על פי האמור בכתב התביעה בתאריך 22/08/93החליטה ועדת המכרזים של העיריה לפסול את הצעת המערערת מהטעם שנפל פגם בערבות הבנקאית אשר לא בויילה כדין. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביול ערבות בנקאית: השופט י. פלפל: .1ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר שבע (כבוד הנשיא עודד אל-יגון) - מיום 27/12/95בת.א. 6050/93לפיו דחה את תביעת המערערת נגד המשיבים. .2על פי האמור בכתב התביעה המתוקן שהגישה המערערת לבית משפט השלום בבאר שבע - המשיבה הראשונה (להלן: "העיריה") פרסמה בחודש אוגוסט 1993מכרז בו הזמינה הצעות מחירים להסעות תלמידים ועובדי הוראה למוסדות חינוך בתחומי העיר אשקלון. המערערת השתתפה במכרז והציעה הצעה ולפי האמור בכתב התביעה המתוקן הצעתה היתה הזולה ביותר לגבי שלושה עשר מסלולי נסיעה מתוך עשרים וחמשה מסלולים נשוא המכרז. אין מחלוקת שהמערערת המציאה יחד עם מסמכי המכרז ערבות בנקאית שהוצאה ע"י המשיב מס' 2(להלן:ו"הבנק") אולם ערבות זאת הוגשה לעיריה כשהיא בלתי מבויילת. הבנק, בייל את הערבות ביום 17/08/93, יומיים לאחר שהמכרז נסגר וזאת לפי בקשת העיריה. .3על פי האמור בסעיף 8לכתב התביעה המתוקן, בתאריך 22/08/93החליטה ועדת המכרזים של העיריה לפסול את הצעת המערערת מהטעם שנפל פגם בערבות הבנקאית אשר לא בויילה כדין. כתוצאה מאי הזכייה במרכז הפסידה המערערת, לטענתה, 450000ש"ח ועל כן הגישה את התביעה נגד המשיבים, ומשנדחתה התביעה הוגש הערעור הנידון בפנינו. .4בית המשפט קבע כי הבנק התרשל באי ביול הערבות ועל כך אין ערעור מטעם הבנק. .5בית המשפט קבע גם שכל הצדדים תמימי דעים שהצעת המערערת "אכן נפסלה במרכז" ועל כן קבע בית המשפט כעובדה שההצעה נפסלה "להבדיל מן המצב שההצעה נדונה לגופה או נכשלה בתחרות עם המציעים האחרים". על כן הצדיק בית המשפט את ב"כ העיריה בטענתו "כי עקב אותה הסכמה עובדתית נמנע מהבאת ראיות בנושא פסילת הצעתה של התובעת" המערערת. המערערת לא ביקשה לתקן את כתב התביעה בעת שב"כ העיריה הצהיר על התנגדותו לשינוי חזית. בית המשפט קבע עוד כי: "הקביעה העובדתית על פסילת הצעת התובעת הינה תוצאה של הסכמה דיונית, אינה מהווה בשום פנים ואופן אישור לנכונותה ההיסטורית של עובדה זו. ההיפך הוא הנכון, לעניות דעתי מצביעות כל הנסיבות על כך שהצעת התובעת לא נפסלה מעולם, אך כיוון שהעובדה האמורה מוסכמת על כל הצדדים, חובה עלי לקבלה כנתון. הסכמת הצדדים אינה יכולה להפוך דבר שקר לאמת, אך זכותם של הצדדים להסכים על עובדות מחייבת גם את ביהמ"ש, לפחות מן ההיבט הדיוני. הנני קובע איפוא כי עפ"י הסכמת הצדדים יושתת פסה"ד על הסכמת הצדדים על כך שהצעת התובעת אמנם נפסלה ע"י ועדת המכרזים. כאן המקום לעצור ולהדגיש שהסמכת הצדדים הינה בנוגע לעובדת הפסילה בלבד ולא על שום דבר נוסף, כמו הסיבות לפסילה וכיו"ב. כל מה שמצוי בגדר המחלוקת ואין עליו הסכמה - טעון הוכחה". .6בית המשפט קובע שהמערערת לא הביאה כל ראיות בנוגע לסיבת הפסילה של הצעת המערערת ובסיכומיה היא כופרת במפורש בכך שהצעתה נפסלה. עדי המשיבים התעלמו כליל מנושא זה בטענה שהמערערת לא טענה שהיתה פסילה ועל כן קבע השופט המלומד: "שאין מנוס מן הקביעה שלא הובאו כל ראיות בנוגע לסיבות שהביאו לפסילה". ועל כן משלא הביאה המערערת את הסיבות לפסילת הצעתה ע"י העיריה דין תביעתה להידחות. .7אם לא די בבלבול הנ"ל בקשר לעמדות המערערת מציין השופט המלומד, בעמוד 50של פסק הדין, שמנהל המערערת מר עייפר העיד במפורש שגזבר העיריה הודיע לו על פסילת הצעתה של המערערת ולעומתו, ביקש ב"כ המערערת בסיכומיו כי בית המשפט יקבע כי לא היתה החלטת פסילה מצד העיריה ועל כך תמה השופט המלומד וכותב "האם ב"כ התובעת (המערערת) מבקשת שלא אתן אמון בעדות מנהל התובעת"?! .8לדעתי בית המשפט צריך היה להשתית, כפי שאכן עשה, את פסק דינו על הסכמת הצדדים שהצעת המערערת נפסלה ע"י ועדת המרכזים ולו מן הטעם שהערבות הבנקאית, שעה שהוגשה יחד עם מסמכי המכרז לא היתה מבויילת. כפי שנפסק בבג"צ 42/89- פולקובסקי בע"מ נ' עירית תל אביב ו- 2אח' תקדין עליון, כרך (1) 89, תשמ"ט/תשנ"נ- 1989עמ' 72: "ערבות שאינה מבויילת, לא יכולה להתקבל על ידי עובד ציבור או משרד ציבורי, כגון המשיבים, שהרי מנועים הם לעשות כן על פי ס' 10ב' לחוק מס בולים של מסמכים תש"כ - .1961 הנה כי כי כן העותרת לא עמדה בתנאי המכרז". אשר על כן נראה לי כי דין הערעור להדחות. ההלכה שיצאה מלפני בית המשפט העליון חד משמעית ופסקנית - ערבות שאינה מבויילת לאו ערבות היא ומשום כך לא היה מקום להתחשב כלל וכלל בהצעת המכרז של המערערת. .9היה מקום לדחות את התביעה מטעם נוסף והוא שהמערערת לא הצליחה להוכיח את הנזק שכביכול נגרם לה. בנידון זה כותב הנשיא המלומד כי המערערת העריכה את נזקיה בשיעור של שליש מן ההכנסות הצפויות מן העיריה. והוא מפנה לעמ' 37לסיכומי ב"כ המערערת בפניו שם נכתב כי הערכת הנזק הינה "לפי חישובי רואה החשבון של התובעת". מנהל המערערת (התובעת) חזר על טענה זאת בחקירתו, בעמ' 15לפרוטוקול באומרו "הפיצוי הנדרש מחושב לפי הרווחים האבודים של התובעת... רואה החשבון שלנו ערך את חישובי הנזק של התובעת". ובמקום אחר בעדותו (עמ' 11) אמר מנהל המערערת: "אנו מעסיקים רואה חשבון אני לא מתמצא בנושא של ההוצאות ועלויות המימון להחלפת רכב וכיו"ב לשם כך יש לי רואה חשבון. צדק על כן הנשיא המלומד בהחליטו כי "מה וכיצד חישב רואה החשבון של התובעת את נזקיה ועל פי מה נקבע עקרון השליש - אינני יודע". רואה החשבון ממשיך וכותב כב' הנשיא לא העיד, וגם לא הוגשה חוות דעת מטעמו או מטעם מומחה אחר, ובעדותם של עדי התביעה לא נמצא כל רמז לתחשיבים שנעשו כביכול ע"י רואה החשבון. ועל כך אוסיף כי דבריו של רואה החשבון, שהובאו ע"י מר עייפר הינם בגדר עדות שמיעה ועל כן אין מקום להתערב בקביעה של הנשיא המלומד שגובה הנזק שנגרם, אם נגרם למערערת לא הוכח. על כן דין הערעור להדחות. המערערת תישא בהוצאות כל אחד מהמשיבים בסך 5000ש"ח בצירוף מע"מ ריבית והפרשי הצמדה. י.פלפל-שופט. השופט י' בנאי, אב"ד: אני מסכים. לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של כב' השופט פלפל.מס בוליםערבות