קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לדיון נוסף בהרשעה על רצח: 1. זוהי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"פ 2098/08 פרעוני נ' מדינת ישראל ( 28.12.2011) (כבוד השופטים מ' נאור, י' דנציגר ונ' הנדל), בו נדחה ערעורו של העותר על הרשעתו בעבירות שונות, ובראשן עבירת הרצח. 2. פסק הדין מושא העתירה נסוב על אירועים שהתרחשו ביום 23.7.2005. בין המנוח לבין העותר שררה מתיחות, שבעקבותיה ניקב העותר את צמיגי מכוניתו של המנוח. בתגובה הגיש המנוח תלונה במשטרה. בשעת ערב התכנסו מספר אנשים בביתו של המנוח בניסיון לארגן "סולחה". בין הצדדים הושגו הסכמות ולאחר מכן עזב העותר את המקום. אלא שכעבור זמן קצר שב העותר ברכבו לבית המנוח, הפעם בליווי אביו. העותר עצר את הרכב מטרים ספורים ממרפסת הבית בה שהו אותה העת המנוח ואנשים נוספים, יצא מהרכב כשבידו רובה ואיים באמצעותו על המנוח ועל מקרוביו. במקביל יצא מהרכב גם אבי העותר כשבידו אקדח, והחל להתקרב אל המנוח תוך כדי הטחת קללות. כשהוא עומד מרחק של כשני מטרים מהמנוח, ירה אבי העותר בחזהו של המנוח וגרם למותו. 3. בפני בית המשפט המחוזי העידו שלושה עדי ראיה, אשר טענו כי זיהו את העותר בזירת הרצח "בזמן אמת". מנגד טען העותר כי הוא כלל לא היה בזירת הרצח בשעת המעשה, וכי היה זה אחד מאחיו שהצטרף אל האב בביצוע הרצח. לטענת העותר, נוכח הדמיון בין תווי פניו לבין תווי פניהם של אחיו, ועל רקע התאורה הקלושה בזירת הרצח, לא היה ביכולתם של העדים לזהות את פני השותף לרצח ברמת הודאות הנדרשת, ומשכך על בית המשפט להורות על זיכויו מחמת הספק. בית המשפט המחוזי התרשם כי שלוש עדויות הזיהוי מהימנות, ומנגד דחה את גרסתם של העותר ושל שאר עדי ההגנה. נקבע כי חרף הדמיון הכללי בין תווי פניו של העותר לבין אלה של חלק מאחיו, קיימים הבדלים ברורים בין האחים המאפשרים את זיהויו. עוד ייחס בית המשפט משקל להיכרות המוקדמת שבין אחד מעדי הזיהוי לבין העותר, וקבע כי היכרות זו מחזקת את הסבירה כי היה ביכולתו לזהות את העותר גם תחת נסיבות מלחיצות כבשעת הרצח. שופטי ההרכב אף ביקרו בזירת הרצח וערכו שני ניסויים המדמים את מהלך הרצח, במטרה לבחון אם ניתן היה לראות בבירור את פניו של העותר בהינתן תנאי התאורה ששררו במקום בעת המעשה. הניסוי נערך פעמיים - פעם אחת כשאורות הרכב ממנו יצאו החשודים דולקים, ופעם נוספת כשאורותיו כבויים. בית המשפט התרשם כי בשני המצבים ניתן היה להבחין בתווי פניו של העותר והסיק כי אפשרות הזיהוי "בזמן אמת" הייתה קיימת. אמנם, כך צוין, לא ניתן לדעת מה היו תנאי התאורה המדויקים בשעת המעשה, אולם אין בכך כדי לפגוע במהימנות העדים. לעדויות אלה, כך הסביר בית המשפט, מתווספות ראיות נסיבתיות כבדות משקל, המובילות כולן יחד למסקנה כי נוכחות העותר בזירת הפשע הוכחה מעל לכל ספק סביר. משכך הרשיע בית המשפט המחוזי את העותר בעבירת הרצח. 4. העותר ערער על הכרעת הדין לבית המשפט העליון וטען פעם נוספת כי העמדתו לדין מקורה בטעות בזיהוי. בית המשפט העליון קבע כי אין מקום להתערב בממצאי הערכאה המבררת בנוגע לשתיים מתוך שלוש עדויות הראיה, אשר נמצאו מהימנות הן במישור הסובייקטיבי (קרי - העדויות משקפות את האמת הפנימית של המעיד) הן במישור האובייקטיבי (קרי - העדויות משקפות את אשר אכן התרחש במציאות). בית המשפט אף עמד על הניסוי שערך בית המשפט המחוזי בזירת הרצח, ממנו עלה כי בעת המעשה יכולים היו העדים, מבחינה אובייקטיבית, לזהות את העותר. מנגד נקבע כי לא היה מקום לבסס את הרשעת העותר על דברי העד השלישי, וזאת בשל החשש כי עד זה היה מוטה, ואולם נקבע כי אין בכך כדי לשנות מן התוצאה, שכן יתר עדויות הראיה מספיקות לצורך ביסוס ההרשעה. לכל אלה, כך הסביר בית המשפט, מצטרפות ראיות נסיבתיות כבדות משקל הקושרות את העותר לביצוע הרצח ומוכיחות את אשמתו מעל לכל ספק סביר. על רקע זה נפסק כי דין הערעור להידחות. 5. כעת מבקש העותר דיון נוסף בהרשעתו. העותר ממקד את מרבית טענותיו  כלפי דבריו של בית המשפט המחוזי, לפיהם לא ניתן לעמוד על התאורה המדויקת בזירת הרצח "בזמן אמת". לטענת העותר, חרף קביעת בית המשפט המחוזי כי העדים נמצאו מהימנים במישור הסובייקטיבי, לא ניתן בהכרעת הדין כל משקל לספקות שהותיר הניסוי בזירת הרצח בדבר קיומה של אפשרות ממשית-אובייקטיבית מצידם לזהות את פני השותף למעשה. משכך סבור העותר כי בית המשפט המחוזי נפל לכלל טעות היורדת לשורשה של הבחנה בין הרובד הסובייקטיבי לבין הרובד האובייקטיבי בעדות הזיהוי. על רקע זה, כך נטען, היה על בית המשפט העליון לכל הפחות לגרוע ממשקל עדויות התביעה בקביעת המסכת העובדתית. לשיטת העותר, פסק הדין מושא הבקשה מצר שלא לצורך את גבולות התערבות בית המשפט העליון בהחלטות הערכאות הדיוניות, שכן עולה ממנו כי המשקל הניתן לראיה נופל בגדר 'קביעה עובדתית' שאין ערכאת הערעור נוטה להתערב בה. בכך, ממשיך העותר וטוען, נוצרה הלכה חדשה המציבה מכשול בפני מלאכת תיקון עיוותי הדין העומדת בלב מוסד הערעור. בנסיבות אלה סבור העותר כי יש הצדקה לקיום דיון נוסף בהרשעתו. לחילופין נטען כי בנסיבות בהן עולה החשש שמא הורשע נאשם ברצח על לא עוול בכפו בשל טעות בזיהוי, ראוי להורות על דיון נוסף אף אם לא מתמלאים מלוא התנאים הפורמאלים לקיומו, וזאת כיוון שאין הדעת סובלת כי אדם ירצה עונש על פשע שלא הוא ביצע. מנגד טוענת המשיבה כי בפסק הדין מושא הבקשה לא נפסקה כל הלכה באשר לסוגיית העד המזהה ובאשר להיקף התערבותה של ערכאת הערעור בקביעות העובדתיות של הערכאה הדיונית. משכך, טוענת המשיבה, אין מקום לעריכת דיון נוסף. גם לגופו של עניין סבורה המשיבה כי הרשעתו של המבקש אינה מעוררת כל קושי. כך למשל נטען כי ההבחנה המלאכותית בין הרובד הסובייקטיבי לבין הרובד האובייקטיבי בעדות הזיהוי אינה תואמת את רוח הפסיקה. שתי הסוגיות, זו של המהימנות וזו של יכולת הזיהוי, שלובות זו בזו ומשליכות זו על זו. בענייננו, כך נטען, בית המשפט בחן את הראיות שהוצגו לפניו על יסוד בחינה משולבת של מבחן סובייקטיבי ואובייקטיבי ואין בפסק דינו כל הלכה חדשה. בסופו של יום נקבע בפסק הדין כי הרשעת העותר מבוססת על גרסת עדי הראיה והיא מחוזקת בהתנהגותו המפלילה של העותר ובראיות נסיבתיות נוספות. במצב דברים זה, כך מסכמת המשיבה, אין כל מקום להורות על דיון נוסף בהרשעת העותר 6. דין העתירה להידחות. תנאי ראשון לקיומו של הליך הדיון הנוסף הוא כי בפסק הדין מושא הבקשה נקבעה הלכה חדשה, או כזה העומדת בסתירה להלכה קודמת. בענייננו לא נקבעה בפסק הדין כל הלכה, בוודאי לא כזו המצמצמת את היקף התערבותו של בית משפט זה בקביעותיה של הערכאה המבררת, כפי שמבקש העותר לקרוא מבין השורות. ועל כך כבר נאמר כי על מנת שדבריו של בית משפט זה יעלו כדי הלכה, חייבת אותה הלכה להיקבע במודע ובכוונת-מכַוון, וחייבת היא לגלות עצמה באורח ברור ומפורש על פני פסק הדין (ראו דנ"א 4804/02 רביזדה נ' גודלמן ( 19.8.2002), ולאחרונה: דנ"א 2341/12 הפטריאך היווני נ' מדרשת קדמת ירושלים ( 28.5.2012)). הלכה כאמור לא נקבעה, ועל כן אין מקום לדיון נוסף. 7. ואפילו נסטה מכללי הדיון הנוסף, אין בממצאים שנקבעו כדי להצביע על הצורך לשנות את התוצאה: נדמה כי הבסיס המרכזי לטענותיו של העותר הוא בהערת בית המשפט המחוזי שלפיה לא ניתן לעמוד על תנאי התאורה המדויקים בזירת האירוע, כפי ששררו בעת הרצח. מהערה זו מבקש העותר ללמוד כי בפועל הושתתה הרשעתו על התרשמות בית המשפט המחוזי ממהימנות עדי התביעה ברובד הסובייקטיבי של העדות, בעוד שלא ניתן כל משקל לקושי שמעוררת סוגית התאורה במישור האובייקטיבי, קרי בנוגע ליכולת הזיהוי. אלא שנראה כי דווקא הצורך לעמוד על ההבחנה בין מהימנות העדות ברובד הסובייקטיבי לבין יכולת הזיהוי ברובד האובייקטיבי הוא אשר הניע את בית המשפט לצאת לזירת האירוע ולבחון את יכולת הזיהוי במציאות. בית המשפט המחוזי מצא כי תחת שני הניסויים שנערכו ניתן היה להבחין בפניו של המבקש, והערתו שלפיה לא ניתן לעמוד על תנאי התאורה המדויקים בזמן אמת אינה אלא אמירה שאין בה רבותא. בענייננו שוכנע בית המשפט המחוזי במו חושיו כי אפשרות הזיהוי הייתה קיימת, ואם לא די בכך, הרי שעדי הראיה, אותם מצא בית המשפט המחוזי כמהימנים, חיזקו בעדותם את המסקנה כי תנאי התאורה "בזמן אמת" איפשרו זיהוי כאמור. וכבר נפסק כי "שתי הסוגיות, המהימנות ויכולת הזיהוי, שלובות זו בזו ומשליכות זו על זו" (ע"פ 752/06 פלוני נ' מדינת ישראל, בסעיף 9 לפסק הדין ( 10.8.06)). מכל מקום, עדויות אלה לא עמדו לבדן. נצטרפו להן שלל ראיות נסיבתיות התומכות בקביעה כי העותר היה מעורב ברצח. על רקע זה בדין הורשע העותר, ולא מצאתי כל מקום לטענה כי בפסק הדין מושא העתירה טמון עיוות דין. 8. לסיום יצוין כי בכתב התשובה ייחדה המשיבה מספר טענות בנוגע לבקשה להוספת ראיה שהעביר לעיונה בא-כוח העותר. אלא שבקשה כאמור לא צורפה לעתירה, ואף מבדיקה עם מזכירות בית המשפט עולה כי לא הוגשה בקשה מסוג זה. משכך איני נדרש לדון בעניין הראיה הנוספת. אשר על כן העתירה נדחית. אין צו להוצאות. משפט פלילידיון נוסףדיוןהרשעהרצח