא הוכח, כי הנתבעות "השתמשו במקום לצרכים כאלה ואחרים, עוד טרם ההפקעה שנתנה לעירייה זכות להשתמש במקום..." (סיכומי התביעה, בעמ' 57ש' 22-20). .15בנסיבות האמורות לא ברורה כלל טרוניית התובעים כלפי הנתבעות ועיריית ירושלים. אכן, בין השנים 67' עד 70' החלו גורמים שונים לשפוך באזור עפר, פסולת וגרוטאות. העיד על-כך התובע בסעיף 9לתצהירו, מבלי שהיה ביכולתו לפרט מטעם מי בוצעו העבודות. בנסיבות אלו הוא מצא להדגיש שם, כי הבית היה אז "בשליטת המדינה". דא-עקא, עובדה זו אינה דרה בכפיפה אחת עם עדותו המפורטת לעיל, שזמן רב קודם לכן הצבא כבר עזב את המקום, ולמעשה, לאחר פינוי המוקשים מהמתחם. שליטה אחרת כלשהי של רשויות המדינה על הנכס, לא הוכחה. מר צברי, אשר שימש אז בתפקיד מנהל הפרויקט של סלילת כביש מס' 1במשרד חברת גדיש, שפעלה במקום מטעם חברת מוריה, העיד, כי האזור שימש לשפיכת פסולת, עפר, מילוי, חומרי בניין וגרוטאות (מכוניות ישנות, חביות וכו'), על-ידי קבלנים שונים ותושבי מוסררה (עמ' 44). עם זאת, אין המדובר באתר רשמי, אלא מקום מוזנח שבפועל הגיעו אליו גורמים פרטיים אלה, להתפטר מהפסולת ומהגרוטאות (שם). גם מר שיפרון העיד בסעיף 5לתצהירו על-כך שגורמים שונים השתמשו באזור לשפיכת אדמת מילוי ופסולת. בין פעולות הגורמים הפרטיים הללו לבין הנתבעות או מי מהן, אין כל קשר. ואכן, התובע מס' 1הבהיר בעדותו את כוונתו בסעיף 9לתצהירו, כאשר ציין שבין השנים 67'-70' היה הבית "בשליטת המדינה": "אז על ידי מי נתפס? היה שם בית. מי לקח אותו אם לא המדינה? זה גזל מן התורה" (עמ' 21). דברים אלה מדברים בעד עצמם ומשמיטים למעשה את טענות התביעה כלפי המדינה. אמת הדבר, המדינה כשלטון נמצאת בכל אתר ואתר, אולם אין לה אחריות וחבות לכל הקורה בתחומיה, כל אימת שאין היא נחשבת למעוולת לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ט- 1969(לאחריות המדינה בנזיקין ראו. ע"א 337/81 בוסקילה נ' מ"י, פ"ד לח(3) 337; ע"א 429/82 מ"י נ' סוהן, פ"ד מב(3) 733; ע"א 915/91 מ"י נ' לוי, פ"ד מח(3) 45). אף אם אחריות המדינה בנזיקין הורחבה בשנות הדור האחרון, ואף ניתן לבחון כלפיה עוולות חוקתיות, עדיין נדרש להראות את קיומו של המעשה או המחדל המקימים את הזכות. מאום לא הוכח בענייננו. מכיוון שהמדובר בקניין פרטי, על הבעלים היה לדאוג לנכסם ולשמור עליו. בעת הצורך הם יכלו להסתייע ברשויות המדינה (המשטרה, בתי המשפט וכו'), כדי לאחוז באמצעים כלפי הפוגעים בזכויותיהם. דבר לא נעשה על-ידי התובעים או המוריש. יוטעם, שגם לגבי הליכי התכנון של המקום לא הוגשה על-ידם תוכנית מתאר כלשהי, שמכוחה יכלו לבקש להכשיר את החלקה לשימוש תועלתי. הזנחתם את הנכס ואת זכויותיהם בולטת לעין כל, ברם אל להם להפנות את האצבע המאשימה אל עבר רשויות המדינה או הרשות המקומית. .16נובע מן האמור, כי לא הוכחה אחריות כלשהי של הנתבעות או מי מהן או של עיריית ירושלים, בכל הנוגע לתפיסת החזקה במקום או למצבו של המבנה והריסתו. .17לא נעלמה מאתנו טענת התובעים הנסמכת על עדותה של הגב' צור מארכיון צה"ל. גב' צור הגישה במסגרת עדותה מסמכים אחדים שסומנו ת/ .9לפי המפורט בעדותה בעמ' 31, עולה ממסמכים אלה כי מינהל מקרקעי ישראל העביר ביום 10.7.67את כל שטח ההפקר לטיפול של חברת עמידר, וכי הריסת הבתים הרעועים ("הרוסים בחלקם") הועברה ביום 14.6.67לאחריות מהנדס העיר. העובדה שמינהל מקרקעי ישראל העביר את הטיפול האדמיניסטרטיבי באזור לחברת עמידר, אינה מלמדת על תפיסת הנכס בפועל, אלא על העברת הסמכות השלטונית ממינהל מקרקעי ישראל, כזרוע של המדינה, אל חברת עמידר, שהנה גוף משפטי נפרד. חברה זו אף לא צורפה כבעלת דין בהליך דנן. גם הפנית האחריות להריסת מבנים אל מחלקת מהנדס העיר, אינה מעידה שהמבנה דנן נהרס על-ידי העירייה. ודוק: טענת התובעים לאורך כל המשפט הייתה, שהמבנה נהרס לאחר שנקבר תחת שפכי עפר ופסולת. מכל מקום, לא הוכח כלל וכלל כי מחלקת מהנדס העיר ביצעה את ההריסה או שעל העירייה חלה אחריות בנושא זה. העדה הבהירה, כי אין בידיה תיעוד על קבלת ההנחיות ואימותן. כדבריה: "לי יש חומר שמגיע מצה"ל בלבד ואין לי כל חומר מגורם אחר המעיד על הסכמה" (עמ' 32). בסיכומים ציין בא-כוח התובעים: "מה שידוע לנו כרגע הוא שבסופו של דבר הקרקע הגיעה לעירייה והיא שביצעה את הריסת המבנים. אין לנו משהו יותר מדויק" (עמ' 56ש' 20-19). בהצהרה כגון זו, לא סגי. זאת ועוד, גם לו היה מוכח שעיריית ירושלים הרסה את הנכס מיד בסמוך לאחר מלחמת ששת הימים, הרי לענייננו חלה התיישנות בנושא, שכן המדובר באירועים מלפני 30שנה. ואם תאמר שאין התיישנות בעניין, עדיין לא הוכח שנגרם נזק כלשהו לתובעים, שהרי מצבו של הבניין לאחר המלחמה היה בכי רע. לא הוכח, למשל, כי קימום החורבה היה זול יותר מאשר בניית הכל מחדש. האמור הובא אך בגדר הנחות תיאורטיות בלבד, שכן מלכתחילה לא הוכחה אחריות כלשהי למעשה הריסה מכוון מצד מי מהרשויות השלטוניות. .18נובע מן המפורט לעיל, כי דין התביעה כלפי שתי הנתבעות, בכל הנוגע לדמי שימוש ושווי המבנה שנהרס, להידחות. בנסיבות אלו נדחית גם התובענה לנזקים שאינם ממוניים. התוצאה והוצאות ההליך: .19לאור האמור, התביעה כלפי הנתבעת מס' 1מתקבלת בחלקה, בכל הנוגע לפיצויי ההפקעה, כמפורט בסימן 10לעיל. התובענה כלפי הנתבעת מס' 2ויתר התביעות כלפי הנתבעת מס' 1- נדחות. התובעים יישאו בהוצאות הנתבעת מס' 2ובשכר טרחת עו"ד בסך של 000, 10ש"ח, בצירוף מע"מ. אמנם התביעה כלפי הנתבעת מס' 1התקבלה בחלקה, אולם כל מסכת הראיות נשמעה דווקא בנוגע לפלוגתאות שהתביעה לגביהן נדחתה לבסוף. עם זאת, בשל עמדת הנתבעת מס' 1, לא היה מנוס בידי התובעים אלא לפנות אל בית המשפט ולתבוע את הפיצויים עבור ההפקעה. בנסיבות אלו, אין צו להוצאות ולשכר טרחת עו"ד ביחסים שבין התובעים לבין הנתבעת מס' 1, זולת שיפוי התובעים על חלקם בתשלום שכרו של המומחה מטעם בית המשפט. הנתבעת מס' 1תשלם לתובעים את חלקם בשכר האמור, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מירבית ממועד ביצוע התשלום על- ידם. ניתן היום, א' באלול תשס"א (20.8.01).הסגת גבולפינויהתיישנות