אלימות בין שתי משפחות

ביום 2.3.2011, במסגרת אירועים אלימים אשר התרחשו בין משפחות שונות, השליך המערער 2 אבן ופגע במשאית שבה שהו שני בני משפחה שהייתה בעת האירוע מסוכסכת עם משפחתו. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אלימות בין שתי משפחות: השופט ס' ג'ובראן: לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בת"פ 58743-03-11 (כבוד השופט ש' אטרש) מיום 18.1.2012. נגד המערערים הוגש כתב אישום מתוקן המייחס להם עבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332 בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיפים 329(1) ו-329(2) בצירוף סעיף 29 לחוק, ועבירה של חבלה במזיד לפי סעיף 413ה ו-413יב בצירוף סעיף 29 לחוק. להלן עובדות המקרה כפי שמובאות בכתב האישום המתוקן: ביום 2.3.2011, במסגרת אירועים אלימים אשר התרחשו בין משפחות שונות, השליך המערער 2 אבן ופגע במשאית שבה שהו שני בני משפחה שהייתה בעת האירוע מסוכסכת עם משפחתו. האבן ניפצה את שמשת המשאית ובעקבות כך היא חדלה מנסיעתה. המערער 2 פגע ביושבי המשאית באמצעות מקל והמערער 1, שהיה קטין בעת ביצוע העבירה, פגע בהם באמצעות סכין. כתוצאה מכך, אחד מהנוסעים, סבל מדקירות מרובות בגופו שהצריכו חמישה ימי אשפוז וחודש מנוחה. בהמשך לאירוע זה, המערער 2 ואחרים השליכו אבנים ופגעו ברכב שבו נסעו שני נוסעים אחרים. אבן שהשליך המערער 1 פגעה בראשו של אחד הנוסעים. ביום 12.7.2011, בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער 2 בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן, וקבע כי המערער 1 ביצע את העבירות המיוחסות לו. זאת, בעקבות הודאתם של המערערים במסגרת הסדר טיעון. ביום 18.1.2012 בית המשפט הטיל על המערער 2 עונש של 24 חודשי מאסר בפועל; 18 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים, והתנאי שלא יעבור עבירת אלימות מסוג פשע; שישה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים, והתנאי שלא יעבור עבירת אלימות מסוג עוון; קנס בסך 1,000 ש"ח ופיצוי לאחד המתלוננים בסך 10,000 ש"ח. באותו היום, בית המשפט הרשיע את המערער 1 והטיל עליו 20 חודשי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים, והתנאי שלא יעבור עבירת אלימות מסוג פשע; שישה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים, והתנאי שלא יעבור עבירת אלימות מסוג עוון; קנס בסך 1,000 ש"ח; פיצוי לאחד המתלוננים בסך 20,000 ש"ח, וכן תשלום סכום התחייבות כספית בסך 2,000 ש"ח שהוטל עליו בתיק אחר. בגזר דינו התייחס בית המשפט לחומרת העבירות שבהן הורשעו המערערים ולנסיבות גרימתן שאירעו בעקבות סכסוך משפחתי. בית המשפט הדגיש כי המעשים שבוצעו נעשו ללא כל התגרות מצד המתלוננים ואת הצורך לקבוע רף ענישה מחמיר בגין עבירות דקירה, אשר נשקפת מהן "סכנה חמורה לחיים, לגוף ולנפש". כן התייחס בית המשפט להמלצות שירות המבחן בהן פורטו נסיבותיהם האישיות של המערערים, ובהן הומלץ על הטלת מאסר בפועל על המערער 2, ומאסר על תנאי על המערער 1. אם יוטל עונש מאסר בפועל על המערער 1, הומלץ כי מאסר זה יבוצע בעבודות שירות. עוד התייחס בית המשפט לסולחה שנערכה בין משפחות המערערים לבין משפחות המתלוננים. באשר למערער 1, בית המשפט התייחס לעובדת היותו קטין בעת ביצוע העבירה, אולם ציין כי הוא היה מצוי ברף הגבוה של הקטינות, בן 17 ושבעה חודשים. כן ציין בית המשפט כי למערער 1 עבר פלילי, אף אם הוא אינו מכביד. מבחינת שיקולים לקולה, בית המשפט התייחס להודאתו במעשים, להבעת החרטה שהביע ולשיתוף הפעולה שלו עם שירות המבחן לנוער. עם זאת, בית המשפט קבע כי נוכח העבירות החמורות שביצע, המשתייכות לתופעה הסכינאות, יש לתת בכורה לשיקולי גמול והרתעה. באשר למערער 2, בית המשפט התייחס לעובדה כי היה צעיר בעת ביצוע העבירה, להודאתו בכתב האישום המתוקן, לחרטה שהביע ולשיתוף הפעולה שלו עם שירות המבחן. כן התייחס בית המשפט לעברו הפלילי הנקי.    מכאן הערעור שלפנינו. לטענת המערערים העונש שהוטל עליהם הוא עונש חמור שאינו נותן משקל מספק לנסיבות המקרה. כך, לטענתם, לא ניתן משקל מספק לעובדה שהביעו חרטה ולכך שהודו במיוחס להם ועל כן חסכו זמן שיפוטי. המערער 1 טוען כי לא ניתן משקל מספק לעובדת היותו קטין בעת ביצוע העבירה ולשיקול השיקומי שיש לתת עליו את הדעת. כן טוען המערער 1 כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא אימץ את המלצת שירות המבחן שלפיה יש להטיל עליו מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות. המערער 2 טוען כי לא ניתן משקל מספק לנסיבותיו האישיות, וביניהן היותו אב צעיר העובד לפרנסתו ופרנסת משפחתו, ולכך שהוא נטול עבר פלילי. כן טוען המערער 2 כי הוא סובל ממום בעינו ויש לתת לכך את הדעת. לבסוף נטען כי חלקו בכתב האישום המתוקן הוא פחות מאשר זה של המערער 1 כיוון שהוא לא השתמש בסכין. מנגד, טוענת המשיבה כי אין מקום להתערב בעונש שהוטל על המערערים. המשיבה הדגישה את חומרת העבירות שביצעו, וטוענת כי אין מדובר בחריגה ממתחם הענישה הראוי בגין עבירות אלו המצריכה את התערבותו של בית משפט זה. באשר למערער 1, המשיבה ציינה את העובדה שאין זו הפעם הראשונה שבה הוא מורשע בפלילים וכי ניתן לראות שעונש טיפולי שהוטל עליו בתיק קודם לא הביא אותו לחדול מביצוע העבירות. על כן, שליחתו לתקופת מאסר היא חיונית. לאחר עיון בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, בהודעת הערעור ובנספחיה, בתסקירים העדכניים מטעם שירות המבחן, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות. כידוע, ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים שבהם ניכרת סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי ( 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל ( 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, בפסקה 11 ( 29.1.2009)). המקרה שלפנינו אינו מצדיק את התערבותנו, זאת משלא מצאנו כי העונש שהוטל על המערערים חורג ממדיניות הענישה המקובלת ביחס לסוג העבירות שבהן הורשעו ונסיבות ביצוען. המערער 1 לא היסס ובחר, ללא כל התגרות או איום מצד יושבי המשאית, לפגוע בהם באמצעות סכין, שהיא כלי נשק קטלני. תופעת השימוש בסכינים, כונתה לא פעם על ידי בית משפט זה כ"תת-תרבות הסכין", תופעה אשר יש לנהוג ביד קשה בכדי למגרה מנוף חברתנו. יפים לענייננו הדברים שנכתבו בע"פ 6881/97 מדינת ישראל נ' מולנור ( 26.2.1998):   "כפי שהתריע בית משפט זה לא אחת הפכה תופעת ה'סכינאות' בקרב בני נוער לתופעה נפוצה, והיות הדוקר נמנה על בני הנוער היא כשלעצמה אינה יכולה לשמש צידוק לענישה שאינה הולמת את חומרת העבירה. על בית המשפט לשוות לנגד עיניו, כבכל מקרה אחר, לא רק את הנאשם העומד לדין אלא גם את קורבן העבירה ותוצאותיה כלפיו, ואת האינטרס הציבורי. האיזון בין כל השיקולים מחייב במקרה זה הטלת עונש מאסר לתקופה ממשית".   לא נעלמה מעינינו העובדה כי המערער 1 היה קטין בעת ביצוע העבירות והעובדה כי הודה במיוחס לו, וכן תסקירי שירות המבחן בעניינו. אולם, בית המשפט המחוזי נתן דעתו לכל אלו ואיזן ביניהם בגזר דינו. ראייה לכך ניתן לראות בעונש המאסר שהוטל על המערער 1 לעומת המערער 2, על אף שנסיבות מעשיו חמורים יותר, עקב שימושו בסכין. למעלה מן הצורך נדגיש את שהוטעם בבית המשפט המחוזי, כי בעת ביצוע העבירה נמצא המערער 1 ברף הגבוה של הקטינות. על כל זאת, באיזון בין שיקולי השיקום לאינטרס הציבורי, יש להעניק לאחרונים משקל ניכר. כן נתנו דעתנו לנסיבותיו המשפחתיות של המערער 2 ולעובדה כי הוא אינו בעל עבר פלילי. גם במקרה זה, אנו סבורים כי בית המשפט המחוזי נתן דעתו לכלל השיקולים הרלוונטיים ואין מדובר במקרה חריג המצדיק התערבותנו. אשר על כן, הערעור נדחה. אלימות