קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול החלטת בית דין כנסייתי: השופט צ' זילברטל: 1. עתירה למתן צו על תנאי המורה למשיבים לנמק מדוע לא תבוטל החלטת המשיב 2 (בית הדין הכנסייתי לערעורים של הפטריארכיה היונית האורתודוקסית בירושלים), שאושרה על ידי המשיב 1 (הסינוד הקדוש של הפטריארכיה היוונית האורתודוקסית בירושלים), לחייב את העותר לשלם למשיבה 3 (להלן: המשיבה) פיצויים בסך 15,000 דולר. 2. כפי שעולה מכתב העתירה, העותר, בן העדה היוונית אורתודוקסית, בעל אזרחות כפולה, ישראלית ובולגרית, אשר מרכז חייו בבולגריה, נישא למשיבה בשנת 2007. ביום 14.4.2010, לאחר תקופה בה היו בני הזוג פרודים, הגישה המשיבה תביעת גירושין בבית הדין הכנסייתי בעכו. תביעתה התקבלה, נישואי השניים הותרו והעותר חויב לשלם למשיבה פיצויים בסך 300,000 ש"ח. על החלטת בית הדין בעכו הגיש העותר ערעור למשיב 2. העותר צמצם את ערעורו לשאלת הפיצויים בלבד. ביום 20.12.2011 התקבל ערעורו של העותר באופן חלקי, וסכום הפיצוי הועמד על 15,000 דולר, בגין הנזקים הלא ממוניים שנגרמו למשיבה. על החלטה זו, הגיש העותר ערעור למשיב 1 אשר דחה בעל-פה את ערעורו ואישר את החלטת המשיב 2. 3. לטענת העותר, הן החלטת בית הדין הכנסייתי בעכו והן החלטת המשיב 2 ניתנו בחוסר סמכות. זאת מאחר שסימן 54 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל 1922 - 1947, מקנה לבתי הדין של העדות הנוצריות סמכות ייחודית לדון בענייני נישואין, גירושין ומזונות של בני העדה, ובעניינים אלה בלבד. סמכות שיפוט בעניינים אחרים של מעמד אישי נתונה לבתי הדין רק בכפוף להסכמת הצדדים. לטענתו, הוא מעולם לא הסכים להעניק לבתי הדין סמכות לדון בענייני פיצויים והוא אף התנגד לכך במפורש. כן טוען העותר, כי פסיקת הפיצויים אף מנוגדת להוראת סעיף 267 לחוק המשפחה הביזנטי (שהוא הדין האישי החל על בני הזוג), הקובע כי התרת נישואין אינה מקנה זכות למי מהצדדים לבקש פיצוי בגין הוצאות נישואין וכד'. לפיכך טוען העותר, החלטותיהם של בתי הדין ניתנו תוך חריגה מסמכות וכשהן נעדרות הנמקה והפנייה לתשתית נורמטיבית רלוונטית. כתוצאה מהחלטת המשיב 2, טוען העותר, נפתחו נגדו הליכי הוצאה לפועל ובגינם נמנעה יציאתו מישראל, ובכך, נפגעת באופן קשה אפשרותו להתפרנס, וזכויותיו לכבוד ולתנועה. 4. בתגובתם המקדמית לעתירה טענו המשיבים 2-1 (להלן: המשיבים) כי דין העתירה להידחות על הסף. לטענתם, העתירה אינה מגלה כל עילה, ואינה נמנית על אותם מקרים חריגים בהם יתערב בית משפט זה בפסיקותיהם של בתי דין דתיים. לשיטתם, סעיף 267 בחוק המשפחה הביזנטי, שלפיו, לטענת העותר, בית הדין היה מנוע מלפסוק פיצויים בצמוד להליך של התרת הנישואין, כלל אינו רלוונטי לתביעת הגירושין בעניינו של העותר, מאחר שהסעיף עוסק בהסדרת היחסים הרכושיים בין בני זוג עם הגירושין, ואינו עוסק בפיצויים הנובעים מעצם הגירושין, כפי שנפסק בעניינם של העותר והמשיבה. בעניין זה מדגישים המשיבים, כי סכום הפיצוי שחויב בו העותר על ידי המשיב 2 הוא בגין הנזק הלא ממוני בלבד שנגרם למשיבה. כן נטען, כי לבית הדין נתונה סמכות לדון ב"עניינים אחרים" אשר נכרכו בתביעת הגירושין, כל עוד הדיון בתביעה לא הסתיים. עוד טוענים המשיבים, כי אף אם מכתב העתירה עולה הטענה כי המשיבים לא יישמו את הוראות הדין הביזנטי כהלכה, הרי שאין בכך להצדיק את התערבותו של בית משפט זה. כמו כן טוענים המשיבים, כי יש לדחות את העתירה על הסף גם מן הטעם שהיא הוגשה בשיהוי ניכר, המלמד כי העותר השלים עם המצב הקיים ככזה שאינו נובע מהפרת הוראות הדין, ולפיכך הוא מנוע מלהעלות טענות אלו בעת הזו. 5. המשיבה בתגובתה אף היא טוענת כי יש לדחות את העתירה על הסף מטעמים דומים לאלה המפורטים בתגובת המשיבים. באשר לתביעת הפיצויים עצמה, טוענת המשיבה כי משלא העלה העותר בהזדמנות הראשונה בבית הדין את הטענה בדבר חוסר סמכות, הרי שיש לראותו כמי שהסכים לסמכות השיפוט של בית הדין הכנסייתי בתביעת הפיצויים. בעניין זה מוסיפה המשיבה, כי היא לא ניהלה כל הליך הקשור בתביעת הפיצויים ובנזקים שגרם לה העותר בתקופת נישואיהם בערכאה אזרחית מקבילה. דיון והכרעה 6. דין העתירה להידחות על הסף. בית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי דין והחלטות שנתנו על ידי בתי דין דתיים. לפיכך ההתערבות בהחלטות שניתנו על ידי ערכאות אלו תעשה במקרים חריגים, בהם נמצא כי ניתנה החלטה תוך חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, חריגה של בית הדין מהוראת חוק המכוונת כלפיו, או כאשר מתבקש סעד מן הצדק שאינו בסמכות בית הדין (ראו למשל: בג"ץ 4883/10 פלוני נ' בית הדין הכנסייתי לערעורים - הפטריארכיה היוונית, פסקה 4 ( 5.12.2010); בג"ץ 3201/07 - חאמד נ' בית הדין הכנסייתי של העדה היוונית אורתודוקסית בירושלים, פסקה 5 ( 23.04.2007)). בהתאם לעקרונות אלו, איני מוצא כי טענותיו של העותר מקימות עילה להתערבות בהחלטות המשיבים. מבלי שיש צורך להכריע בשאלה, האם הפיצויים בהם חייב המשיב 2 את העותר בגין זלזולו בחיי הנישואין (בשונה מפסיקה בנוגע לזכויותיהם הרכושיות של הצדדים הנובעות מהגירושין) עולים בקנה אחד עם הוראות חוק המשפחה הביזנטי, הרי שגם אם הם נפסקו תוך יישום שגוי של הדין הדתי, אין הדבר מצדיק את התערבותו של בית משפט זה (בג"ץ 6940/07 דווירי נ' בית הדין הכנסייתי לערעורים, פסקה 4 ( 4.11.2007); בג"ץ 4883/10 הנ"ל). אשר על כן, העתירה נדחית. העותר יישא בשכר טרחת עורך הדין של המשיבים 2-1 בסך 5,000 ש"ח ובשכר טרחת עורך דינה של המשיבה 3 בסכום זהה.                 ש ו פ ט השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: לאחר העיון מסכים אני לתוצאה אליה הגיע חברי השופט זילברטל. במישור העקרוני, אבקש להטעים כי עילות ההתערבות בפסיקת בתי הדין הדתיים דומות הן לגבי כל בתי הדין, ואמות המידה שמפעיל בית משפט זה צריכות להיות אחידות ככלל לגבי כולם. כשם שבמקרים מסוימים בעתירות נגד בתי הדין הרבניים, בהם ישנה תחושה שהמקרה ראוי, מתקיים דיאלוג עם בתי הדין באופן המאפשר עיון חוזר או דרך דיונית אחרת לטיפול בבעיה שנתעוררה, כן יתכן הדבר לגבי בתי דין דתיים אחרים (והדברים גם נעשים, דומני, לעתים). בחלק מן המקרים גם מתקבלות העתירות, כמובן, באלה כבאלה. ואולם, התיק הנוכחי אינו מתאים על פי נסיבותיו להתערבות, שכן גם אם למרבה הצער לא נימק בית הדין לערעורים את הכרעתו באשר לפיצוי שנפסק, מכל מקום הפחית אותו משמעותית - ב-80% - וניתן גם הסבר למהות החיוב בתגובת בית הדין לעתירה. כבר נאמר בבג"צ 3213/07 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול "מה שאינו נעשה על פי רוב בגלגול שלישי בתוך מערכת זו, בודאי לא ייעשה במסגרת הכיבוד ההדדי בין הערכאות". בנסיבות אלה אין איפוא עילה להתערבות, ומצטרף אני, כאמור, לתוצאה שהציע חברי. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט צ' זילברטל. כנסיות