קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה להגשת ראיה נוספת בערעור: זוהי בקשה להתרת הגשת ראייה נוספת במסגרת הליכי ערעור. המבקש והמשיב הינם אחים. המשיב הגיש כנגד המבקש תביעה לסילוק יד מדירה בקריית גת שהיתה שייכת לאמם המנוחה של בעלי הדין. לטענתו של המשיב ציוותה האם, בצוואתה את הדירה הנדונה למשיב ולכן אין למבקש זכויות בדירה זו, הוא מחזיק בה ונמצא בה ללא זכות ומכאן התביעה לסילוק יד שהגיש. לטענתו של המבקש נתנה לו האם אפשרות לגור בדירה ללא תמורה וללא הגבלת זמן. לטענתו נתנה האם לבתה, אחותם של המבקש והמשיב, יפוי כח לפעול בשמה בכל ענייניה והמבקש טוען כי עפ"י יפוי כח זה נערך הסכם שכירות בקשר לדירה בין אחותו, בשם האם מכח יפוי הכח, לבינו לפיו הושכרה לו הדירה לצמיתות וכאמור ללא תמורה. האחות הכחישה בבימ"ש קמא את חתימתה על החוזה וטענה כי מדובר בזיוף חתימתה ובמעשה נוכלות של המבקש. ביהמ"ש קמא החליט כי המבקש לא הוכיח את גירסתו, להחזקה בדירה עפ"י חוזה השכירות האמור, ונעתר לתביעת המשיב והורה על סילוק ידו של המבקש מהדירה ועל כך הערעור הנוכחי. במסגרת זו מבקש המבקש להתיר לו להגיש ראייה נוספת המתייחסת לויתורו של המשיב על חלקו בחנות של האם שביחס אליה לא נכללו הוראות בצוואה שהשאירה. בהתאם לכך חל הדין הכללי לגבי ירושת החנות, כשהצוואה כאמור לא חלה עליה והיא היתה צריכה לעבור בירושה בחלקים שווים לשלושת ילדיה, המבקש, המשיב והאחות. המבקש מבקש להתיר לו להביא ראייה כי המשיב ויתר על חלקו בחנות לטובת האחות ויתור על פיו ניתן צו ירושה שהיא יורשת שני שליש מהחנות והמבקש יורש שליש. לטענתו ישפוך הדבר אור על עדותה של האחות שהכחישה את חתימתה על חוזה השכירות של הדירה לטובת המבקש, יצביע על כך שעדותה היתה "נגועה" ויוביל למסקנה שלא היה מקום לקבל את עדותה, יחזק את גירסתו של המבקש ויוביל לקבלת הערעור. לא נראה לי כי יש מקום להעתר לבקשה זו. לפי הוראות תקנות 457 לתסד"א הכלל הוא שבעלי דין אינם זכאים להביא ראיות נוספות בערעור אלא אם סירבה הערכאה הקודמת לקבלן על אף שצריך היה לקבלן או כדי "לאפשר לו מתן פס"ד, או מכל סיבה חשובה אחרת" מן הראוי להתיר את הבאת הראייה הנוספת. החלופה הראשונה לא חלה במקרה הנוכחי ולכן יש לבחון את השאלה אם יש מקום להתיר את הבאת הראייה הנוספת מ"סיבה חשובה אחרת" שלפי הפסיקה יש מקום לקבלה על מנת לאפשר לביהמ"ש לתת פס"ד צודק בכל נסיבות הענין. בענין זה של אפשרות מתן פס"ד צודק מבחינה הפסיקה בין ראיות המתייחסות לאירוע שקדם לפסה"ד לבין אירוע שאירע לאחריו ולענין הראשון, שהוא החל בענייננו, נקבעו שלושה תנאים עיקריים שהם: א. האם המבקש לא ידע על קיומה של הראייה ולא יכול היה לגלותה בשקידה ראוייה (ראה פסה"ד בע.א. 801/89 כהן נ' שבאם, פד"י מ"ו (2) 136, 140 - 141); ב. האם המבקש נוהג בתום לב בהגשת הבקשה (ראה פסה"ד בע.א. 538/82 נצראל נ' רג'ואן, פד"י ל"ז (2) 722 וכן בענין כהן נ' שבאם); ו - ג. חשיבותה של הראייה ואם היא עשויה לשנות את תוצאות המשפט. (ראה ע.א. 4272/91 ברבי נ' ברבי, פד"י מ"ח (4) 689). בענייננו עולה בבירור כי העובדה שהמשיב הסתלק מחלקו בעזבון ותבע את אחותו היתה ידועה וגלויה במהלך הדיון בתביעה והיא אף מופיעה בתיק ביהמ"ש וסומנה כנספח ת6/ לתצהירה של האחות. הסתלקותו של המשיב מחלקו בחנות אף מופיעה בסעיף 6 לתצהירו שניתן בניו-יורק ואושר ע"י הקונסול הישראלי (א 2) שאף צורף כנספח ג' 1 לתגובתו של המשיב לבקשה הנוכחית. בתצהיר זה הצהיר המשיב כי הוא ויתר על חלקו בעזבון אמו לטובת אחותו. גם בצו הירושה של עזבון האם שצורף לתצהירה השני של האחות נכתב במפורש כי המשיב ויתר על זכויותיו בעזבון לטובתה. מהאמור עולה כי עובדה זו היתה צריכה להיות בידיעתו של המבקש ובוודאי שלא היה צורך בשקידה ראוייה על מנת לגלותה שכן היא היתה ידועה וגלויה מתוך ההליכים בפני ביהמ"ש קמא ואם המבקש לא עשה בה שימוש אין לו להלין אלא על עצמו. בנוסף לכך גם אין להפריז בחשיבותה של הראייה לשינוי תוצאות המשפט. מהעובדה שהמשיב ויתר על זכויותיו בעזבון לטובת אחותו אין לגזור בהכרח את המסקנה כי עדותה של האחות בביהמ"ש כי לא היא חתמה על הסכם השכירות עם המבקש היתה עדות "נגועה" והיוותה עדות שקר. אין המדובר בראייה ברורה וחד משמעית המצביעה על כך כי מסקנה מסויימת של ביהמ"ש קמא היתה מוטעית או לא נכונה אלא בהשערה שיכולה להיות נכונה ויכולה להיות לא נכונה. עצם העובדה שהמשיב ויתר על חלקו בעזבון האם לטובת אחותו לא מצביעה בהכרח על כך שאחותו שיקרה בעדותה כשאמרה שלא היא חתמה על הסכם השכירות והמרחק בין קבלת חלק מהעזבון מכח ויתור לבין עדות שקר בפני ביהמ"ש הוא עדיין גדול. המבקש יכול היה להציג עובדה זו בפני האחות בחקירתה הנגדית ולנסות להביאה לידי הודאה כי עדותה איננה נכונה אך הוא לא עשה זאת וגם בענין זה, לאחר שהחומר היה מצוי בתיק ביהמ"ש ולא עשה בו שימוש, אין לו להלין אלא על עצמו והבאת ראייה נוספת במסגרת ערעור לא נועדה לשמש מקצה שיפורים לבעל דין שלא עשה שימוש בדבר שיכול היה לעשותו בשלב יותר מוקדם. לאור זאת גם ניתן להטיל ספק בתום לבו של המבקש בבקשתו לאחר שהחומר כאמור היה גלוי וידוע ונמסר לו בעת ניהול המשפט בפני ביהמ"ש קמא אך גם אם לא התקיים חוסר תום לב די בשני הנימוקים הקודמים כפי שפורטו כדי לגרום לדחייתה של הבקשה. בסופו של דבר דחה ביהמ"ש קמא את גירסתו של המבקש לאחר שלא קיבל את עדותו, דבר שמבוסס במידה רבה על התרשמותו של ביהמ"ש מעדותו של המבקש עצמו ולענין זה אין בראייה החדשה של ויתור המשיב על חלקו בעזבון לטובת אחותו כדי להעלות או להוריד דבר. אשר על כן הנני דוחה את הבקשה ומחייב את המבקש לשלם למשיב את הוצאות הבקשה לרבות שכ"ט עו"ד בסך כולל של - 3,500 ש"ח ללא קשר לתוצאות בערעור עצמו. הוספת ראיותהגשת ראיותערעור