המערער והמשיבה נחלקו בשאלה האם החזקת הסם נעשתה לצריכה עצמית. המשיבה טענה כי ממסכת הראיות - מספר סוגי סמים באריזות נפרדות וביניהן סוג זהה מחולק לכמה עטיפות - עולה כי מדובר בדוגמיות סמים לצורכי סחר ולא סם לשימוש עצמי. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא איך קובעים עם סמים הם ''לצריכה עצמית'' או לא" השופט ס' ג'ובראן: לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 14.2.2012 (ת"פ 13838-01-11 כבוד סגן הנשיא, השופט ת' כתילי). נגד המערער הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לו עבירה של ייבוא סם לפי סעיפים 13 ו-19א' לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: הפקודה) ועבירה של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית בלבד לפי סעיף 7(א) ו-(ג) רישא לפקודה. לפי המתואר בכתב האישום, המבקש חזר לארץ ביום 30.12.2010 כשבגופו סמים מסוכנים מסוגים שונים אותם ארז בשמונה אריזות נפרדות ובלע במטרה לייבאן ארצה. עם כניסתו לארץ נעצר המערער על ידי משטרת ישראל. ביום 19.07.2011 הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירת ייבוא סם, בעקבות הודאתו במסגרת כתב האישום המתוקן. המערער והמשיבה נחלקו בשאלה האם החזקת הסם נעשתה לצריכה עצמית. המשיבה טענה כי ממסכת הראיות - מספר סוגי סמים באריזות נפרדות וביניהן סוג זהה מחולק לכמה עטיפות - עולה כי מדובר בדוגמיות סמים לצורכי סחר ולא סם לשימוש עצמי. כמו כן טענה המשיבה כי בידי המערער האפשרות לרכוש סם בארץ ללא כל קושי ועל כן אין זה סביר שיסתכן בגופו כדי לייבא סם לשימוש עצמי. מנגד, המערער טען כי המשיבה לא עמדה בנטל אשר רובץ על כתפה להוכיח כי מדובר בסמים שאינם לצריכה עצמית וציין כי מחיר הסמים וסוגם הוא שהניעו להביאם מחו"ל לשימושו העצמי. בית המשפט המחוזי קבע כי הסמים יובאו לצריכה עצמית, בשל אי עמידתה של המשיבה בנטל המונח על כתפיה להוכיח מעבר לכל ספק כי הסמים שנתפסו ברשות המערער, אינם לצריכה עצמית. בית המשפט המחוזי קבע כי אין בראיות הנסיבתיות, אף אם הן מעלות חשדות, כדי להוביל למסקנה חד משמעית לפיה הסמים לא נועדו לצריכה עצמית של המערער. לפיכך, זיכה בית המשפט את המערער מעבירה של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, והרשיע אותו בעבירה של החזקת סם לצריכה עצמית. בטרם הטיעונים לעונש, הופנה המערער לשירות המבחן לצורך עריכת תסקיר. בתסקיר הוזכר עברו הפלילי של המערער אשר ריצה מאסרים שונים החל משנת 1991, ובשנת 2002, נשפט למאסר של ארבע שנים. קצינת המבחן ציינה כי המערער מכיר בחומרת מצבו ומזהה את הבעייתיות בהתנהלותו לאורך השנים ובעבירות מושא ערעור זה, וכי דפוסי התנהגותו נעים לכיוון נורמטיבי. קצינת המבחן ציינה כי על אף הבעייתיות הידועה בעבירות מסוג דנא, עקב חששותיה כי מאסר יביא להתדרדרות במצב המערער והחזרתו לשגרת העבריינות, המליצה להטיל עליו צו מבחן למשך שנתיים במהלכו יעבור טיפול אינטנסיבי. עוד הוסיפה כי באם בית המשפט יגזור עליו מאסר בפועל, היא ממליצה להטיל עליו עונש מאסר שירוצה בעבודות שירות, בנוסף לעונש מותנה משמעותי. בטיעונים לעונש טענה המשיבה, כי בהתייחס לגיליון ההרשעות הארוך של המערער אין לקבל את המלצת שירות המבחן, ויש להתחשב במסוכנות הרבה הנשקפת ממנו. מנגד, ביקש המערער לקבל את המלצת שירות המבחן וטען כי שיתף פעולה עם החקירה מראשיתה, וכי יש להתחשב בעברו המשפחתי הקשה וכן בעובדה כי לא ביצע עבירות מאז הרשעתו האחרונה. כמו כן טען, כי יש להתחשב בהמלצת שירות המבחן לפיה סיכויי שיקומו טובים. המערער טען כי פסיקת בית המשפט בעבירות סמים לצורך שימוש עצמי נוטה לתת משקל לשיקום הנאשם, ועל כן יש להימנע מגזירת מאסר בפועל בעניינו. בנוסף, טען כי סעיף האישום בכתב האישום המקורי הנוגע לסחר בסמים, אשר נמחק בכתב האישום המתוקן, היה לא מבוסס, היווה אמצעי לחץ פסול ויש לתת למעשה זה משקל בגזר הדין.  ביום 14.2.2012 הטיל בית המשפט המחוזי על המערער עונש של 18 חודשי מאסר בפועל ו-12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, והתנאי שלא יעבור בתקופה זו עבירת סמים ויורשע בגינה. בגזר דינו, התייחס בית המשפט המחוזי לחומרת העבירות מחד, ולנסיבותיו האישיות של המערער ותסקיר המבחן מאידך. בית המשפט המחוזי קבע כי אין להקל ראש בחומרת העבירות שבהן הורשע המערער, וכי יש לדבוק במדיניות החמרת הענישה בעבירות סמים שהתווה המחוקק. כמו כן, לדידו ההליך התכנוני שליווה את העבירות מלמד על מסוכנות הנשקפת מן המערער. בית המשפט המחוזי קבע כי יש לייחס חומרה לעברו הפלילי המכביד של המערער שכלל עונשי מאסר שהוטלו עליו ונדמה כי לא הרתיעו אותו. מכאן, קבע בית המשפט המחוזי כי אין לקבל את המלצת שרות המבחן. כמו כן, בית המשפט התרשם כי אין בנסיבותיו האישיות של המערער כדי לגבור על האינטרס הציבורי באשר לענישת עברייני סמים. עוד נקבע כי הקביעה לפיה מדובר בהחזקה לשימוש עצמי אינה מובילה לבדה לענישה מקלה ובוודאי כאשר מתווספת אליה עבירת יבוא סם שבה הורשע המערער. לבסוף, המליץ בית המשפט המחוזי לשלטונות שירות בתי הסוהר לשלב את המערער בהליך טיפולי. שרות המבחן הגיש בפנינו תסקיר עדכני מיום 28.8.12 אשר בו צוין כי המערער אינו מוכן להשתלב בתוכנית גמילה בכלא, וכן כי בבדיקת שתן שנערכה לו נמצאו שרידי סמים. התסקיר המשלים מציין כי התנהגות המערער מצויה ברגרסיה והוא אינו נמצא בקשר טיפולי משמעותי. עם זאת, דווח בתסקיר המשלים כי המערער מועסק במפעל ותפקודו טוב ואחראי. מכאן הערעור שלפנינו, שבמסגרתו טוען המערער כי העונש שנגזר עליו הוא עונש כבד ומבקש כי נקל בעונשו. טענותיו של המערער נוגעות לשתיים: ראשית, קביעותיו של בית המשפט המחוזי בנושא מדיניות הענישה הראויה בעבירות החזקת סמים לשימוש עצמי וסטייתו הלכאורית מהמתחם המקובל. בהקשר זה טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי אין להבחין בין עבירות סמים שונות וכי יש מקום לשיקולים לקולה כאשר הנאשם אינו חלק משרשרת הפצת הסם. שנית, טוען המערער כנגד העדפתו הלכאורית של בית המשפט המחוזי את האינטרס הציבורי על פני נסיבותיו האישיות. בהקשר זה טוען המערער כי במקרים שבהם מדובר בהליך שיקומי שהצליח נוטה בית המשפט שלא לשלוח נאשמים לריצוי מאסר בפועל. כמו כן, לטענתו העבירות שבהן הורשע אינן נתפסות כמסוכנות. עוד טוען המערער כי עברו המכביד הוא נחלת העבר ואל לו לבוא לחובתו, ומציין כי עמדתו זו קיבלה משנה תוקף בתסקיר המבחן. בנושא זה טוען המערער כי המשקל שניתן לתסקיר המבחן הוא מועט ולוקה בחסר. מנגד, טוענת המשיבה כי העונש שהוטל על המערער הוא עונש ראוי בנסיבות העניין, וכי אין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור בגזר הדין. עוד טוענת המשיבה כי צדק בית המשפט המחוזי בנותנו משקל לעברו הפלילי המכביד של המערער שכולל הן עבירות סמים והן עבירות אלימות. לדידה, אין לקבל את המלצת שירות המבחן באשר לסיכויי שיקומו של המערער מחוץ לכלא ויש להתייחס למצב הנוכחי בו רמת המוטיבציה שלו לשיקום היא נמוכה. לבסוף, טוענת המשיבה כי באיזון בין נסיבותיו האישיות של המערער לבין המסוכנות הנשקפת ממנו אשר מתבטאת בנסיבות ביצוען של העבירות  - ידה של האחרונה צריכה להיות על העליונה. לאחר עיון בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, בהודעת הערעור ובנספחיה, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים בעל פה, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. הלכה ידועה היא כי ערכאת הערעור תתערב בעונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי ( 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל ( 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל ( 29.1.2009, בפסקה 11)). במקרה הנדון לא מצאנו סטייה שכזו ממדיניות הענישה באופן שיצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור ואך בשל כך דין הערעור להידחות. מעבר לנדרש, נוסיף כי העונש שהוטל על המערער הוא עונש הולם בנסיבות המקרה. אכן, בתי המשפט נוטים להחמיר בענישה בעבירות סמים הנוגעות לסחר והפצה. אולם, אין להקל ראש בעבירות שבוצעו על ידי המערער אשר ייבא לארץ, בצורה מתוכננת ומחושבת, סמים מסוגים שונים. העובדה כי מטרת הייבוא היא לצריכה עצמית אינה מפחיתה בצורה ניכרת מחומרת המעשה. כמו כן, יש לייחס משקל רב לעברו הפלילי המכביד של המערער וכן אין להתעלם מסירובו לשתף פעולה עם גורמי השיקום אשר מטיל צל על נכונותו לשפר את דרכיו. סוף דבר, שוכנענו כי העונש שהוטל על המערער אינו סוטה ממדיניות הענישה הנהוגה באופן המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור, ואנו דוחים אפוא את הערעור. שאלות משפטיותסמים