קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בית עסק שעיקר שימושו עסקי יבוא או יצוא: 1. בפני ערעור על פסק-דינו של בית הדין לשכירות בתל-אביב-יפו (כב' השופטת עידית ברקוביץ) מיום 16.7.09 בת"ש 95/07, בו נדחתה בקשתם של המערערים להכריז על המושכר המוחזק על-ידי המשיב כ"בית עסק שעיקר שימושו עסקי יבוא או יצוא". 2. המערערים ביקשו לשחרר את המושכר מתקרת דמי השכירות הקבועה בחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר" או "החוק"), וזאת בהתאם לתקנה 1(3) לתקנות הגנת הדייר (דמי שכירות בבתי עסק - אי תחולת השיעורים המירביים והפחתות), התשמ"ג-1983 (להלן: "תקנות הגנת הדייר" או "התקנות"), אולם, כאמור, בית משפט קמא דחה את בקשתם. העובדות הצריכות לעניין 3. המערערים הינם הבעלים של 78.57% מזכויות הבעלות של בניין בן 2 קומות הנמצא ברחוב וולפסון 37, תל-אביב. המשיב מחזיק בשתי יחידות בבניין: האחת, חנות בקומת הקרקע; השניה, דירה בקומה הראשונה של הבניין. שתיהן משמשות לו לבית-עסק בתחום התאורה (יקראו להלן: "המושכר"). 4. המשיב החזיק במושכר מכוח הסכם שכירות מיום 15.5.83, ובתום תקופת השכירות, ביום 31.3.84, המשיך להחזיק במושכר כדייר מוגן על-פי החוק. גדר המחלוקת 5. המערערים טוענים, כי עיקר פעילותו של המשיב במושכר הינה של ייבוא ושיווק נברשות, מנורות וגופי-תאורה, לפיכך ובהתאם לתקנות, עליו לשלם דמי-שכירות ראויים שאינם כפופים לשיעור המירבי הקבוע בחוק. 6. לטענת המשיב, העסק המופעל במושכר הינו עסק של ייצור ומכירת מנורות וגופי-תאורה בקמעונאות, כאשר "הייבוא" מהווה פעולה מצומצמת וזניחה לעומת הפעילות העסקית הכוללת במושכר. מחלוקת זו הובאה להכרעה בפני בית-משפט קמא. פסק דינו של בית משפט קמא 7. בית-משפט קמא בחן את הראיות אשר הובאו בפניו, תוך התייחסות לע"א 414/89 סביליה נגד תגר, פ"ד מד(3) 388 (להלן: "פס"ד סביליה"), שהוא פסק הדין המנחה בעניין, וקבע כי "המשיב מייבא חלקי-מנורות ונזקק לייבוא זה כדי לייצר מנורות. העובדה שהמשיב מייצר ומוכר מנורות שחלקיהן מיובאים מחו"ל, איננה מכניסה את העסק לתחומי "בית עסק שעיקר שימושו עסקי יבוא ויצוא" (ראה ע"א 7/73 מיכאקשווילי נגד אגו בע"מ, פ"ד כז(2) 11). החשיבות שמייחס המשיב לייבוא החלקים כמו גם הודאתו כי אינו יכול להתפרנס בלא יבוא זה, אינן משנות את התוצאה ואינן מביאות למסקנה כי זהו עיקר השימוש במושכר. הדברים מקבלים משנה תוקף בשים לב לטיב הייבוא (חלקים בלבד) ולהיקפי הרכישות בחו"ל, כפי שתוארו לעיל. גם העובדה שהמשיב מוכר מנורות מיובאות, אינה מצביעה על כך שעיקר השימוש במושכר הוא ייבוא. פעולת המכירה של המנורות המיובאות איננה מהווה פעולת עזר, כרוכה או נלווית לפעילות הייבוא בהתאם למבחנים שהתוו בעניין סביליה" (ראה פיסקה 8 לפסק הדין). 8. בית-משפט קמא התייחס לכך שהמשיב מנפיק חשבוניות מס/קבלה אשר בכותרתן שם העסק: "אורות פריז יבוא - ייצור נברשות" וקבע, שאין בכך כדי להעיד על עיקר השימוש בעסק, לאור הסבריו של המשיב, לפיהם "שם העסק צוין כפי שצוין משיקולים שיווקיים, שכן קיימת דרישה למנורות מיובאות מאחר שיש הרואים בהן "מצרך מבוקש" או "יוקרתי". (עמ' 23 שורות 6-11). המשיב הוסיף והבהיר כי ציון הביטוי "ייבוא" בחשבונית אין בו הטעיה שכן הוא מוכר מנורות מיובאות, אשר הוא רכש מהיבואן - חברת פלאש. לאור האמור, הגם שחלקה של התוצרת הנמכרת היא אכן מיובאת, כפי שרשום על החשבוניות, הרי ייבוא זה לא נעשה על ידי המשיב באופן אישי, אלא על ידי אחרים" (פיסקה 9 לפסק הדין). 9. לאור האמור, דחה בית-משפט קמא את בקשת המערערים וקבע, כי אין המדובר במושכר שעיקר שימושו עסקי-ייבוא, לכן הוא כפוף לתיקרת דמי השכירות הקבועה בחוק, וממילא מתייתר הצורך לדון בשיעורן של אלה. המערערים לא השלימו עם התוצאה, מכאן הערעור שבפני. הערעור 10. שני הצדדים חוזרים על עמדותיהם. טיעון מרכזי בהודעת הערעור מתייחס לפרשנות השגוייה, לדעת המערערים, של המונח "עיקר" בפסק-דינו של בית-משפט קמא; מונח המופיע בתקנה 1(3) לתקנות. דיון והכרעה 11. סעיף 52א לחוק הגנת הדייר דן בדמי-שכירות מירביים בבתי-עסק שהחוק חל עליהם. סעיף קטן 52א(ה) הסמיך את הממשלה לקבוע בתקנות סוגים של בתי-עסק, שסעיף 52א לא יחול עליהם. בתוקף סמכותה זו, התקינה הממשלה את תקנות הגנת הדייר, הנזכרות לעיל, ובהן פירוט העסקים שהוצאו מתחולתו של סעיף 52א לחוק. תקנה 1(3) היא הרלוונטית לענייננו: "בית עסק שעיקר שימושו עסקי יבוא או יצוא". השאלה שעמדה לדיון ולהכרעה היא, כאמור, האם בית העסק של המשיב, אותו הוא מקיים במושכר, נכנס בגדרה של תקנה 1(3). 12. בע"א 7/73 אהרון ישר מיכקאשווילי נגד אגו בע"מ, פ"ד כז(2) 11 (1973) דובר על בית-עסק אשר שימש לתפירת מעילי גשם. מרבית החומרים לתפירת המעילים יובאו מחו"ל ומרבית תוצרתו יוצאה לחו"ל. בית המשפט קבע שם, כי עובדה זו אינה מכניסה את בית העסק לתחומי "בית עסק שעיקר שימושו עסקי יבוא או יצוא", מאחר ואת תקנה 1(3) יש לפרש בלשון המקובלת של בני-אדם, ועל-פיה עיקר שימושו של אותו בית העסק במושכר הוא ייצור המעילים, ולא יבוא וייצוא. בבר"ע 681/84 עזבון נוימן וייסלברג ז"ל נגד ורדה יהל (לא פורסם) (אוזכר בפס"ד סביליה) (להלן: "פרשת וייסלברג"), דובר על בית-עסק אשר עסק בייבוא מכשור מדעי מחו"ל ושיווקו. בית המשפט בחן מהי הפעילות שמתבצעת במושכר, בבחינת אופיו הדומיננטי של העסק, וקבע כי "מי שעוסק בעסקי יבוא, גם המחסן המשמש אותו באותו בניין הוא בגדר מושכר אשר עליו חלה תקנה 1(3), כי המחסן איננו אלא מקום המשמש לפעולות שהן תופעות הלוואי הטבעיות לפעולתו של יבואן". בפס"ד סביליה, אשר צוטט בהרחבה על-ידי הערכאה הדיונית, דובר על מושכר ששימש כחנות רהיטים בה נמכרו הרהיטים אותם ייבא סביליה. הרהיטים הורכבו והוחסנו במקומות אחרים. כן נמכרו במושכר רהיטים אחרים, שאינם מוצרי-ייבוא. בית המשפט, בדעת רוב, מפי כב' הנשיא (דאז) שמגר, קבע כי "לצורך פרשנותה של התקנה שבפנינו ובחינת התקיימות הדרישה כי עיקר השימוש בבית העסק יהיה עסקי יבוא או יצוא, אין לומר כי מכירה בישראל של סחורות מיובאות מהווה עסק של יבוא. כמובן, הבאת סחורות לישראל נעשית על מנת שימכרו לאחרים, אך אין לומר, כי פעולת המכירה של המוצר המיובא, לאחר סיום שלבי הבאתו, מהווה פעולת עזר, כרוכה או נילווית לפעילות הראשית של הבאת אותו מוצא לישראל. המכירה בשוק המקומי היא, לעניין זה, פעולה עיסקית עיקרית בפני עצמה. היא באה אמנם לאחר היבוא שקדם לה, אך אין היא נבלעת בו, ואין היא פעולת-עזר שלו. כפי שנקבע, ייצור מוצרים לשם יצוא איננו חלק מפעולות היצוא במובנן הרחב. כך יש לקבוע כי חנות בה נמכרים מוצרי יבוא איננה פעולת לוואי לפעולות היבוא, אלא פעילות עיסקית עצמאית ונפרדת". 13. מסקירת הפסיקה במקרים דומים (יצוא או יבוא) עולה, כי הפרשנות הנכונה היא להבחין בין השימוש במושכר, כ"פעולה עסקית עיקרית" בפני עצמה, ובין פעולות נלוות או משלימות לעיסוק הדומיננטי של הייבוא או הייצוא, כפעולת-עזר כרוכה או נלווית לה. כך, למשל, בפרשת וייסלברג, העיסוק הדומיננטי היה עסקי-ייבוא. בית המלאכה לתיקון המכשירים המיובאים בעבור הלקוחות שרכשו אותם, כמו גם המחסן, היוו "מקום המשמש לפעולות שהן תופעות הלוואי הטבעיות לפעולתו של יבואן". כך, למשל, מוסד שמטרתו קידום ועידוד הייצוא. נקבע, כי השימוש במשרדים, במחסנים ובספריה של המוסד, מהווה פעולת-הכנה, כרוכה או נלווית, שמטרתה לסייע למימוש פעולות הייצוא (ע"א 848/80 מכון הייצוא הישראלי נ' משיח, פ"ד לו(2) 249). 14. בענייננו, על-פי העובדות שנקבעו על-ידי בית-משפט קמא, עובדות שאיני רואה עילה להתערב בהן, מנהל המשיב במושכר עסק של ייצור ומכירה של מנורות וגופי-תאורה. לצורך הייצור, הוא משתמש בחלקים אותם הוא מייבא מחו"ל. הייבוא נעשה לכתובתו הפרטית ועומד על היקפים נמוכים מכלל הרכישות באותן שנים (8.3% בשנת 2005, 31.9% בשנת 2006 ו- 19.3% בשנת 2007, על-פי דו"ח רו"ח מטעמו של המשיב), הכל כמפורט בפסק-דינו של ביתמשפט קמא (סעיפים 7 - 8). אין לומר, כי ייבוא חומרי הגלם המשמשים לייצור הסחורה הנמכרת במושכר, בשים לב לטיבו ולהיקפו, מהווה עיקר ייעודו של בית העסק במושכר. ברי, כי בנסיבות אלה מלאכת הייבוא מהווה פעולת-עזר, כרוכה או נילוות לפעילות העיקרית של העסק, שהיא, כאמור, ייצור ושיווק מנורות וגופי תאורה. זהו עסק העומד בפני עצמו. העובדה כי המשיב זקוק לחלקים המיובאים, שכן בלעדיהם לא יכול היה לייצר את המנורות ואת גופי התאורה - אינה הופכת את ייבוא החלקים, לצורך הייצור, לעיקר העסק. הרי אם היה רוכש את אותם החלקים מיבואן או מייבא אחר, לא היינו אומרים שעיקר השימוש בעסק הוא רכישת מוצרים לגופי-תאורה. לפיכך, אני דוחה את הערעור. המערערים ישלמו למשיב את הוצאות הערעור וכן שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ בתוספת מע"מ והפרשי הצמדה וריבית מהיום עד יום התשלום בפועל. המשיב זכאי להפרע מן העירבון. 15. שאר קביעותיו של בית-משפט קמא, מקובלות עלי.יצואדייר מוגן (הגנת הדייר)יבוא