חוק האחריות למוצרים פגומים קובע את אחריות היצרן כלפי מי שניזוק נזק גוף. במהות, מדובר בעוולה נזיקית, ובאחריות נזיקית של היצרן כלפי מי שניזוק ממוצריו הפגומים. כבר נקבע כי ההוראות הכלליות של פקודת הנזיקין חלות גם על עוולות נזקיות שאינן מנויות בפקודה (ר' ע"א 804/80 Sidaar tanker corporation נ' חברת ק.צ.א.א בע"מ, פ"ד לט(1) 393). סעיף 8 לחוק האחריות למוצרים פגומי קובע כי "לכל ענין שאין לגביו הוראה מיוחדת בחוק זה יחולו על גרימת נזק על ידי מוצר פגום הוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש], בשינויים המחוייבים". סעיף 84(א) לפקודת הנזיקין קובע כי: "כל מעוול החב על הנזק רשאי להיפרע דמי השתתפות מכל מעוול אחר החב, או שאילו נתבע היה חב, על אותו נזק, אם כמעוול יחד ואם באופן אחר, אלא שום אדם לא יהא זכאי להיפרע דמי השתתפות לפי סעיף קטן זה ממי שזכאי לשיפוי ממנו בשל החבות שבגללה נתבעת ההשתתפות". אשר לדרך הגשת תביעת ההשתתפות במסגרת הודעה לצד שלישי, הרי שזו קבועה בתקנה 216(1) לתקנות סדר הדין האזרחי. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אחריות בנזיקין על מוצרים פגומים: עניינה של תובענה זו בתביעה לפיצויים בגין נזק גוף שנגרם לתובעת, לטענתה, בעקבות רשלנות בטיפול רפואי שניתן לה על ידי הנתבעים 1 ו-2, אשר במהלכו הוזרק לה חומר מילוי לפנים ("ביו-אלקמיד") לעיצוב הלחיים. הנתבעים 1 ו-2 ומבטחתם הנתבעת 3 (להלן: הנתבעים) הגישו הודעה לצד שלישי כנגד חברת א.מ.י טכנולוגיות רפואיות בע"מ (להלן: א.מ.י), יצרנית ו/או ספקית חומר המילוי אשר בו השתמשו הנתבעים לטיפול בתובעת, וכן כנגד משרד הבריאות אשר אישר את השימוש במוצר בארץ. בהודעה לצד שלישי נטען בין היתר לאחריות א.מ.י מכוח חוק האחריות למוצרים פגומים, תש"ם 1980 (להלן: חוק האחריות או חוק האחריות למוצרים פגומים). בפניי שתי בקשות שהגישה א.מ.י: האחת - לתיקון כתב ההגנה מטעמה, והשנייה - למחיקה על הסף של חלק מההודעה לצד שלישי אשר הוגשה כנגדה. הבקשה לתיקון כתב ההגנה א.מ.י עותרת לתיקון כתב הגנתה באופן בו תוסף הטענה כי הנתבעים אינם זכאים לטעון כנגדה כל טענה מכוח חוק האחריות למוצרים פגומים, הואיל ומי שזכאי לתבוע לפי החוק הוא רק מי שנגרם לו נזק גוף. המבקשת מנמקת את בקשתה בכך שהטענה נשמטה מכתב הגנתה בשגגה, בעת הכנת כתב ההגנה. הנתבעים מתנגדים לבקשה בטענה כי לא צורף תצהיר לאימות העובדות כמצוות תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד- 1984. א.מ.י הגישה תגובה לתשובת הנתבעים וצירפה לה תצהיר לאימות העבודות שבבסיס הבקשה. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ראיתי להיעתר לבקשה, וזאת מנימוקיה אשר נתמכו בתצהיר עו"ד קרנון, ובמיוחד לאור השלב המוקדם בו הוגשה הבקשה. על כן, אני מתירה תיקון כתב ההגנה כמבוקש. הבקשה למחיקה על הסף של חלק מההודעה לצד שלישי טענות הצדדים א.מ.י טוענת, כאמור, כי הנתבעים אינם זכאים לתובעה מכוח חוק האחריות למוצרים פגומים. לטענתה, מהוראות החוק עולה כי רק לנפגע אשר נגרם לו נזק גוף, כהגדרתו בחוק, מוקנית הזכות לתבוע מכוחו. משכך, משלא נתקיים נזק גוף בנתבעים, שולחי ההודעה, אין הם זכאים לתבוע מכוח החוק. א.מ.י מפנה בבקשתה לפסקי דין אשר תומכים בטענתה. לפיכך, מבקשת א.מ.י למחוק חלק זה של ההודעה, על הסף. הנתבעים טוענים כי הודעתם מבוססת על עילת השתתפות ושיפוי של מעוול כלפי מי שעיוול עמו במשותף. עילת השיפוי וההשתתפות של מעוולים במשותף מבוססת מעצם מהותה וטבעה על הנזק שנגרם לניזוק ועל עילת התביעה שעומדת לניזוק כלפי המעוול האחר, ולא על נזק שנגרם למעוול התובע השתתפות. המבחן הוא, אפוא, האם לניזוק (התובע) קיימת עילה כנגד הצד השלישי מכוח החוק, גם אם זה לא נתבע על ידו ישירות. הנתבעים טוענים כי גישה אחרת עשויה להוביל לתוצאה שאינה מתקבלת על הדעת ואף נוגדת את דיני היושר שעליהם, מהותית, מבוססת זכות ההשתתפות. דיון נדמה כי כל אחת מן העמדות שהציגו הצדדים, הגיונה בצידה. כך, גישת א.מ.י נתמכת לכאורה בלשון סע' 2(א) לחוק האחריות למוצרים פגומים הקובע כי: "יצרן חייב לפצות את מי שנגרם לו נזק גוף כתוצאה מפגם במוצר שייצר..." (ההדגשה לא במקור - י.א). גישתה מתיישבת לכאורה עם האחריות החמורה שהוטלה על היצרן לפי חוק זה, הנובעת, בין היתר, מהקושי העומד בפני הצרכן שניזוק להוכיח את אחריותו של יצרן המוצר שגרם לנזקו. הטלת אחריות חמורה על כתפו של היצרן 'אוזנה' בדרך של החלתה אך ורק על נזק גוף (ובהוראות נוספות), ובהתאם יש לפרש את החוק כמקים עילה אך ורק למי שנגרם לו נזק הגוף. עם זאת, לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, נראה לי כי יש בסיס של ממש לגישת הנתבעים, לפיה אין לחסום הגשת תביעה מכוח חוק האחריות למוצרים פגומים, שבסיסה היא תביעת השתתפות מצד מזיק או מעוול במשותף. אין ספק כי חוק האחריות למוצרים פגומים קובע את אחריות היצרן כלפי מי שניזוק נזק גוף. במהות, מדובר בעוולה נזיקית, ובאחריות נזיקית של היצרן כלפי מי שניזוק ממוצריו הפגומים. כבר נקבע כי ההוראות הכלליות של פקודת הנזיקין חלות גם על עוולות נזקיות שאינן מנויות בפקודה (ר' ע"א 804/80 Sidaar tanker corporation נ' חברת ק.צ.א.א בע"מ, פ"ד לט(1) 393). הדברים מקבלים משנה תוקף בענייננו לאור הוראת סעיף 8 לחוק האחריות הקובע כי "לכל ענין שאין לגביו הוראה מיוחדת בחוק זה יחולו על גרימת נזק על ידי מוצר פגום הוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש], בשינויים המחוייבים". סעיף 84(א) לפקודת הנזיקין קובע כי: "כל מעוול החב על הנזק רשאי להיפרע דמי השתתפות מכל מעוול אחר החב, או שאילו נתבע היה חב, על אותו נזק, אם כמעוול יחד ואם באופן אחר, אלא שום אדם לא יהא זכאי להיפרע דמי השתתפות לפי סעיף קטן זה ממי שזכאי לשיפוי ממנו בשל החבות שבגללה נתבעת ההשתתפות" (ההדגשה לא במקור - י.א.). אשר לדרך הגשת תביעת ההשתתפות במסגרת הודעה לצד שלישי, הרי שזו קבועה בתקנה 216(1) לתקנות סדר הדין האזרחי. הבסיס לתביעת הנתבעים כנגד א.מ.י הוא זכותם לדמי השתתפות מא.מ.י כמעוולת אחרת כלפי התובעת, שאילו היתה נתבעת על ידה היתה חבה על אותו נזק. נקודת המוצא בתביעת השיפוי מכוח דיני ההשתתפות של מעוולים משותפים, היא חבות המעוול הנוסף כלפי הניזוק, והנזק שנגרם לניזוק עקב כך. לא מדובר בנזק בלתי תלוי שנגרם לנתבע התובע השתתפות, אלא נזק שנגרם לניזוק שהנתבע אחראי לו יחד עם אחרים. לפיכך, מקום שנגרם לניזוק נזק גוף, ואילו תבע הניזוק את היצרן היה היצרן חב כלפיו מכוח הוראות חוק האחריות, קמה למעוול הנוסף (החב בנזיקין כלפי הניזוק בגין אותו נזק) הזכות לתבוע את השתתפות היצרן. החלת סעיף 84(א) לפקודת הנזיקין על חוק האחריות אינו עומד אפוא בסתירה להוראות החוק, ואין לומר שקיימת בחוק הוראה מיוחדת אחרת. לא מצאתי פסיקה של בית המשפט העליון בנקודה זו. השאלה התעוררה בשני פסקי דין, ע"א 3769/97 דהן נ' דני פ"ד נג(5) 581 וע"א 7895/08 קלינה נ' יאסין (לא פורסם, ניתן ביום 31.8.11). בשני המקרים קבע בית המשפט העליון כי לא הוכחו התנאים המהותיים לתחולת חוק האחריות (במקרה אחד לא הוכח כי הצד השלישי היה בגדר "יצרן" לפי החוק, ובמקרה השני לא הוכח יסוד הפגם במוצר) ודחה את הערעורים מנימוקים אלה, ולא נדרש לשאלת זכות תביעת השיפוי מכוח החוק, אף שהטענה נטענה בשני הערעורים. אשר לערכאות הדיוניות, נראה כי אין הכרעה ברורה. אל מול פסקי הדין אליהם מפנה א.מ.י (ת"א (ב"ש) 240/91 כדמיאן נ' חנוכוב, ות"א (ת"א) 1147/90 אדמוב נ' פולריס), עומד פסק דין בע"א (ת"א) 1568/99 פיניציה בע"מ נ' תעשיות משק בית יצחק ואח' (לא פורסם, ניתן ביום 31.5.00), בו נדחה ערעור של יצרן שחוייב כלפי יצרן אחר בהודעה לצד שלישי כששניהם חויבו מכוח חוק האחריות. אמנם, באותו מקרה הגישה התובעת את תביעתה כנגד היצרן האחד גם לפי חוק האחריות, והנימוק שניתן בפסק הדין נוגע למשמעות ההודעה לצד שלישי והפיכתו של הצד השלישי לחלק אינטגרלי מההתדיינות עם התובעת, אך דומני שהתוצאה נכונה גם לענייננו, ואין מקום להבחין בין סוגי מעוולים, או בין מקרה בו בחר התובע מסיבותיו שלו שלא לתבוע בעצמו את היצרן, או שנמנע מלתבוע מכוח חוק האחריות, כאשר באופן מהותי עומדת לו הזכות לעשות כן. העולה מן האמור הוא כי לא ניתן לשלול את גישת הנתבעים כי עומדת להם הזכות לתבוע השתתפות מ.א.מ.י מכוח חוק האחריות למוצרים פגומים, ועל כן אין מקום למחוק חלקים אלה מהודעתם על הסף (יוער כי אין באמור כדי להתיחס לשאלת היקף החבות והשלכות ההוראות המיוחדות של חוק האחריות על היקפה). על כן, הבקשה למחיקת חלקים מההודעה לצד שלישי על הסף, נדחית. א.מ.י תשלם לנתבעים הוצאות משפט בסכום של 2,000 ₪. המשך ההליכים: הצדדים השלישיים רשאים להגיש חוות דעת מטעמם בתוך 60 יום. לקראת הדיון הבא יגישו הצדדים (שטרם הגישו) תחשיבי נזק: הנתבעים עד 45 יום לפני הדיון, והצדדים השלישיים עד 15 ימים לפניו. אחריות על מוצרים פגומיםמוצרנזיקין