אי ציות לתמרור תן זכות קדימה

אי מתן זכות קדימה הינה עבירה לפי תקנה 64(ג) לתקנות התעבורה יחד עם סעיף 38(2) לפקודת התעבורה. תקנה 22(א) לתקנות התעבורה קובעת: "עובר דרך חייב לקיים את ההוראות הניתנות בתמרור, אולם תהיה הגנה טובה לנאשם אם יוכיח שהתמרור הוצב, סומן או נקבע שלא כדין." תקנה 64(א)(1) לתקנות התעבורה קובעת כי במקרה שבו לא הוצב תמרור המורה על מתן זכות קדימה, על נהג הרכב ליתן זכות קדימה לכלי הרכב הבאים מימין. הוראת תקנה 21(ג) לתקנות מחייבת כל נוהג רכב לנהוג ברכב בזהירות תוך מתן תשומת לב מספקת ובהתחשב בנסיבות הקונקרטיות בדרך, ברם אין המדובר בזכות מוחלטת אלא בזכות יחסית, שכן ההלכה הפסוקה מטילה חובת זהירות על כל כלי רכב הנמצא בתנועה כלפי כלי רכב בתנועה הנע לקראתו (ראו למשל: ע"פ 56/57 היועץ המשפטי לממשלה נ' כאלד מחמד איוב, ו-2 אח'), כפי שאף נפסק: "על הנהג המתקרב לצומת שאינו מרומזר, אף שניתנה לו זכות קדימה בשל תמרור "עצור" המצוי ברחוב בחוצה את דרכו, אין פירוש הדבר שיש לו זכות מוחלטת להיכנס למוצת מבלי להתאים את מהירות הנסיעה ולוודא שהדרך חופשית לפניו ואין סכנה של היתקלות ברכב אחר המצוי בצומת או הנכנס לתוכו באותו זמן" ( ע"א 553/73 אליהו נ' חנחן). אשר על כן מצאתי להטיל על הנתבע אשם תורם לקרות התאונה בשיעור של 35% (ראו והשוו: ת"א (ת"א) 56522/04 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' שלו ברוך). ##קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אי ציות לתמרור תן זכות קדימה (תמרור ב-36).## 1. לפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בחיפה (כבוד השופטת א. קנטור) מיום 29.4.97שהרשיע את המערער בעבירות של אי מתן זכות קדימה בניגוד לתקנה 64(ג) לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961(להלן - "התקנות") ובהתנהגות שגרמה נזק, בניגוד לתקנה 21(ב)(2) לתקנות, וגזר עליו תשלום קנס ועונשי פסילה בפועל ועל תנאי. המערער מבקש לקבל את הערעור ולזכותו מכל אשמה. 2. האישום בכתב האישום נטען כי ביום 22.2.95, סמוך לשעה 11.20, נהג המערער במכונית פרטית ברח' בן צור בחיפה לכיוון רח' אלנקוה. הכביש האמור, טענה המאשימה, הינו צומת כשבצד ימין כיוון נסיעתו של המערער היה מוצב תמרור ב- 36"תן זכות קדימה" ובקו הצומת מסומן קו עצירה. אותה עת, כך נטען, מכונית פרטית, שהיתה נהוגה בידי X, התקרבה בכביש החוצה אל הצומת, משמאל לימין כיוון נסיעתו של המערער, והיתה קרובה לצומת. המערער נהג בחוסר זהירות, לא ציית לתמרור הנ"ל ונכנס לצומת. הנהג X הבחין בו, בלם בלימת חירום ותוך כדי כך התנגשו שתי המכוניות. כתוצאה מכך ניזוקו שתי המכוניות והנהג עידן נחבל. 3. תשובת המערער לאישום המערער כפר בעובדות כתב האישום. בא כוחו המלומד, עו"ד מגיד, טען בשמו כי המערער - "(...) נתן זכות קדימה אך הרכב השני החליק בכביש רטוב, הסתובב 180מעלות והתנגש בו". 4. הכרעת הדין בבית המשפט קמא א. השופטת המלומדת הכריעה את הדין לאחר שמיעת ראיות. מטעם התביעה העידו הנהג X, בוחן תאונות הדרכים, רס"ל יעקב מזרחי, ועד הראיה איתי משה. מטעם ההגנה העיד המערער לבדו. ב. השופטת המלומדת ציינה כי עדויות התביעה היו אמינות ומהימנות בעיניה: הן עמדו במבחני ההגיון והסבירות ונתמכו בממצאים אובייקטיביים שנקבעו בשטח על ידי בוחן תאונות הדרכים, בעוד עדותו של המערער - "(...) לא היתה מהימנה עלי ואינה עומדת במבחני ההגיון והסבירות". ג. בית המשפט קבע כי הוכח שרכבו של המערער חצה את קו העצירה בצומת והיה מצוי בנסיעה איטית, במרכז המסלול הימני בזמן ההתנגשות עם רכבו של עד התביעה X. זאת קבע בית המשפט - "(...) לאור מצבו של רכב הנאשם כפי שנראה בת/2, לאור מיקום שברי הזכוכיות בתרשים המשקף את מקום האימפקט, לאור דברי העד עידן רחמים לגבי הנאשם: 'הוא יצא ממש עד מרכז הצומת' (...) ו'הוא היה במצב של נסיעה' (...) 'הוא היה במהלך נסיעה ולא עצר' (...) ולאור דברי עד הראיה הנייטרלי, איתי משה: 'בעל הסובארו התקדם ממש לאמצע הכביש מבלי לתת זכות קדימה לרכב שבא מלמעלה'". ד. לעומת זאת, גירסתו של המערער, בהודעתו במשטרה, לפיה עצר את רכבו בצד שמאל של נתיב הנסיעה לפני קו העצירה ו"ראיתי רכב רנו יורד מכיוון שמאל ואז התחיל בבלימה פתאומית, הסתובב הרנו לרוחב ופגע בי תוך כדי החלקה עם צד שמאל של הרנו בכנף הקדמית שמאלית של רכבי" נדחתה על ידי בית המשפט כגירסה שאינה מהימנה ואינה סבירה. ה. סניגורו המלומד של המערער טען בפני בית המשפט קמא כי הואיל והמכונית שהיתה נהוגה בידי עידן רחמים נסעה בנתיב השמאלי הרי שהמערער, שעדיין לא הגיע עם רכבו לנתיב השמאלי לא הפריע לנהג הפרטית להמשיך בנסיעה בנתיבו וכי התאונה ארעה עקב טעות בשיקול דעת או חוסר נסיון של עידן רחמים ואין לראות את המערער אחראי לה. בית המשפט הנכבד קמא דחה טיעון זה באומרו - "(...) תקנה 64(ג) מתייחסת לזכות קדימה לרכב בדרך החוצה, ולא, כפי שמבקש ממני ב"כ הנאשם לפרש - בנתיב החוצה. התקנה מתייחסת ונוקבת במפורש בהגדרה רחבה יותר, ומטרת המחוקק בכך שבחר דווקא בהגדרה הכוללת והרחבה בה בחר בתקנה 64(ג) היא להטיל על הנהג חובת זהירות ואחריות גדולה יותר על מנת להגן על שלום הציבור ושלום המשתמשים בדרך. אם כך, חובתו של נוהג רכב המתקרב לצומת בו מוצב תמרור המציין מתן זכות קדימה היא לתת זכות קדימה לתנועה בדרך החוצה, וצפייה של רכב המתקרב בנתיב המרוחק לכאורה - היא בגדר צפיות סבירה של נהג סביר. גם במקרה זה - על אותו נהג לתת זכות קדימה לאותו רכב". 5. טענות המערער א. סניגורו המלומד של המערער, עו"ד א. מגיד, טען כי מן הראיות שבאו לפני בית המשפט קמא עולה כי לא היתה הפרעה כלשהי לנסיעת הרכב השני שהיה מעורב בתאונה "אשר נסע בכלל בנתיב אחר מזה שבו נמצאה מכוניתו של המערער בעת כניסתו לצומת". ב. עו"ד מגיד טען כי - " .2טעה בית משפט השלום בפירוש שנתן למונח "שבדרך החוצה" שבנוסח תקנה 64(ג) ואשר על פיו מוטלת, אליבא דבימ"ש השלום, חובה על נהג הנכנס לכביש דו נתיבי להימנע מלהכנס באיטיות לנתיב כלשהו בדרך החוצה, אפילו אין נוסעים, בנתיב אליו הוא נכנס, כלי רכב כלשהם. (...) אם נלך לשיטתו של בימ"ש השלום הרי על פי הפרשנות דלעיל נהג העומד להשתלב בכביש שיש בו 4או 5נתיבים, צריך להמתין עד שבכולם לא יהיו כלי רכב, בטרם יהיה רשאי בכלל להתחיל להשתלב בתנועה ב"דרך החוצה"; וזוהי כמובן משימה בלתי אפשרית ודרישה בלתי סבירה, שאין לה כל הצדקה". 6. טענות המשיבה באת כוחה המלומדת של המשיבה, עו"ד גב' אירית שטיין, בקשה לדחות את הערעור. עו"ד שטיין טענה כי לאור הממצאים שנקבעו על ידי בית המשפט קמא, מן הדין לדחות את הערעור. לדבריה, אין לקבל את טענתו הנ"ל של הסניגור המלומד - "(...) אחרת, אם נלך לשיטה שנחכה לתוצאה, הרי שהמבחן יהיה לחכות לסוף הדברים כדי לראות אם ארעה תאונה או לא ארעה תאונה. ואני אומרת שצריך לתת זכות קדימה, נקודה!". 7. דיון א. לאחר עיון בחומר הראיות שהוגש לבית המשפט קמא, בהכרעת דינו, בטענות באי כח הצדדים ובמכלול נסיבות העניין, הגעתי למסקנה כי מן הדין לדחות את הערעור. ב. סבורני כי ממצאיו העובדתיים של בית המשפט מבוססים היטב על חומר הראיות שהיה בפניו וכי אין מקום ואין הצדקה, בנסיבותיו של תיק זה, להתערב בממצאים אלה. לפיכך אני דוחה את טענותיו של הסניגור המלומד ככל שהן מערערות על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט. ג. סבורני כי טענתו של הסניגור המלומד בדבר פירושה הנכון של תקנה 64(ג) לתקנות, אף כי היא מעוררת, בשמיעה ראשונה, עניין וסקרנות, אין בה כל ממש בנסיבותיו הספציפיות של תיק זה. אבהיר את דברי: אין מחלוקת על כך שהמערער התכוון לפנות בצומת שמאלה (עדותו של המערער, עמ' 12לפרוטוקול בית המשפט קמא) וכי רכבו של עידן רחמים הגיע משמאל כיוון נסיעתו של המערער. הואיל וכך, ברור שכניסתו של המערער לצומת, כשרכבו של עידן רחמים טרם חצה את הצומת, מקפחת את זכות הקדימה של הרכב שבא משמאל, מפריעה לו, מסכנת אותו ומובילה לקראת תאונה. בנסיבות אלה, סבורני כי לאור הראיות שבאו בפני בית המשפט הנכבד קמא הרי שהרשעתו של המערער בעבירות שבהן הורשע מתבקשת מאליה. השאלה שעורר הסניגור המלומד יכולה היתה להיות רלוונטית אם העובדות היו שונות מאלו שהתקיימו במקרה שלפנינו: אילו היה מדובר בכביש שבו מצויים ארבעה או חמישה נתיבים, ואילו התכוון המערער לפנות ימינה בצומת, כאשר עידן רחמים מופיע משמאל בנתיב הרביעי או החמישי, הרחוק מן המערער, היתה רלוונטיות לטענת הסניגור המלומד. ברם, הואיל ומצב הדברים במקרה שלפנינו אינו כזה, איני רואה מקום וצורך להביע את דעתי לגוף הטענה ואשאירה בצריך עיון. 8. סוף דבר לאור כל האמור לעיל אני מורה כדלקמן: א. אני מורה על דחיית הערעור. ב. אני מורה על ביטול עיכוב ביצועו של גזר הדין ואני מחייב את המערער להפקיד את רשיון הנהיגה שלו במזכירות בית המשפט בתוך 48שעות מעת שהעתקו של פסק דין זה יימסר לבא כוחו. משפט תעבורהזכות קדימהאי ציות לתמרורתמרורים