הדיון להלן הוא בבקשה לבטל את הצו שניתן להמצאת כתב התביעה אל מחוץ לתחום השיפוט. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לביטול צו להמצאת כתב תביעה אל מחוץ לתחום השיפוט: .1 בפנינו תביעה שהוגשה נגד שלוש נתבעות: אסטנו - חברה זרה שמנהלת את עסקיה בספרד ובבעלותה מספנות לבניית אניות; צים - חברה לספנות שרשומה בישראל; דימוס - חברה לספנות שרשומה בליבריה ושנרכשה בידי צים. בכתב התביעה אנו מוצאים טענות אלה: ביום 17.3.80נחתם הסכם בין אסטנו ובין דימוס, לפיו התחייבה אסטנו לבנות עבור דימוס שתי אניות צובר להובלת פחם. בעת עשיית ההסכם, התחייבה אסטנו לשלם לאטלנטיק סך של 000, 340דולר של ארה"ב בשל כל אחת מן האניות, ובסה"כ 000, 680דולר. סכומים אלה הובטחו כעמלה בשל שירותי תכנון ובשל שירותים נוספים שנתנה אטלנטיק בבניית האניות. לכתב התביעה צורפו צילומיהם של שני מכתבים, בחתימתה של אסטנו, שמפרטים את דבר התשלומים. ביום 5.9.80נחתם הסכם, לפיו רכשה צים את הבעלות בדימוס, והזכות לקבלת האניות הועברה אליה. לפי הנטען, הסכם זה לא גרע מזכותה של אטלנטיק לקבל את דמי העמלה. בשל משא ומתן שהיה בין אסטנו ובין צים, ובשל הפחתה שבאה כתוצאה ממנו במחירי האניות הנבנות, באה הפחתה גם בגובהם של דמי העמלה. טלקס שמפרט זאת נשלח לאטלנטיק מידי חברה אחרת, ששותפה לאטלנטיק בקבלת העמלה. בטלקס מיום 5.10.83דרשה אטלנטיק מאסטנו לשלם לה את הסכום של 000, 518דולר, שאינו שנוי, לטענתה, במחלוקת (להלן - "טלקס הדרישה"). בטלקס שנשלח מידי אטלנטיק לבא-כחה הובא ציטוט מטלקס אחר, שנשלח, לפי הנטען, מידי אסטנו לאטלנטיק ביום 17.10.83(להלן - "הטלקס המצוטט"). הטלקס המצוטט הוא מענה לטלקס הדרישה, ובאה בו בקשתו של יושב ראש אסטנו (כנראה - יושב ראש מועצת המנהלים של החברה) שאטלנטיק תפנה במישרין לבעלי האניה על מנת לדון אתם על הענין. אטלנטיק ראתה בכך נסיון אסטנו להתנער מהתחייבויותיה לתשלום דמי העמלה, ועל-כן הגישה את התביעה שבפנינו. .2 התביעה הוגשה נגד אסטנו על יסוד שני המכתבים שפרטו את תשלום דמי העמלה. היסוד להגשת התביעה נגד צים ונגד דימוס הונח בעובדות שכבר הוזכרו ובסעיף 12לכתב התביעה, שבשל חשיבותו, ראוי להביא את נוסחו המלא, לאמר - "התובעת טוענת כי בהתחשבנות שנעשתה בין הנתבעות לבין עצמן, ומבלי שהתובעת ידעה על כך, או הסכימה להתחשבנות זו, קיבלו על עצמן הנתבעת מס' 2ו/או מס' 3(צים ודימוס - מ' ב') התחייבות מפורשת או מכללא, למלוא סכומי העמלה המגיעים לתובעת וסכומים אלה, או ששולמו בעין לנתבעת מס' 2ו/או מס' 3, או שנזקפו לזכותן, בניגוד למוסכם בין הצדדים ובהפרה גסה של זכותה של התובעת לקבל את מלוא התשלום המגיע לה". על העובדות האלה בססה אטלנטיק את תובענתה כלפי צים, ובה שלוש תביעות: שצים קיבלה על עצמה, בין במפורש ובין מכללא, לשלם לאטלנטיק את דמי העמלה; שנזקף לזכותה של צים, שלא כדין, סכום של 000, 680דולר, שעליה להשיבו לאטלנטיק: שצים גרמה ביודעין לכך שאסטנו תמנע מביצוע התחייבויותיה לשלם לאטלנטיק את דמי העמלה. את חבותה של דימוס רואה אטלנטיק בכך שהיא היתה הצד הישיר להסכם שנחתם עם אסטנו לבניית האניות. .3 (א) עם הגשת כתב התביעה קיבלה אטלנטיק, על-פי צד אחד, את רשותו של בית המשפט להמציא את כתב התביעה לאסטנו, לכתובתה שמחוץ לתחום השיפוט. הבקשה (להלן - "בקשת ההמצאה") נומקה בכך שאסטנו היא בעל דין דרוש ונכון בתובענה שהוגשה גם נגד צים. לבקשת ההמצאה צורף תצהירו של מנהל אטלנטיק, שבו פרט המנהל את דבר הגשת התביעה, את דבר קיומן של הראיות הכתובות נגד אסטנו, את דבר היעדרה של תובעת לאסטנו בישראל ואת מעמדה של אסטנו כבעל דין דרוש ונכון לבירור מלא ויעיל של התובענה. (ב) הדיון שבפנינו הוא בבקשתה של אסטנו לבטל את הצו שניתן להמצאת כתב התביעה אל מחוץ לתחום השיפוט (להלן - "בקשת הביטול"). שלוש טענות עיקריות בפיה של אסטנו: (1) שהתובענה נגד צים ונגד דימוס אינה מגלה עילת תביעה, ועל-כן לא נתמלא תנאי עיקרי לצירופה של אסטנו לתובענה; (2) שגם אם התובענה נגד צים ונגד דימוס מגלה עילה, התביעה נגדן אינה אלא תביעה משנית כלפי נתבעות משניות. התובענה ערוכה כך שהנתבעת העיקרית היא אסטנו, וכיון שכך אין לצרפה לתובענה שהוגשה נגד נתבעות משניות; (3) שתצהירו של מנהל אטלנטיק אינו מאמת, כנדרש, את העובדות שבכתב התביעה. אסטנו לא צרפה לבקשת הביטול תצהיר ונמנעה מחקירתו של מנהל אטלנטיק על תצהירו. כיון שכך, הדיון נערך על-פי טיעונים בכתב. מטיעוניהן של צים ודימוס נמצא שהן תומכות בבקשת הביטול. .4 (א) הכלל הרחב הוא, ש"אין הריבון הישראלי רשאי לשפוט אנשים זולת אלה שמרותו עליהם, וגבולות המרות הם, בדרך כלל, גבולות המדינה, כמו שהוגדרו בסעיף 1לפקודת הפרשנות [11]. כל מי שנמצא גופו בתוך גבולות המדינה, שיפוטו של בית המשפט הישראלי חל עליו, וקיימת האפשרות להפעיל את השיפוט על ידי שבית המשפט ימסור לו את ההזמנה לדין" (ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה רביעית) עמ' 26[16]). "ומה הדין כשאין אפשרות למסור לנתבע את ההזמנה באחת הדרכים האלה? במקרה זה אין הנתבע חייב להתדיין בפני בית משפט בישראל, אלא אם כן היתה התביעה נמנית על אותן התביעות בהן רשאי בית המשפט להתיר לתובע המצאת ההזמנה אל מחוץ לתחום השיפוט..." (שם, בעמ' 29[16]). נמצא, שהתרת ההמצאה אל מחוץ לתחום השיפוט היא סטיה מן הכלל הרחב. סטיה זו מחייבת זהירות רבה, "כיוון שכמוהו (כמוה) כהפעלת הריבונות של ישראל - בתוך תחומי מדינה אחרת. המדינה בה נמסרת ההזמנה סובלת את המעשה מפאת ההדדיות שבדבר, שכן פעמים זקוקה היא לשימוש בכוח השיפוט שלה בתוך גבולותינו אנו... אך הענין מחייב שיקול כל הנסיבות..." (שם, בעמ' 30[16]). (ב) כך הדברים בהפעלת שיקול דעתו של בית המשפט להמצאה בכלל אל מחוץ לתחום השיפוט וכך הם, ובמשנה זהירות, בהפעלת שיקול הדעת בענייננו. הבסיס להתרת ההמצאה בענייננו נמצא בהוראותיה של תקנה 467(8) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג- 1963[10] (להלן - "התקנות"), לאמר - "רשאי בית המשפט להתיר המצאת כתב בית דין אל מחוץ לתחום שיפוטה של המדינה באחת מאלה:... (8) האדם שמחוץ לתחום המדינה הוא בעל דין דרוש, או בעל דין נכון, בתובענה שהוגשה כהלכה נגד אדם אחר, שהומצאה לו הזמנה כדין בתחום המדינה". משנה הזהירות שנדרשת בהפעלת שיקול הדעת להתרת ההמצאה אל מחוץ לתחום השיפוט על יסוד תקנת משנה זו מוסברת בכך, שבמקרה זה "נגררת העילה כלפי תושב החוץ אחרי העילה נגד נתבע אחר, מבלי שיש לה עצמה קשר טריטוריאלי ישיר אל תחום המדינה". (ע"א 8/67 [1]. ראה עוד: ת"א (ב"ש) 181/78, 182[7] בעמ' 509). .5(א) עתה, שהכלל הרחב והשיקולים הכלליים לסטיה ממנו מונחים בפנינו, ראוי לבחון את הוראותיה של תקנה 467(8) לתקנות [10]. שני תנאים מצטברים חברו בתקנת משנה זו. התנאי האחד הוא נחיצותו של תושב החוץ לבירור התובענה. המחלוקת שבענייננו אינה נוגעת לקיומו של תנאי זה. התנאי השני הוא כשרותה ומעמדה של התובענה שהוגשה נגד בעל הדין שבתוך תחום המדינה. בעלות הדין שבפנינו נחלקות בדבר טיבו של התנאי הזה, בדבר מהותו ובשאלת קיומו או היעדרו בענייננו. (ב) התקנה מדבר על "תובענה שהוגשה כהלכה". מקורו של הדיבור בכלל המקביל באנגליה, שלשונו היא - If the action begun by the writ being properly brought" Person out of the jurisdiction is a necessary or proper against a person duly served within the jurisdiction, a ."party thereto לעניננו, מילות המפתח לדיון המשווה הן המילים "properly brought" וראוי לבחון את המשמעות שניתנה להן במשפט באנגליה. שאלה זו נדונה במספר פסקי-דין באנגליה, ובעיקר בפסק-הדין בענין האניה בראבו ([8] 326,. A.c(1949) the brabo). ניתן לסכם את ההלכה האנגלית כך - The plaintiff must show a probable cause of action" ...against the person served within the jurisdiction , And not merely for the purpose the claim against that person must have been made(ההדגשה במקור) bona fide The supreme court practice, of bringing before the court the defendant who is out) "... Of the jurisdiction .([15] . 100, P. 1, Vol1982 סיכום זה של ההלכה נוגע לעילת התביעה כלפי בעל הדין שבתוך תחום המדינה. נדרש, שהתובענה שהוגשה נגדו תראה עילת תביעה אמיתית וכנה. על כך נסב גם הדיון בפסק הדין בענין האניה בראבו. אולם, זו רק דרישה עיקרית אחת מן התובענה כלפי בעל הדין שבתוך תחום המדינה. הדרישה העיקרית האחרת היא משקלו היחסי בתובענה של בעל הדין שבתוך תחום השיפוט לעומת משקלו של תושב החוץ. נדרש, שבעל הדין שבתוך תחום המדינה יהיה בעל הדין העיקרי מבין השניים, ומכל מקום - אל לו להיות נחות או משני לעומת תושב החוץ. הדרישה הזו נתבארה בספרם צ'שייר-ונורת, private international law(לונדון 1979, מהדורה עשירית, עמ' 94), לאמר - The words 'properly brought' have been inserted" Serious matter to expose a foreigner who owes on for the protection of persons abroad, for it is a Defendant in england must not be a mere dummy, a having his rights contested in this country. The allegiance here, to the inconvinience and annoyance of Subordinate and secondary defendant to the person".abroad נמצא איפוא, המשפט באנגליה מחייב שהתובענה כלפי בעל הדין שבתוך תחום המדינה תמלא שתי דרישות עיקריות: שעילת התביעה כלפי בעל דין זה תהיה כנה ואמיתית; שמעמדו כנתבע לא היה נחות או משני למעמדו של תושב החוץ בתובענה. (ג) הדרישה הראשונה, שהתובענה נגד התושב המקומי צריכה לגלות עילת תביעה אמיתית וכנה, אומצה במשפט הארץ במילים מפורשות. כך נאמר, "שתנאי מוקדם להפעלת השיפוט לפי תקנה זו היא שהתביעה נגד אותו "אדם אחר" - כאן, כאמור, המשיבים הישראליים - עומדת להתברר ואין דינה להימחק על-הסף בשל חוסר עילה... אין להניח שהוא (בית-המשפט - מ' ב') ירשה את צירופו של נתבע לפי תקנה 467(8) לתביעה נגד תושב, המתגלית מראש כתביעת סרק". (ע"א 254/71 [2] בעמ' 17). הדרישה השניה, בניסוחה לפי המשפט באנגליה, לא הוחלה בארץ במילים מפורשות. אולם, אמות המידה הכלליות להפעלת שיקול הדעת בהמצאת כתבי בי-דין אל מחוץ לתחום השיפוט, ומשנה הזהירות שנדרשת בהפעלת שיקול דעת זה לפי תקנה 467(8) לתקנות, מחייבות את מדידת משקלם היחסי בתובענה של התושב המקומי ושל תושב החוץ. יש למנוע מצב, שבו יגרר תושב החוץ להתדיין בפני בית משפט זר לו בשעה שהוא בעל דינו העיקרי של התובע. לדעתי, אין לפרש את הוראות תקנה 467(8) [10] באופן שתתקבל תוצאה כזו. .6עתה, שנתבארו בפנינו הכלל הרחב לפרישת סמכותו הפרסונלית של בית המשפט ואמות המידה לסטיה ממנו, ולאחר שנתבארו הוראותיה של תקנה 4678) לתקנות, נחזור ונבחן את תובענתה של אטלנטיק. כאמור, המבחן הוא כשרותה ומעמדה של התובענה כלפי בעל הדין שבתוך תחום המדינה, לאמר כלפי צים. .7נאמר כבר, שלאטלנטיק שלוש תביעות כלפי צים. נבחן את קיומה או היעדרה של עילת תביעה בכל אחת מהן. מאחר שלא הוגש תצהיר נגדי ומאחר שמנהלה של אטלנטיק לא נחקר על תצהירו, תערך הבחינה מתוך הנחה שהעובדות הנטענות בכתב התביעה נכונות. (א) התביעה הראשונה, שצים קיבלה על עצמה לשלם לאטלנטיק את דמי העמלה, מבוססת על שתי עילות. העילה האחת היא המחאת חבותה של אסטנו כלפי אטלנטיק לצים, והעילה השניה היא חוזה שנערך בין אסטנו ובין צים לטובת אטלנטיק. העילה הראשונה לא קמה בענייננו. דין הוא, ש"חבותו של חייב ניתנת להמחאה... בהסכם בין החייב לבין הנמחה שבאה עליו הסכמת הנושה..." (חוק המחאת חיובים, תשכ"ט-1969, סעיף 6[12]). הדין מחייב שתבוא הסכמה פוזיטיבית של הנושה להמחאת החבות. לפי הנטען בכתב התביעה (סעיף 12שהובא למעלה), אטלנטיק לא ידעה ולא הסכימה להתחשבנות שהיתה, לפי טענתה, בין אסטנו ובין צים. ממילא, היא לא נתנה הסכמה פוזיטיבית להמחאת חבותה של אסטנו. היעדר ההסכמה שולל את קיומה של העילה הראשונה. העילה השניה נטענת היטב בכתב התביעה. נטען שם, בסעיף 12, שצים קיבלה על עצמה "התחייבות מפורשת או מכללא למלוא סכומי העמלה המגיעים לתובעת". השאלה שבדיון אינה האם הונח יסוד מספיק לתביעה בשל ההתחייבות שנטלה על עצמה צים. המחלוקת היא האם טענתה של אטלנטיק, שלא ידעה על דבר ההתחשבנות בין אסטנו ובין צים ולא הסכימה לה, מהווה דחיית הזכות הנטענת עתה בפיה כלפי צים. לאמר, האם בטענת אי הידיעה ובטענת אי ההסכמה נתקיים התנאי, שבסעיף 35לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973[14] (להלן - "חוק החוזים"), לביטול למפרע של זכותה של אטלנטיק לדרוש את קיום החיוב מצים. לפי הוראות סעיף 35הנ"ל, מתבטלת הזכות אם הודיע המוטב "לאחד הצדדים לחוזה על דחיית הזכות תוך זמן סביר לאחר שאחד מהם הודיע לו עליה". בכתב התביעה אין פירוט עובדתי מספיק שנוגע להודעת הצדדים לחוזה. הדבר נטען על יסוד הטלקס המצוטט, שאינו בהיר במידה מספקת. ואפילו יש בכך הודעה של הצדדים לחוזה, אטלנטיק לא מסרה לצדדים הודעה על דחיית הזכות. לפי סעיף 60לחוק החוזים [14], יש לתת הודעה "בדרך המקובלת בנסיבות הענין". לדעתי, ההודעה צריכה להיות מפורשת, ומכל מקום צריכה להיות במעשה או בהתנהגות שיש בהם דחיית הזכות. טענת אי הידיעה וטענת אי ההסכמה על דבר ההתחשבנות בין אסטנו ובין צים אינה משמשת תחליף להודעה כזאת. ניתן לקבוע, שיש בטענת אי הידיעה יסוד ששולל את הודעת הדחיה. ואשר לטענת אי ההסכמה, זו נוגעת לעצם ההתחשבנות בין אסטנו ובין צים, ואינה נוגעת, בהכרח, לתוצאותיה. מאחר שסעיף 34לחוק החוזים [14] אינו מחייב את הסכמתו של המוטב ליצירת זכותו לדרוש את קיום החיוב, ומאחר שלא נטען בכתב התביעה שאטלנטיק נתנה הודעה על דחיית הזכות, עומדת לאטלנטיק תביעה כלפי צים על פי החיוב שזו התחייבה לטובתה. (ב) התביעה השניה של אטלנטיק נגד צים מבוססת על דיני עשיית עושר ולא במשפט. לפי הנטען, נזקפו סכומים לזכותה של צים או שולמו לה, שלא כדין. סכומים אלה, כדי הסך של 000, 680דולר, הם דמי העמלה שמגיעים לאטלנטיק. לפי הדין, "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה..." (חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, סעיף 1(א) [13]). השאלה שעלולה להתעורר היא האם עומדת לאטלנטיק תביעה, שכן היא לא העניקה בפועל את הסכומים לצים ולא זיכתה אותה בפועל. ענין זה התברר בפסיקה (ע"א 280/73 [3]). שם הוכרה זכותה של תובעת להשבה, בעילה של עשיית עושר ולא במשפט, למרות שהתעשרותה שלא כדין של הנתבעת לא באה במישרין מן התובעת אלא מלקוחותיה. הדבר אף הוסדר בדין, שקובע, ש"אחת היא אם באה הזכיה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת" (חוק עשיית עושר ולא במשפט, סעיף 1(ב) [13]). כך אף בענייננו. לפי הנטען, זכתה צים, מידי אסטנו, בסכומי כסף שמגיעים לאטלנטיק. זכיה זו נעשתה שלא כדין, והמזכה הממשית היא אטלנטיק. כיון שכך, עומדת לה תביעת השבה לפי הדין. (ג) התביעה השלישית של אטלנטיק נגד צים היא בעילה של גרם הפרת חוזה. הדין (פקודת הנזיקין [נוסח חדש], סעיף 62[9]) מחייב שגרם הפרת החוזה יעשה בידי המעוול "ביודעין ובלי צידוק מספיק". שני יסודות אלה דרושים לקיומה של העילה. בכתב התביעה נטען שצים התחשבנה עם אסטנו כך שדמי העמלה נזקפו לזכותה או שולמו לה, והכל - מתוך הפרה גסה של זכותה של אטלנטיק לקבל את דמי העמלה. אף שלמטה מכך חסר טיעונה של אטלנטיק את היסוד של עשיית העוולה "בלי צידוק מספיק", אני סבור שדי בתיאור העובדתי כדי להניח את היסוד לתביעה בעוולה של גרם הפרת חוזה. אולם, תביעתה של אטלנטיק אינה לפיצויים בשל נזק ממון שנגרם לה, אלא לביצוע התחייבות. כיון שכך, אין לאטלנטיק תביעה בשל העוולה של גרם הפרת חוזה. (ד) נמצא, איפוא, תובענתה של אטלנטיק נגד צים מגלה עילות ראויות להשמע בשתיים מתביעותיה: בתביעה לקיום הזכות שנוצרה לטובתה בהסכם שבין אסטנו ובין צים; בתביעה להשבת הכספים שנזקפו לזכותה של צים או ששולמו לה, שלא כדין. ניתן להסכים שהטיעון העובדתי בשתי תביעות אלה אינו מלא. אולם, טיעון חסר זה אינו משמיט את הבסיס לקיומן של עילות התביעה. כלל הוא, שתובענה לא תמחק בשל היעדר עילה אם ניתן לתקנה כך שתגלה עילה שראויה להשמע. שתי התביעות כלפי צים אינן נטענות בחסר כדי כך שהן חייבות במחיקה. את החסר בהן ניתן להשלים בתיקון התובענה. .8אף שהתובענה נגד צים תגלה עילות שראויות להשמע, לא התקיימה הדרישה העיקרית השניה כדי שהתובענה תחשב כאילו "הוגשה כהלכה". עיון בכתב התביעה יעלה, שמעמדה של צים כנתבעת נחות באופן ברור לעומת מעמדה של אסטנו. התביעה נגד אסטנו מבוססת על התחייבויות כתובות, והמקור ליצירת ההתחייבויות האלה נטען בבירור. לעומת זאת, התביעות נגד צים מבוססות על התחשבנות בינה ובין אסטנו, שנתוניה ופרטיה אינם ידועים לאטלנטיק. גם סעד הביניים שאטלנטיק עתרה לקבלתו, עיקול שהוטל על כספים שמגיעים לאסטנו מידי צים, מעיד על מעמדה של אסטנו כנתבעת עיקרית בתובענה. שוני זה בין מעמדה של אסטנו ובין מעמדה של צים בתובענה מפרש את נחיתותה ואת משניותה של צים כנתבעת. אני סבור, שהתובענה שהוגשה נגד צים לא מלאה אחר הדרישה העיקרית השניה כדי שתחשב כאילו "הוגשה כהלכה". היא לא הוגשה נגד צים כנתבעת עיקרית, כך שתהיה הצדקה לצוות על אסטנו, כתושבת חוץ, להיגרר ולהתדיין ביחד עמה בפני בית משפט זר לה, בישראל. לדעתי, בעלת הדין העיקרית של אטלנטיק היא אסטנו. בנסיבות אלה, לא יהיה זה נכון להפעיל את שיקול דעתו של בית המשפט, על-מנת לפרוש את סמכותו אל מחוץ לתחום שיפוטו. .9תקנה 468(א) לתקנות [10] מחייבת שבקשת המצאה תהיה נתמכת ב"תצהיר או ראיה אחרת המציינים כי המצהיר מאמין שיש לתובע עילת תובענה טובה". הפסיקה יחסה חשיבות יתרה לתכנו של התצהיר ושללה את ההפניה לכתב התביעה והעיון בו בלבד. כבר נאמר, ש"הגשת תובענה, יהא אשר יהא הבסיס שלה, אינה עילה למתן היתר המצאה... 'נימוקי הבקשה' הצריכים אימות אינם אלא העובדות המעמידות סמכותו של בית-המשפט ליתן את ההיתר... אילו די היה בהגשת תובענה, לא היה דבר קל מזה להשיג כל היתר, כדבר שבשגרה, כאשר התובע רוצה בו" (ע"א 565/77 [4] בעמ' 117). (ראה עוד: בר"ע 210/81 [5], שבו היה ויכוח בקשר לתכנו הספציפי של התצהיר אולם לא היה ויכוח בדבר ההכרח בפירוט עובדתי בתצהיר; ע"א 65/81 [6]). תצהירו של מנהל אטלנטיק כללי ואינו מפרט את העובדות שעל-פיהן ניתן היה להפעיל את שיקול דעתו של בית-המשפט לפי תקנה 467(8) לתקנות. בענייננו, היה על מנהל אטלנטיק לפרט את העובדות שמבססות את התביעה כלפי צים וכלפי אסטנו. פירוט זה, ובמיוחד הפירוט שנוגע לצים, חסר בתצהיר. חסר זה משמיט את הבסיס להפעלת שיקול דעתו של בית המשפט להמצאה אל מחוץ לתחום השיפוט, כאשר אין דבר עצמאי שיקשור את תושב החוץ לסמכות השיפוט בארץ לבד מן "התובענה שהוגשה כהלכה" נגד נתבע שהוא תושב מקומי. נמצא, איפוא, גם בשל טעם זה ראוי לבטל את צו ההמצאה אל מחוץ לתחום השיפוט. .10הדיון שבפנינו הוא דיון שלישי בין בעלות הדין. מלכתחילה, הוגשה התובענה נגד אסטנו, צים ודימוס בסדר דין מקוצר. הנתבעות הגישו בקשות למחיקת הכותרת ולהעברת הדיון לסדר דין רגיל. לאחר שהגישו טיעוניהן בכתב, העדיפה אטלנטיק להסכים למחיקת הכותרת. עיון בכתב התביעה יעלה, שצורפו בו עילות שניתן להביאן בסדר דין מקוצר ועילות שאין להביאן כך. ממילא, היה ראוי, במקרה כזה, למחוק את הכותרת בסדר דין מקוצר. בדיון נוסף שנערך, הסכימה אטלנטיק לבקשתה של אסטנו להמיר את העיקול שהוטל על כספיה בצים בערבות בנקאית על סך של 000, 680דולר. הסכמה זו, הגם שהתבקשה כמעט מעצמה, לא ניתנה אלא בדיון שבאי-כחה של אסטנו נאלצו להשתתף בו. בשל שלושת הדיונים האלה, זכאיות אסטנו, צים ודימוס לתשלום הוצאות. בהתחשב בסכום התביעה ובהתחשב בדיונים שנערכו, אני סבור שסכומי ההוצאות הראויים הם אלה: (א) לאסטנו - 000,700, 1שקל, בצירוף מע"מ. (ב) לצים ולדימוס, ביחד ולחוד - 000, 500שקל, בצירוף מע"מ. .11על-פי האמור, אני מבטל את הצו שניתן בתי"ה 5187/83ביום 23.11.83להמצאת כתב התביעה וההזמנה לדין לאסטנו, לכתובתה שמחוץ לתחום השיפוט. אני מחייב את אטלנטיק לשלם לאסטנו, לצים ולדימוס את סכומי ההוצאות הנקובים בסעיף 10לעיל. הסכומים האמורים ישאו הפרשי הצמדה וריבית, בשיעורם המלא וכמשמעותם בחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א1961, החל מהיום ועד לפרעון המלא.כתב תביעהמסמכיםצוויםהמצאת כתבי בי דין