ביום גניבת רכב

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביום גניבת רכב: 1. התובע היה הבעלים של רכב מונית (להלן: "המונית"), בשותפות עם אחד שותף (להלן: "השותף"). ביום 9/7/95, נסע התובע במונית לירושלים, שם החנה אותה, בהסיעו תיירים. כשחזר למקום גילה, כי המונית נגנבה והגיש תלונה על כך למשטרה. התובע הודיע על כך גם לחברת הביטוח, בדרשו את תגמולי הביטוח. חברת הביטוח פתחה בחקירה, במהלכה עלה חשד, כי המונית נמכרה לערבים תושבי ירושלים ולא נגנבה, על כן סרבה חברת הביטוח לפצות את התובע. רק לאחר שהתובע הגיש תביעה נגד חברת הביטוח, זו הסכימה לשלם לו את מלוא סכום התביעה. 2. לטענת התובע, הנתבע הוא זה שמסר לחוקרי חברת הביטוח מידע שקרי במזיד, לפיו המונית נמכרה, כביכול, ולא נגנבה, מתוך רצון לנקום בו, בשל הקשר הרומנטי שבין גרושתו לבין התובע. לטענת התובע, דברי התובע לחוקרים מהווים לשון הרע על התובע וגרמו לתובע גם ביזוי והשפלה וגם פגעו במשלוח ידו. הנתבע נתבע לשלם לתובע פיצויים בסך 000, 150 ש"ח, בגין פרסום לשון הרע. 3. הנתבע מכחיש, כי הוא היה המקור למידע וכי היתה לו כוונה להתנקם בתובע, או להכפישו. לטענת הנתבע, שמועה זו, לפיה, כביכול, המונית נמכרה ולא נגנבה, רצה בין כל נהגי המוניות בעיר והוא שמע אותה, כמו הנהגים האחרים. לטענתו, הוא לא מסר כל ידיעה אנונימית לסוכן הביטוח ורק לאחר שנדרש ע"י החוקר להיפגש ולמסור עדות, עשה כן, בציינו מה ששמע. לדבריו, כשנדרש למסור עדות במשטרה עשה כן, כפי שמחובתו היה לעשות, בציינו שם, כי בתוך כך, משיחה שהיתה לו עם השותף, הבין במרומז, כי המונית נמכרה ולא נגנבה. 4. מטעם התובע העידו מלבדו, גם החוקר יריב ברטל (להלן: "החוקר"), שבאמצעותו הוגש דו"ח החקירה, המוצג ת/1, (להלן: "דו"ח החקירה"), גרושתו של הנתבע גב' לבנת קדוש, (להלן: "גב' קדוש"), וחוקר משטרת ירושלים, רס"ב עודד אלמליח, שטיפל בחקירה המשטרתית. מטעם הנתבע העיד רק הנתבע. 5. בלי להכנס לשאלה עד כמה מהווים דברי הנתבע, גם לחוקר וגם בעדותו במשטרה ת/ 16, משום פרסום לשון הרע, לא שוכנעתי, כי הנתבע הוא המקור לאותן אמירות, שעוררו את חשדותיה של חב' הביטוח. אין כל בטחון, כי הנתבע הוא זה שהתקשר למשרד סוכן הביטוח והודיע שמדובר בביום גניבה, כאשר מדובר בשיחה אנונימית. אין לקבל את דבריה של גב' קדוש, כי בזמן שנודע לנתבע, כי מוניתו של התובע נגנבה, אמר שינקום בתובע ויתקשר לחב' הביטוח "כלל", ויאמר להם שהמונית נמכרה ולא נגנבה. נין ידע הנתבע בו ברגע, כי המונית מבוטחת בחב' כלל? גם את דבריה, כי הנתבע אמר לה לאחר מכן, שהוא התקשר בעילום שם לחב' הביטוח, אין לקבל, כי המתקשר האנונימי התקשר לסוכן הביטוח ולא לחב' הביטוח. יתירה מזו, בחקירתה הנגדית, הוברר שהעדה מדברת על תאריך מרץ - אפריל, בעוד שהמונית נגנבה ביולי 95'. נראה שגב' קדוש נוטרת לנתבע על מערכת יחסיהם האומללה, כפי שתארה, ובחרה לעזור לתובע, עימו היא חיה, בזמן עדותה. 6. מעיון בדו"ח החקירה עולה תמונה המחזקת את טענות הנתבע. הגם שדו"ח החקירה, נערך לא רק ע"י החוקר, אלא ע"י ראש הצוות במשרד בו עבד, כשרוב האמור בו, הוא עדות שמיעה, לא ניתן להתעלם מהאמור בו, כשדו"ח זה הוגש ע"י התובע. מדו"ח החקירה עולה, כי החוקר נפגש תחילה, ביום 14/8/95, עם נהג המונית ארמונד עמר ורק למחרת דיבר עם הנתבע, כשרק ביום 21/8/95, נעתר הנתבע להפצרותיו להיפגש עימו. בסעיף 9 לדו"ח החקירה, מציין החוקר, כי ארמונד עמר רמז לו, בפגישתם כי המקרה מבויים. בשיחה טלפונית בין החוקר לנתבע, אמר הנתבע, כי ידוע לו שהמונית נמכרה, אבל לא ידועים לו פרטים. נראה שאכן היה זה, מהשמועה שעברה בין נהגי המוניות ולאו דוקא ממנו כמקור הידיעה, אחרת היה יודע למסור תמונה שלמה, שקרית וזדונית, אם היתה לו כוונה כזו. גם בעדותו במשטרה ת/16, הנתבע זהיר ולא חד משמעי, אומר הוא שם, כי החוקר אמר לו שהמונית נמכרה ולא נגנבה וביקש את עזרתו. הוא הסכים לעזור וביקש זמן. לאחר זמן, שמע בשיחה של נהגי המוניות, כי המונית נמכרה ולא נגנבה, כשלאחר מכן גם השותף רמז לו על כך, אם כי לא במפורש. נראה, שדברים אלה בעדות שאינה מפורשת וחד משמעית, כיאה ל"שמועה", לא התקבלו גם על דעת המשטרה, שבחרה לסגור את התיק נגד התובע. זאת ועוד - התובע בחר לא להעיד את השותף, הגם שמעורבותו בהקשר לפרשה נשוא הדיון עלתה הן בעדויות התובע והן מדו"ח החקירה. עדות השותף יכלה אולי לשפוך אור על ברור המקרה ולשלול אולי את טענות הנתבע, דבר שלא נעשה, כאמור. 7. המקור לכל אי הוודאות, באשר לחלקו הראשוני של התובע, בבניית עלילה, כביכול, נגד התובע, הא בסעיף 15לדו"ח החקירה. בסעיף זה, הדן בפגישה עם נהג מונית בשם צבי ידידיה, נראה כי המקור לאותה שמועה הוא דוקא צבי ידידיה, שגם הוא לא זומן לעדות. צבי ידידיה מסר, כי ביום גניבת המונית הוא היה בירושלים וראה את ראאד אחיו של אחד מהערבים, שנזכרו כמי שקנו את המונית, "משוחח עם אדם בשם יורם". לציין כי גם שמו של התובע הוא יורם. צבי ידידיה העביר מידע זה לנתבע, שחשב כי מדובר בתובע. מסתבר שהיה זה יורם אחר, אחיו של ארמונד עמר. גם צבי ידידיה מסר בעדותו לחוקר, כי נודע לו, יותר מאוחר מהשותף, כי מקום הימצא המונית ידוע לו וכי הוא יכול, לקבל את המונית תמורת 500, 1 ש"ח, אלא ש"הדבר אינו "משתלם להם" מבחינה כלכלית". 8. אם מוסיפים לכל הנ"ל גם את העובדה, שע"פ דו"ח החקירה, החוקרים התקשרו לאותם ערבים, שהוזכרו והתברר להם, כי אכן הם "עוסקים" ברכישת מוניות תמורת 000, 5 ש"ח, דבר שחיזק את חשדם של החוקרים, נראה שלא רק, השמועה הפורחת שימשה בסיס להמלצה לחב' הביטוח, לדחות את תביעת התובע, אלא עובדות שהובררו לחוקר, הגם שבמקרה, של התובע, לא היה לתובע כל קשר עם אותם רוכשים פוטנציאליים ומוניתו, אכן נגנבה ע"י אלמונים. 9. סיכומו של דבר, לא שוכנעתי שהנתבע היה המקור להפצת השמועה, בקרב נהגי המוניות, אף כי אולי לא הצטער, כשנדרש לסייע לחוקר שביקש את עזרתו, כשבסופו של דבר מילא חובתו למסור עדות במשטרה, בלי שהיה דווקני ונחרץ. אשר על כן, גם אם ניתן היה לראות בדברי הנתבע משום "לשון הרע", לאחר מעשה, היו עומדות לו גם הגנת "אמת דיברתי", שפורשה בפסיקה בדנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נגד יוסף קראוס, לפיה עומדת ההגנה גם אם מתברר לאחר כן שהפרסום היה לא נכון וגם היתה עומדת לו הגנת תום הלב, בנסיבות מקרה זה. 10. אשר על כן, אני דוחה את התביעה. בהתחשב בנסיבות אין צו להוצאות. זכות ערעור תוך 45 יום לביה"מ המחוזי. המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים. רכבגניבת רכבביטוח גניבת רכב