קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לביטול פסק בורר עקב מרמה: החלטה זו באה בהמשך להחלטה מיום 4.2.10 (להלן: "ההחלטה הקודמת"), ומכוח האמור בה. כפי שפורט בהחלטה הקודמת, עניינה היה בבקשה של המבקשים באותה בקשה (שיכונו להלן: "פולאק"), לסילוק על הסף של הבקשה לביטול פסק בורר שהוגשה על ידי המשיבים (להלן: "מודוב"). אחזור ואציין בתמצית כי פסק הבורר (של כב' הבורר מר חיים שפירא ז"ל), ניתן ביום 21.2.10, והוא אושר על ידי בית המשפט עוד ביום 15.5.01. בבקשה ביטול פסק הבורר טענו מודוב כי פסק הבורר ניתן על סמך עדויות שקר ועל סמך הסכם פיקטיבי, וכי הראיות עליהן הם מבססים את מסקנתם זו הן ראיות חדשות, שלא היו ידועות להם ולא היו יכולות להיות ידועות להם בסקידה סבירה קודם לכן, משום שהן התגלו רק בחקירת המשטרה בענין. בהחלטה הקודמת נקבע כי מודוב הגישו את הבקשה לביטול פסק הבורר באיחור, גם לשיטתם, משום שהם לא עמדו במועד שנקבע בס' 27(ב) לחוק הבוררות, לפיו יש להגיש את הבקשה תוך 45 יום מהמועד בו התגלו להם העובדות המשמשות יסוד לבקשה. כן נקבע כי כדי לבחון את השאלה האם מן הראוי להאריך את המועד להגשת הבקשה, יש לבחון הן את השאלה האם קיימים טעמים טובים המצדיקים את האיחור, והן את השאלה האם קיימים סיכויים טובים כי הבקשה תתקבל. נקבע גם כי מאחר שהבקשה מתייחסת לפסק בורר שניתן לפני כ-9 שנים, ואף אושר על ידי בית המשפט, הבקשה חותרת מטבעה תחת יסוד סופיות הדיון, ולכן יש לקבל בקשה כזו רק בנסיבות חריגות. מאחר שמודוב בתגובתם לבקשה, בקשו כי בית המשפט יתיר להם להתייחס באופן ספציפי לכול סעיף וסעיף בבקשת פולאק לסילוק על הסף, התרתי להם במסגרת ההחלטה הקודמת לעשות כן. ההחלטה הנוכחית ניתנת לאחר שהוגשה תגובה מפורטת של מודוב לבקשה לסילוק על הסף, ותשובה של פולאק לתגובה זו. מספר עניינים עלו במסגרת הבקשה והתגובות לה, שיש לבחון אותם ולדון בהם. האם הבקשה לביטול פסק בורר הוגשה במועד? ראשית יצוין כי במסגרת ההחלטה הקודמת נקבע כי לגישת מודוב נודעו להם העובדות הרלוונטיות המשמשות יסוד לבקשה ביום 23.6.09. במסגרת תגובתם, טענו מודוב כי טענה זו אינה נכונה, משום שהם קבלו את חומר החקירה במלואו מגב' טורקניץ רק ביום 24.7.09. עד סוף חודש יוני 2009, הם קבלו לגישתם חומר חקירה חלקי בלבד. פולאק כפרו בטענה זו, וטענו כי בניגוד לטענת מודוב, הגב' טורקניץ לא העבירה להם מעולם חומר חקירה כלשהו. מובן כי בשלב מקדמי זה של הדיון, בית המשפט איננו נדרש להכריע בין גרסאות עובדתיות סותרות. יחד עם זאת, אני סבורה כי טענתם של מודוב היא בעייתית מטעם אחר. ראשית, במסגרת הבקשה לביטול פסק בורר, מודוב לא טענו כי הם נמנעו להגיש את הבקשה במועד מוקדם יותר משום שחומר החקירה לא היה בידיהם, אלא משום שהוטל עליהם איסור לעשות שימוש בחומר החקירה ש"הלך ונערם" במשך השנים (ר' ס' 2 לבקשה ביטול פסק בורר). הבקשה לביטול פסק הבורר הוגשה - כך על פי הטענה - משהותר האיסור (ולא משהושג חומר החקירה). מאחר שזה היה הנימוק של מודוב לאיחור בהגשת הבקשה לביטול פסק הבורר, מודוב היו חייבים לציין מתי הוסר האיסור. על כל פנים, המועד בו הגב' טורקניץ צילמה בפועל את חומר החקירה איננו המועד הרלוונטי גם לגישתם של מודוב. המועד הרלוונטי הוא כאמור (לגישת מודוב) המועד בו "הותר האיסור", ואם מודוב השתהו לאחר מועד זה (ובקשו לצלם את החומר באיחור), אין בכך כדי להצדיק הארכה נוספת של המועד להגשת הבקשה לביטול פסק הבורר. זאת ועוד, גם לגישתם של מודוב היה בידיהם חומר "חלקי" עוד בסוף חודש יוני 2009. לגישתם, רק ביום 24.7.09, הם קבלו את החומר ה"מלא". בנסיבות אלה - וכאשר הבקשה מתייחסת לפסק בורר שניתן ואושר על ידי בית המשפט לפני כ-9 שנים, היה על מודוב לציין באופן מדויק ומפורט, מהו החומר החלקי שהיה בידיהם בסוף חודש יוני 2009, מהו החומר הנוסף שנוסף רק ביום 24.7.09. רק כך היה בית המשפט יכול לבחון מהו ההיקף של החומר הנוסף שנוסף רק ביום 24.7.09, והאם ה"חומר הנוסף" הזה הוא חומר שבלעדיו לא ניתן היה להגיש את הבקשה לביטול פסק הבורר קודם לכן. לכן, אני סבורה כי מודוב לא הוכיחו כי הם הגישו את הבקשה במועד - גם לשיטתם, וכפי שהובהר בהחלטה הקודמת, יש לבחון במצב זה האם קיימת הצדקה להארכת המועד. כפי שהובהר, החלטה להארכת מועד צריכה להביא בחשבון הן את הטעם לעיכוב בהגשת הבקשה, והן את סיכויי הבקשה לגופם. סיכויי הבקשה לביטול פסק בורר כפי שיובהר להלן, אני סבורה כי הסיכוי כי הבקשה לגופה היתה מתקבלת איננו סיכוי גבוה. פולאק טענו בבקשה לסילוק על הסף, כי המועד להגשת הבקשה לביטול פסק הבורר, חלף זה מכבר, שכן כל העובדות הרלוונטיות לבקשה היו ידועות למודוב לפני שנים רבות, עוד כאשר הם הגישו את התלונות נגד פולאק במשטרה, וכאשר נערכו חקירות המשטרה שמר אבי מובשביץ (מטעם מודוב) היה נוכח בהן, ושמע את מה שנאמר בהן באופן אישי. לאחרונה ניתן פסק דין מפורט של בית המשפט העליון, בו פירט בית המשפט העליון את ההלכה ביחס לבקשה לביטול פסק דין מטעמי מירמה. ניתן כמובן להקיש מפסק דין זה, גם לענייננו, בו מתבקש ביטול של פסק בורר שאושר, מטעמי מירמה. בפס"ד זה (ע"א 6019/07, טורג'מן נ. אחים עופר (ניהול) בע"מ (מיום 25.2.10), התייחסה כב' השופטת ארבל לשני מקרים של תרמית - "תרמית חיצונית" - בו נגרם פגם בהליך השיפוטי עצמו (כגון מתן שוחד לביהמ"ש וכד'), לבין מקרה של תרמית פנימית - כאשר נמנעה מבעל דין ההזדמנות להציג בפני בית המשפט את ראיותיו כיאות. המקרה דנן (כמו המקרה נושא פס"ד תורג'מן), הוא מקרה של תרמית פנימית. במקרה של תרמית פנימית, על בית המשפט לבחון אם התקיימו מספר תנאים, כדי להכריע בשאלה האם יש מקום לבטל פסק דין שניתן. התנאי הראשון הוא התנאי של "אמינות לכאורית", או משקל ממשי של הראיות המבססות את טענת המירמה. לא כל טענה לפיה מסמך שהוגש הוא מזויף, היא טענה שיש בה כדי להצדיק ביטול של פסק דין חלוט. התנאי השני הוא חיוניות הראיה - כך, כאשר היתה מירמה אך אין בכוחה לשנות את התוצאה של ההליך הראשון, אין מקום לקיומו של "משפט אזרחי חוזר". התנאי השלישי הוא ראיות חדשות ושקדנות סבירה. על פי התנאי, ניתן לבטל פסק דין רק אם טענת המירמה מתבססת על אירוע שהתרחש לאחר פסק הדין, או על ראיות חדשות שלא ניתן היה להשיגן במהלך ההתדיינות הראשונה, אף בשקידה סבירה. בית המשפט העליון התייחס לעובדה, כי כאשר מוגשת בקשה לביטול פסק דין מטעמי מירמה, קיימת התנגשות בין העיקרון של סופיות הדיון, לבין העיקרון של צדק וחקר האמת. בית המשפט שם קבע כי: "לעיתים אין מנוס מליתן לשיקולים המערכתיים ולשיקולי הצדק הדיוני גבור על שיקולי הצדק המהותי בעניין הפרטני, גם אם הדבר נעשה לא בלב קל ובניגוד לתפיסה הבסיסית שלנו שהצדק והאמת צריכים להיראות ולהיעשות". לאור זאת, כך נקבע, יש לפרש את התנאי השלישי בפרשנות מקלה, באשר למידת השקדנות הסבירה הנדרשת ממבקש הביטול, ולשים דגש בעיקר על שני התנאים הנדרשים האחרים -אמינות לכאורה וחיוניות הראיה. עוד קבע בית המשפט כי כאשר נפגע אינטרס ציבורי חשוב, בית המשפט יורה על ביטול פסק דין חלוט, גם ללא בחינת השקדנות הסבירה. מנגד, כך נקבע, קיים מעין חריג שעניינו בשיהוי בהגשת התביעה לביטול פסק דין חלוט. בהקשר זה נפסק כי כאשר חל שיהוי בהגשת התביעה לביטול פסק דין חלוט, נוטה הכף לכיוון עיקרון סופיות הדיון. לאור האמור בפסק דין טורג'מן, ולאור כתבי הטענות של הצדדים, נבחן עתה שוב את סיכויי הבקשה לביטול פסק בורר, כדי לקבוע האם יש מקום להאריך את המועד להגשתה. טענתם העיקרית של פולאק בבקשה לסילוק על הסף, היתה כי העובדות הרלוונטיות ביחס לכול אחד ואחד מהנושאים שהועלו על ידי מודוב בבקשה לביטול פסק הבורר, היו ידועות למודוב שנים רבות לפני שהוגשה בקשתם. נבחן עניינים אלה אחד לאחד. התרמית במסגרת הסכם היזמות בפתח תקווה הנושא הראשון שהועלה על ידי מודוב בבקשתם הוא נושא "התרמית במסגרת הסכם היזמות בפתח תקווה". בנושא זה טענו מודוב, כי חרף הקביעה בפסק הבורר, פולאק אינו זכאי להשבה. מודוב טענו כי הסכומים ששולמו ושהבורר קבע כי יש להשיבם, לא שולמו בפועל על ידי מר טורקניץ, ואף לא על ידי פולאק, אלא על ידי מי שכונו "הזרים". מדובר בדודים של מר פולאק, שמהעדוית במשטרה עולה כי פולאק חתם איתם על הסכם לשירותי בנייה. לטענת מודוב, מהחקירה במשטרה עולה כי "הזרים" היו אלה שהיו אמורים להזרים את הכסף, וכי הם פתחו בארץ חשבונות למימון הבניה. מר פולאק היה מיופה הכוח שלהם בחשבונות, והוא שנתן אישור להוציא את הכסף. גם בא כוחו של פולאק, עו"ד גל העיד כי טורקניץ לא הוציא את הכסף מכיסו, אלא פולאק הוא שדאג לתשלום. מודוב טוענים כי אילו היה הבורר מודע לעובדות אלה, הוא לא היה קובע כי הוא מאמין לפולאק, ולא היה קובע כי לחברת "ראו בית" מגיע סך של 100,000$. פולאק טענו כי כל העובדות הרלוונטיות בהקשר זה היו ידועות למודוב עוד במהלך הבוררות. על פי הטענה, פולאק הודה תמיד כי "הזרים" היו אלה שהיו צריכים לשלם, וכול המידע הרלוונטי בהקשר זה מצוי בהסכמים שהיו בפני הבורר. חרף האמור בהחלטה הקודמת, מודוב לא התייחסו באופן ספציפי לטענות פולאק בהקשר זה. כך, הם לא התייחסו לטענה לפיה כל החומר המתייחס לטענת התרמית במסגרת הסכם היזמות בפתח תקווה, היה קיים במסגרת הבוררות, והוא עולה מההסכמים שהיו בפני מודוב ובפני הבורר. בהעדר התייחסות לנושא זה, לא ניתן לשלול את טענתם של פולאק ביחס לכך. די בכך כדי לשלול את טענת מודוב. עוד טענו פואק, לחלופין, כי מודוב ידעו את העובודת בפתיחת החקירה במשטרה, כאשר מר מובשביץ הגיש את התלונה בהקשר זה ביום 31.3.07, וביום 4.4.05. מר מובשביץ אף היה נוכח בחקירתו של פולאק במשטרה, בה פולאק העיד בהקשר זה, חקירה שנערכה ביום 7.2.07. כאמור, מודוב אינם כופרים למעשה בכך כי הם ידעו את העובדות הרלוונטיות להגשת הבקשה לביטול פסק הבורר, הרבה לפני הגשת הבקשה. לטענתם - כפי שפורטה לעיל (שנטענה בס' 2-3 לבקשת הביטול), נאסר עליהם להעשות שימשו בחומר שהיה ידוע להם, והם הגישו את הבקשה רק לאחר שאיסור זה הוסר. האם יש מקום לקבוע כי מי שיש לו ראיות טובות להוכחת תרמית, זכאי להגיש בקשה לביטול פסק דין באיחור, רק משום שנאסר עליו על ידי המשטרה לעשות שימוש בחלק מהראיות הללו? בפס"ד ע"א 9800/01 שאלויאן נ. אפרמיאל (פ"ד נ"ח(4) 389), נקבע ביחס לסוגיית ההתיישנות, כי תקופת ההתיישנות מתחילה ממועד ידיעת עובדות חדשות הניתנות להוכחה בבית המשפט. בענייננו, אינני סבורה כי האיסור שהוטל על מודוב לעשות שימוש בחומר החקירה, מנע מהם את האפשרות להגיש בקשה לביטול פסק הבורר. ראשית, חלק מהחומר היה בידי מודוב כבר כאשר הם הגישו את תלונתם למשטרה. בחומר זה הם היו יכולים כמובן לעשות שימוש. חומר נוסף (שהתוספת הראייתית הגולמה בו אינה ברורה), הוא עדות פולאק במשטרה. כאמור, מר מובשביץ היה עד לעדות זו. הקושי בפניו ניצבו מודוב - לגישתם - לא היה כי לא היו בידהם ראיות להוכחת טענותיהם, אלא כי חלק מן הראיות שהיו בידיהם היו "אסורות לשימוש". אינני סבורה כי איסור כזה, יש בו כדי להצדיק הארכה של תקופת התיישנות - או כבענייננו, הארכה של התקופה להגשת בקשה לביטול פסק בורר שאושר. לטעמי, הקושי הראייתי היה צריך להיפתר במסגרת דיון בבקשה לביטול פסק בורר, שהיתה צריכה כאמור להיות מוגשת לפני שנים. ישנם מספר פתרונות אפשריים שניתן היה לנקוט בהם בהקשר זה (בקשה לבית המשפט להתיר שימוש בחומר, שימוש חלקי ברשות בית המשפט, דחיית הדיון עד שהמשטרה תתיר שימוש בחומר וכד'). אולם הפיתרון בו נקטו מודוב - השהייה של הגשת הבקשה במשך שנים ארוכות, איננו אחד מהם. יוער כי בפסה"ד בענין טורג'מן שנזכר לעיל, קבע בית המשפט העליון כי אין מקום לביטול פסק הדין באותו ענין הן בשל השיהוי בהעלאת הטענה, והן בשל הספק בדבר התקיימותו של התנאי של חיוניות הראיה. בית המשפט קבע שם, כי כבר כאשר הוגש ערעור על פסק הדין נושא בקשת הביטול, עלו חשדות למסמכים מזויפים. בית המשפט קבע כי לאור פרק הזמן מאז קיום החשדות ועד להגשת התביעה לביטול פסק הדין - פרק זמן של כשנתיים, הרי שאין מקום להיענות לבקשה (ר' ס' 34 לפסק דין). בענייננו - כאמור, השיהוי הוא ממושך הרבה יותר. לכן, מכוח השיהוי המשמעותי הזה, קיים ספק ניכר כי הבקשה לביטול פסק בורר היתה מתקבלת, לו היא היתה נדונה לגופה. אכן בית המשפט העליון הוסיף וקבע באותו ענין, כי הוא לא שוכנע כי מתקיים התנאי של חיוניות הראייה. בענייננו, כפי שהובהר, מודוב לא התייחסו מודוב לטענות פולאק, לפיהן החומר הרוונטי כולו ביחס לסוגיית "התרמית במסגרת הסכם היזמות בפתח תקווה", היה בפני הבורר עוד במסגרת הבוררות. לכן, קשה לקבוע כי הראיות הנוספות ביחס לחלקם של הזרים בתשלום - כפי שהוא עולה מהחקירות במשטרה, הוא חומר חיוני, שהיה בו כדי לשנות את פסק הבורר. התרמית במסגרת הסכם שירותי הבנייה עם הזרים הנושא השני שאליו מתייחסת הבקשה לביטול פסק הבורר, הוא טענת "התרמית במסגרת הסכם שירותי הבנייה עם הזרים". מודב טענו בהקשר זה כי הבורר החליט כי הוא מוסמך לדון בטענות בדבר אובדן רווחים והפיצויים של מודוב מהפרויקט בפתח תקווה. מודוב טוענים כי הבורר קבע כי אם שולם לפולאק הסכום ששולם, סביר להניח כי זה הסכום שהגיע לו. אולם, על פי הטענה, הבורר קבע זאת משום שהוא לא ידע כי פולאק חילק את הדירות בפתח תקווה שלא כדין, כי הוא הגניב תוכניות לוועדה בהקשר זה, כי הוא שיחד גורמים בוועדה, וכי הוא הורשע בבנייה ללא היתר. לו היה יודע הבורר את כל העובדות הללו, הוא היה משנה את קביעתו, ופוסק פיצויים לזכות מודוב. פולאק טענו כי הבורר החליט שלא לדון בנושאים של טענות הפיצויים ואובדן הרווחים כלל. עוד נטען כי התלונה ביחס נושא השוחד והזיוף של התוכניות, הוגשה על ידי מר מובשביץ מטעם מודוב, עוד ביום 11.5.03. מר מובשביץ העיד על כך במשטרה עוד ביום 31.7.03. לכן, מודוב יכלו להגיש את הבקשה לביטול פסק הבורר ככול שהיא מתייחסת לעניינים אלה כבר בשנת 2003. מהטעמים שציינתי לעיל, אני סבורה כי יש לקבל את עמדת פולאק גם בהקשר זה. אני סבורה כי מודוב ידעו את העובדות הרלוונטיות - כך עולה מטענותיהם שלהם, לפחות בחלקם העיקרי, כבר בשנת 2003, כאשר הם הגישו את התלונה נגד פולאק ביחס לזיוף התוכניות, וביחס לשוחד. עובדות אלה לא היו אסורות בשימוש - ולכן ניתן היה לעשות בהם שימוש כדי להגיש את הבקשה לביטול פסק הבורר כבר בשנת 2003. באשר לחומר החקירה המשטרתי שהשימוש בו נאסר, כפי שהבהרתי, אינני סבורה כי האיסור לעשות שימוש בחומר, מצדיק השהייה משמעותית כל כך של הגשת הבקשה - ולטעמי היה על מודוב להגיש את הבקשה, תוך שהנושא הראייתי, והאופן והמועד של הגשת הראיות הנטענות מהחקירה במשטרה, היה נבחן על ידי בית המשפט שאליו היתה הבקשה מוגשת. כפי שצוין לעיל, מפס"ד טורג'מן עולה כי די בחשדות ביחס לזיוף, כדי להתחיל את מירוץ הזמן בנושא השיהוי. בענייננו, היו למודוב הרבה יותר מחשדות. היו להם ראיות שהובילו להגשת תלונה במשטרה, וזאת כאמור כ-6 שנים לפני הגשת הבקשה לביטול פסק הבורר. לכן, מדובר בשיהוי משמעותי ביותר, שיש בו כדי להקשות את מודוב בבקשתם. באשר לנושא של חיונוית הראייה, קשה לקבוע באופן חד משמעי, כי לו היה הבורר מודע לכך כי פולאק חילק את הדירות באופן בלתי חוקי, הוא היה חוזר בו מהחלטתו לפיה הוא לא יפסוק פיצויים בגין אובדן רווח לצדדים, והיה קובע כי מודוב זכאים לפיצוי. מודוב לא הבהירו מדוע הראיות הנוספות היו מביאות לתוצאה זו. התרמית ביחס תשלום של 100,000$ במזומן נושא נוסף שהועלה בבקשה לביטול פסק הבורר, הוא נושא "התרמית ביחס לתשלום של 100,000$ במזומן". גם בהקשר זה הוגשה תלונה על ידי מר מובשביץ למשטרה, עוד ביום 4.4.05. גם בהקשר זה נוכח מר מובשביץ בחקירה, בה פולאק טען כביכול כי הוא מוכן לוותר על הסכום הזה. לכן, גם ביחס לנושא זה אחרו מודוב בהגשת הבקשה לביטול פסק הבורר. גם בהקשר זה חל אם כן שיהוי משמעותי של מודוב. גם בהקשר זה לא ברור עד כמה הראיות החדשות היו משנות את התוצאה של פסק הבוררות, כאשר חלק מהטענות של מודוב בהקשר זה נובעות מעניינים שעלו במסגרת הבוררות עצמה (כך למשל, הסכם הבוררות על הנספח לו, היו בידי מודוב עוד לפני הבוררות, ולכן הטענות לפיהן הנושא לא הופיע בנספח היו יכולות לעלות כבר בבוררות). הרטיבות בגג הפרויקט בגבעתיים הנושא האחרון אותו העלו מודוב בבקשתם הוא הנושא של "הרטיבות בגג הפרויקט בגבעתיים". בהקשר זה טענו מודוב כי פולאק שיקר לבורר. לטענתם, פולאק הסתיר בבוררות את העובדה כי בנה מבנה שלם באופן בלתי חוקי על הגג. לטענתם, הוספת מבנה שלם על הגג מחייבת עבודות בנייה מסיביות, בניגוד לתוכניות ולהיתרי הבנייה. על פי הטענה, אילו היה הבורר יודע את העובדות לאשורן בהקשר זה, הוא לא היה מקבל את טענות פולאק. על פי הטענה, מר מובשביץ לא ידע את העובדות, אלא רק מחקירות המשטרה, מהן עלה כי לפולאק לא היו היתרים לבנות את הפרגולות על הגג. עוד נטען כי מעדותו של עו"ד גל עולה כי מדובר בבית מגורים, בניגוד לטענת פולאק לפיה מדובר במבנה ללא קירות. אני סבורה כי אין לקבל את טענות מודוב גם בהקשר זה. פולאק הורשע ביחס לבנייה על הגג בגבעתיים עוד בשנת 99, היינו לפני הליך הבוררות. בשנת 2004 הוא הורשע בעבירה של אי קיום צו שיפוטי (ביחס לזר הדין משנת 99). עובדות אלה לא היו חומר חקירה "אסור בגילוי" - גם לגישת מודוב. בנוסף, מודוב לא התייחסו לטענות פולאק לפיהן במסגרת הבוררות היתה התייחסות לנושא הפרגולות, המומחה נשאל לגביהן, והבורר התייחס לכך. מכאן, כי קשה מאוד גם לקבוע כי מדובר בראיות שהיה בהן כדי לשנות בהכרח את פסק הבורר, לו הן היו ידועות לבורר במועד מתן הפסק. סוף דבר סיכומו של כל האמור לעיל הוא כי המידע הרלוונטי (ודאי ברמת חשדות, ואף הרבה מעבר לכך), ביחס לטענות שמודוב מעלים אותן היום במסגרת בקשתם לביטול פסק הבורר, היה ידוע למודוב מזה שנים. כל עולה מעמדתם של מודוב עצמם. העובדה כי לגבי חלק מהמידע, אסרה המשטרה על מודוב לעשות בו שימוש, אינה מצדיקה את השיהוי המשמעותי בהגשת הבקשה הנוכחית. מודוב היו צריכים להגיש את הבקשה כאשר המידע הרלוונטי היה ידוע להם. שאלת אופן גילוי המידע ומועד חשיפתו, היתה נבחנת במסגרת ההליך. התייחסתי לעיל גם לשאלת חיוניות הראיות. המסקנה של כל האמור לעיל היא כי יש לסלק את הבקשה על הסף. הבקשה הוגשה באיחור - כפי שנקבע בהחלטה הקודמת. מודוב לא הבהירו מדוע לגישתם הוגשה הבקשה במועד. הם לא הבהירו מדוע יש מקום להאריך את המועד להגשת הבקשה. לאור כל הנסיבות שפירטתי לעיל, אין מקום להאריך את המועד להגשת הבקשה לביטול פסק הבורר, הן בהעדר טעם מוצדק לכך, והן משום שגם לגופו של ענין - מכול הטעמים שלעיל, קיים סיכוי משמעותי כי הבקשה, לו היתה נדונה, היתה נדחית בשל השיהוי בהגשתה. לכן, אני מורה על סילוק על הסף של הבקשה לביטול פסק בורר. אני מחייבת את מודוב בהוצאות פולאק בסך 15,000 ₪ + מע"מ. ההוצאות יועברו מהסכום שהופקד במסגרת הבקשה לערובה להוצאות. יתרה ככול שתהיה תושב למודוב.יישוב סכסוכיםבוררמרמהביטול פסק בוררות