בקשה לגילוי ראיות

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לגילוי ראיות: הנאשם הגיש "בקשה לקיום דיון בגילוי ראיות", כאשר עתירתו כי נדון, במסגרת בקשתו, בגילוי ראיות על פי סעיף 45 לפקודת הראיות לגבי הראיות המסומנות א'-ד' בעמוד 2 לתעודת חיסיון שנחתמה על ידי השר לביטחון פנים. בקשה דומה הוגשה ע"י הנאשם במ"ת 24084-11-10 שאף בה ביקש הנאשם את גילוי הראיות המסומנות בעמוד 2 בתעודת החיסיון בסעיפים א'-ד'. בקשתו האמורה נדונה בפני כב' השופט ד. מגד אשר דחה אותה בהחלטה שניתנה על ידו ביום 3.4.11. על החלטה זו של כב' השופט מגד והחלטה נוספת שניתנה על ידו במסגרת בקשה שהוגשה בפניו על פי סעיף 74(א)(ב) לחסד"פ הגיש הנאשם ערר לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון (כב' השופטת ארבל, בש"פ 3071/11) דחה את הערר ככל שהתייחס לבקשה לפי סעיף 45 לפקודת הראיות, וזאת בשל ההלכה כי אין זכות ערר על החלטות ביניים בהליך פלילי. יצויין, כי בית המשפט העליון ואף ב"כ הנאשם בערר לא העלו את הטענה בדבר העדר סמכות כפי שמעלה כעת הסנגור. עתה, כאמור, שב הנאשם ועתר בפנינו לקיום דיון בגילוי ראיות לפי סעיף 45 לפקודה, בקשר לאותן ראיות שאת גילויין ביקש בפני כב' השופט ד. מגד, והכוונה היא לאותן ראיות המסומנות א'- ד' בעמוד 2 בתעודת החיסיון. לטענת הנאשם החלטת כב' השופט ד. מגד בבקשתו של הנאשם לגילוי ראיות היתה החלטה שהיא בטלה מעיקרה משניתנה בחוסר סמכות. לטענת הנאשם עולה מסעיף 45 לפקודת הראיות ומפסיקה של בית המשפט העליון, כי רק המותב אשר בפניו מתנהל המשפט הוא הפורום המוסמך לדיון בבקשה לפי סעיף 45 לפקודה. מאחר שמשפטו של הנאשם מתברר בפני מותב תלתא, ולא בפני כב' השופט ד. מגד, לטענת הנאשם כב' השופט ד. מגד היה חסר סמכות לדון בבקשה לפי סעיף 45 לפקודת הראיות. סעיף 45 עניינו "חיסיון לטובת הציבור" - וזו לשונו: "אין אדם חייב למסור, ובית המשפט לא יקבל, ראיה אם שר הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע בעניין ציבורי חשוב, אלא אם מצא בית המשפט הדן בדבר, על פי עתירת בעל דין המבקש גילוי הראיה, כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה". לטענת הנאשם יש לפרש את המילים "... בית המשפט הדן בדבר..." באופן שהכוונה היא לאותו מותב אשר בפניו מתנהל המשפט, היינו שומע את הראיות ומכריע בדינו של הנאשם. תימוכין לטענתו מוצא הנאשם בהחלטה שניתנה בת.פ. (מחוזי ירושלים) 421/09 מדינת ישראל נ' יצחק בר מוחה ואח', שם קבע כב' השופט ר. כרמל בהסתמך, בין היתר, על האמור בע"פ 651/95 איחסן נ' מדינת ישראל כי בית המשפט המוסמך לדון בגילוי חומר חקירה הוא זה השומע את הראיות. החלטה זו היתה נשוא בג"צ 3118/10 יצחק בר מוחה ואח' נ' בית משפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ר. כרמל ואח'), אשר במסגרתו הועלו ע"י העותר, יצחק בר מוחה "טענות עקרוניות נגד ההסדר שמכוחו השופט הדן בהליך העיקרי דן גם בעתירה לגילוי ראיה". בית המשפט העליון דחה את העתירה על הסף בקובעו "ההחלטה בעתירה לגילוי ראיה חסויה היא החלטת ביניים בהליך פלילי שעליה, כידוע, לא ניתן לערער אלא במסגרת הערעור על פסק הדין כולו. כלל זה לא ניתן לעקוף באמצעות פניה לבית משפט ביושבו כבית משפט גבוה לצדק, אשר איננו יושב כערכאת ערעור על החלטותיהן של הערכאות הדיוניות...". זה הוא עיקרו של פסק הדין. הנאשם מפנה לאמרת אגב שם נאמר "....העתירה שלפני איננה נמנית על מקרים חריגים ונדירים אלה, שכן היא תוקפת פרקטיקה דיונית המעוגנת, משכבר הימים, הן בפקודת הראיות, הן בהלכה הפסוקה... ההלכה הפסוקה - שנדרשה לפרשנותו של סעיף זה - קבעה, כי הוראת הסעיף משמיעה אותנו כי בעתירה להסרת חיסיון לטובת הציבור מכוח סעיף 45 לפקודת הראיות ידון אותו השופט הדן בתיק....". בית המשפט מזכיר (שם) את פסק הדין שניתן בע"פ 65/95 איחסן נ' מדינת ישראל. על החלטה זו של בית המשפט הוגש דנג"צ 3409/10. כב' הנשיאה ביניש אשר דחתה את הבקשה לדיון נוסף קבעה כי "דין העתירה לדיון נוסף להידחות. סעיף 45 לפקודת הראיות קובע מפורשות כי העתירה לגילוי ראיה חסויה תתברר בפני "בית המשפט הדן בדבר", ואכן בפסיקת בית משפט זה נקבע כי אין מניעה לכך שהשופט הדן בהליך הפלילי עצמו ידון גם בעתירה לגילוי ראיה חסויה לפי סעיף 45 לפקודת הראיות... הגם שנאמר כבר בפסיקה כי יש מקום לשקול שינוי הדין בעניין זה". נשאלת השאלה האם אכן, כטענת הנאשם, עולה מנוסח סעיף 45 לפקודת הראיות ומהפסיקה שרק מותב בית המשפט הדן בהליך הפלילי עצמו מוסמך לדון בבקשה לפי סעיף 45 לפקודה, והאם פועל יוצא מכך הוא שכאשר שופט אחר באותה ערכאה דן בבקשה החלטתו בטלה בשל חוסר סמכות. אין בידנו לאמץ את הפירוש לו טוען הנאשם באשר לאמור בסעיף 45 לפקודת הראיות ולפסיקה שאוזכרה ע"י בא כוחו. בסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982, נאמר כי בקשה לפי סעיף זה שענייננו "עיון בחומר החקירה" "תידון לפני שופט אחד ובמידת האפשר היא תובא בפני שופט שאינו דן באישום". בסעיף 45 נאמר כי שאלת החיסיון לטובת הציבור תידון בפני "בית המשפט הדן בדבר". בעוד שסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי מתייחס ל"שופט" הרי שסעיף 45 לפקודת הראיות מתייחס ל"בית המשפט הדן בדבר", זאת בהבדל מ"שופט" , היינו בית המשפט על כל אחד משופטיו. נקבע בסעיף 3 לחוק סדר הדין הפלילי כי בכל עניין של סדרי דין שאין לגביו הוראה בחיקוק "ינהג בית המשפט בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית צדק". נטען, טענה שאף הועלתה בהליכים שנוהלו ע"י יצחק בר מוחה, כי קיום דיון לפי סעיף 45 לפקודת הראיות פוגע במראית פני הצדק, שכן בית משפט הדן בעניינו של נאשם, כאשר הוא מקיים דיון לפי סעיף 45 לפקודה נחשף לחומר חקירה שאינו בידי הנאשם או בא כוחו, ואף כי מדובר בשופטים מקצועיים, עלול הוא, ולו באופן תת מודע, להיות מושפע מאותו חומר, וכאשר בית המשפט מחליט שלא לאפשר להגנה לקבלו, אין באפשרותה להתגונן בפניו. הפרקטיקה הנוהגת בבתי המשפט באשר לאופן יישומו הדיוני של סעיף 45 לפקודת הראיות אינה זהה. יש בתי משפט, ובית משפט זה נמנה עליהם, בהם נהוג כי שופט אשר אינו דן בתיק העיקרי ידון בבקשות לפי סעיף 45 לפקודת הראיות, כפי שאכן קרה גם בענייננו, שכב' השופט ד. מגד דן בבקשת הנאשם, וזאת על מנת למנוע חשיפת המותב הדן בתיק העיקרי לראיות בלתי קבילות וכן למנוע פגיעה במראית פני הצדק, ומתוך ראיה שפרקטיקה כזו הינה ה"טובה ביותר לעשיית צדק" (סעיף 3 לחוק סדר הדין הפלילי). יש בתי משפט שהפרקטיקה הנוהגת בהם הינה זו שיושמה בפסיקה אליה הפנה ב"כ הנאשם, היינו פסקי הדין בעניין איחסן ובר מוחה. המערערים בע"פ 65/95 איחסן ואח' נ' מדינת ישראל, ערערו על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת שדחה את בקשתם לפסול עצמו מלדון בעניינם. העילה להגשת בקשת הפסילה היתה היחשפותו של בית המשפט לחומר ראיות חסוי שההגנה בקשה את גילויו. לאחר שהמערערים הגישו את בקשתם לפי סעיף 45 לפקודת הראיות ובית המשפט עיין בחומר החסוי, ביקשו המערערים כי בית המשפט יפסול עצמו מאחר ש"בא לידיעת בית המשפט חומר ראיות שלא הוגש כדין כראיה במשפט". פסק הדין בעניין איחסן דן איפוא בשאלה האם על שופט לפסול עצמו לאחר שנחשף לחומר ראיות חסוי במסגרת דיון לפי סעיף 45 לפקודה. על כך ענה בית המשפט, כב' הנשיא מ. שמגר, בשלילה. כדבריו - וזה הוא העיקר בפסק הדין - "לו רצה המחוקק שמי שעסק במלאכת העיון בחומר הראיות החסוי לא ימשיך עוד בדיון, היה קובע זאת מפורשות....". בניגוד לטענת הנאשם, אין בפסק הדין בעניין איחסן קביעה, כי רק בית המשפט שבפניו מתברר משפטו של הנאשם הוא בית המשפט המוסמך לדון בבקשה לפי סעיף 45 לפקודה. לנוכח קביעתו האמורה של הנשיא מ. שמגר, נדחתה בקשת הפסילה של הנאשמים המערערים בעניין איחסן. נציין כי לשון סעיף 45 מאפשרת את הפרקטיקה הקיימת, ושהיא קיומו של המצב הרצוי, ששופט אחר של אותו בית משפט, ואשר אינו שומע את הראיות, ידון בבקשה לפי סעיף 45 לפקודה. גם בעניין בר מוחה, ניסתה ההגנה, מלכתחילה, למנוע מהשופט אשר דן בעניינו של בר מוחה לדון בבקשה לפי סעיף 45 לפקודה. כב' השופט כרמל, אשר בפניו התברר משפטו של בר מוחה, קבע כי יש לו הסמכות לדון בבקשה לפי סעיף 45 לפקודה; כמו בעניין איחסן בית המשפט העליון בבג"צ ובדנג"צ בעניין בר מוחה דחה את הערעור על קביעת בית המשפט המחוזי, שכן, על פי סעיף 45 לפקודה הסמכות לדון בבקשה לפי אותו סעיף היא ל"בית המשפט הדן בדבר" היינו הן השופט אשר שומע את המשפט עצמו - כפי שהיה באיחסן ובר מוחה - והן בהתאם לפרקטיקה הנהוגה בחלק מבתי המשפט - אף בפני שופט אחר באותה ערכאה. סוף דבר, משניתנה החלטה ע"י כב' השופט ד. מגד בבקשה לפי סעיף 45 לפקודת הראיות, הזהה לבקשה בענייננו, הננו דוחים את הבקשה על הסף. כב' השופט ד. מגד היה מוסמך לדון בבקשה לפי סעיף 45 לפקודה , שהוגשה אליו בזמנו ע"י הנאשם, והחלטתו באותה בקשה ניתנה בסמכות. לפיכך, ברי כי אין מקום לדון שנית בבקשה, והבקשה נדחית. גילוי ראיותראיות