אי הגשת תצהירי עדות ראשית מטעם התובע

לפי תקנה 168 לתקנות סדר הדין האזרחי, רשאי בית המשפט להורות לבעל דין שהגיש תצהיר על עדותו, ואם לא הגיש תצהיר - לא יורשה להביא את העד, אלא אם כן שוכנע בית המשפט, על פי בקשת בעל הדין הנתמכת בתצהירו כי התצהיר לא הוגש מסיבות מוצדקות. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אי הגשת תצהירי עדות ראשית מטעם התובע: אין לי אלא ללכת בעקבות פסק דינו של השופט (כתוארו אז) לרון בת.א. (ב"ש) 619/91, אלי מגוז נ' אלי לוסטמן, פסקים מחוזיים תשנ"ד (1) 431 אשר נפסק שם. מן הראוי כי ייפסק אף בעניננו. וכך נאמר בפסה"ד: "לפי תקנה זו (הכוונה לתקנה 168לתסד"א - ה.ש.) רשאי בית המשפט להורות לבעל דין שהגיש תצהיר על עדותו, ואם לא הגיש תצהיר - לא יורשה להביא את העד, אלא אם כן שוכנע בית המשפט, על פי בקשת בעל הדין הנתמכת בתצהירו כי התצהיר לא הוגש מסיבות מוצדקות." ביום 21.11.96 הוריתי לצדדים להגיש עדויות ראשיות בתצהירים. על התובע הוטל להגיש תצהיריו עד ליום .31.1.97. התובע לא הגיש תצהיריו עד למועד זה. רק ביום 24.3.97 הוכנס תצהירו של התובע לתיק ללא כל בקשה או הסבר. עוד לפני כן, ביום 4.3.97, הגיש ב"כ הנתבע בקשה (המרצה 3323/97) לדחות את התביעה על הסף, מאחר והתובע לא עמד בהחלטת בית המשפט להגיש תצהירי עדות ראשית עד המועד שנקבע, ובמיוחד, כאשר צוין בהחלטת בית המשפט כי לא תורשה הבאת ראיות שלא על פי אותה החלטה. הדיון בבקשה נדחה ליום הקבוע להבאת ראיות 7.5.97. גם לאחר הגשת בקשה זו, לא טרח התובע להגיש בקשה מתאימה להארכת מועד. לא שקט הנתבע על שמריו, וביום 1.4.97 חזר על בקשתו לדחות את התביעה על הסף (המרצה 4773/97), בין השאר, מהנימוק כי בפני בית המשפט אין ראיות מטעם התובע וכי תצהיר עדות ראשית שהוכנס ע"י התובע לתיק בית המשפט ביום 24.3.97 לא הוכנס כדין. גם לאחר בקשה זו לא מצא התובע לנקוט בהליך כלשהו על מנת שיורשה לו להמציא תצהיר עדות ראשית שלא על פי החלטת בית המשפט ובאיחור. עד היום לא הגיש התובע כל בקשה להארכת מועד להגשת תצהירי עדות ראשית. בבואי לשקול מה משמעות קיומו של תצהיר עדות ראשית בתיק, אשר הוכנס אליו שלא על פי החלטת בית המשפט ומבלי שהוגשה בקשה להארכת מועד להגשת אותו תצהיר ומבלי שניתנה רשות לסטות מהחלטת בית המשפט, נראה לי כי יש ללמוד גזירה שווה מהגשת כתב הגנה לתיק בית המשפט באיחור. השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 519/82, פקיד שומה ת"א 4 נ' נחושתן, פ"ד לט(3) 240, התייחס לשאלה זו ופסק כך (שם, בעמ' 242): "הלכה פסוקה היא, כי בהליך, המתנהל על פי תקנות סדר הדין האזרחי, אין להתעלם מכתב הגנה שהוגש באיחור, ואין להתייחס אליו כלא היה, על כן, אין התובע זכאי בנסיבות אלה לפסק דין בהעדר הגנה... בנתחנו את ההלכה האמורה - עמדנו על כך כי 'בסיסה העיוני של ההלכה זו אינו נקי מספקות', שכן ניתן לומר שאין לקיים את הוראות תקנות סדר הדין האזרחי." ולהלן (בעמ' 243): "עתה, קמה ומתעוררת השאלה, עד כמה נהיה מוכנים להרחיב הלכה זו ועד כמה נאפשר סטיה נוספת מכללי הדיון הראויים. ... נוצר מתח פנימי הולך וגובר בין אותו הגיון פנימי, המביא להרחבת ההלכה, לבין כללי הדיון הראויים. עלינו 'להוריד את המתח' הזה, שכן אין לשכוח, כי הבסיס הנורמטיבי לפעולתנו השיפוטית הוא התקנות וכי קיים גבול שאותו אין לחצות. השאלה איפוא, אם על אותה קשת נרחבת של מצבים משתנים קיימת 'נקודה גאומטרית', אשר ניתן לזהותה במידת ודאות סבירה, ואשר ממנה והלאה לא נהיה מוכנים עוד להתרחק מדרישת התקנות. ... ניתן למקד 'נקודה גאומטרית', וניתן לגבש אמת מידה, אשר על פיה עד לשלב מסוים נאפשר התחשבות בכתב הגנה או בנימוקי שומה, שהוגשו באיחור ללא הרשאה כדין, ומאותו שלב ואילך לא נתחשב בהם עוד. לדעתי, 'הנקודה הגאומטרית' היא המועד בו הוא דן בבקשה לקבלת הערעור מחמת אי הגשת הודעת נימוקי שומה. עד לדיון זה קובעת המציאות האובייקטיבית. אם הוגש כתב הגנה או הוגשו נימוקי שומה יתחשב בהם בית המשפט ויתן פסק דין על יסוד התחשבות זו. אך אם בעת הדיון הזה טרם הוגשו, הלכה למעשה, כתב הגנה או נימוקי השומה, על בית המשפט העליון ליתן פסק דין כמבוקש." דברים אלה יפים לא רק לעניין קיום התקנות אלא אף לעניין קיום החלטות בית המשפט. בעמ' 244 קובע השופט ברק את נקודת הזמן המדויקת, אשר לאחריה לא ניתן עוד להגיש באיחור כתב הגנה: "... אם השופט פועל כדין ומקבל את התביעה או הערעור, ולאחר מועד זה מוגש כתב ההגנה ומוגשים נימוקי השומה, אין מתחשבים בהם שכן הוחמץ המועד. הוא הדין, אם השופט פעל שלא כדין, ותחת ליתן פסק דין כנדרש הוא הורה בטעות להזמין את הצד השני לדיון בבקשה, וביני לביני הוגש כתב הגנה או הוגשו נימוקי השומה. אף במקרה זה הוחמץ המועד... על כן, במקום שבו, בשל טעות, לא ניתן פסק הדין שצריך היה להינתן, יש לדון בבקשה לפי המצב שהיה קיים ביום בו הגיעה הבקשה לראשונה לעיונו של השופט, תוך התעלמות מאירועים שקרו לאחר מכן." (וכן ראה ע"א 392/89, 410א' עינצ'י ואח' נ' הסוכנות היהודית לארץ ישראל; הסוכנות היהודית לארץ ישראל נ' עינצ'י ואח’, פ"ד מד(4) עמ' 4; רע"א 5967/91ג'מ' הופמן, קטין ואח' נ' ג' הופמן, פ"ד מו(1) 784 בעמ' 786). במקרה דנן, הורה בית המשפט כי על התובע להגיש את עדויותיו הראשיות בתצהירים עד יום. 31.1.97 משלא הוגשו התצהירים עד לאותו מועד, ולא הוגשה כל בקשה להארכת מועד, ברור היה כי התובע לא הביא ראיות להוכחת תביעתו ועל כן זכאי היה לפס"ד בהיעדר הוכחת התביעה. מן הראוי להדגיש כי לא נטען בענייננו כי הדין לעניין הגשת תצהירי עדות ראשית מקל עם הצדדים מעבר לדין המתייחס למועד הגשת כתב הגנה. וזאת מאחר ולא הוגשה כלל בקשה להארכת מועד להגשת תצהירי עדות ראשית. נראה לי, כי אין בעל דין יכול להתעלם מהחלטת בית משפט ולפעול שלא בהתאם לה, ללא קבלת רשות מבית המשפט. ביתר שאת - מתוך למידת גזירה שווה מההלכה לעניין פס"ד בהעדר כתב הגנה, כמוסבר לעיל - אין בעל דין יכול להתעלם מהחלטת בית המשפט כאשר בעל הדין שכנגד ביקש פס"ד הנובע מהתעלמות זו. העולה מהאמור הוא, כי אין בפני תצהירי עדות ראשית מטעם התובע. על כן, אין בפני בית המשפט ראיות להוכחת התביעה. אשר על כן, אני דוחה את התביעה. התובע יישא בהוצאות ההתדיינות בסך 000, 30 ש"ח + מע"מ בצירוף ריבית והצמדה מהיום. אי הגשת תצהירעדותמסמכיםדיוןתצהיר עדות