בבקשה להלן בית המשפט נדרש להחליט כי חרף מעמדה של המבקשת כתובעת בתיק אזרחי נטל הראיה יועבר מהמבקשת/התובעת למשיבה/הנתבעת. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה להעברת את נטל ההוכחה לנתבעת: 1. המבקשת דנן הגישה תביעה בתיק העיקרי ובה היא עותרת כי בימ"ש זה יכריז שאין היא ו/או חברת נתיבי היובל בע"מ שבשליטתה (להלן: "נתיבי היובל") חבות בתשלום 352,050.40 ₪ בגין צריכת מים שנמדדה במד מים מס' 2075075 (להלן: "המד שבמחלוקת") עפ"י דרישה מיום 8.6.09 שצורפה כנספח 1 לכתב התביעה (להלן: "הדרישה"). 2. בסעיף 2 לדרישה מודה המשיבה כי: "2. מד מים זה (המד שבמחלוקת - ד.ג.) אינו רשום בפנקסי התאגיד (הנתבעת - ד.ג.) כמד שהוזמן על ידכם, וחברתכם לא חויבה מעולם בצריכותיו, אף על פי שאספקת המים שימשה לצורך בנית ו/או סלילת כביש (צ"ל הכביש - ד.ג.)". 3. אין חולק כי המבקשת זכתה במכרז שפרסמה המדינה לסלילתו של כביש מס' 431 המחבר בין הערים מודיעין וראשל"צ (להלן: "הכביש"). הסלילה בפועל של הכביש בוצעה ע"י נתיבי היובל או מי מטעמה. 4. אין גם חולק כי ככל שנצרכו מים לצורך סלילת הכביש, מים אלו סופקו ע"י הנתבעת - המשיבה,שהיא תאגיד מים כמשמעות המונח בחוק תאגידי המים, וכי הנתבעת באה בנעליה של עירית ראשל"צ. 5. מן האמור בפסקה 2 לדרישה עולה כי הנתבעת מודה בטענתה הבסיסית של התובעת כי האחרונה לא בקשה מעולם התקנתו של המד שבמחלוקת. עוד ניתן להסיק מן האמור בפסקה 2 כי חרף העובדה שהכביש נסלל במשך כ-3 שנים (עפ"י הודעת הדוברות שצרפה הנתבעת) לא התובעת, ואף לא כל גוף אחר (בין יחיד ובין תאגיד), חויב בתשלום כלשהו, עד שהגענו לצריכת שיא, ככל שהייתה כזו, של 50,000 מ"ק העולים לסכום של 352,050 ₪ לפני מע"מ. 6. בבקשה שלפני אני מתבקש להחליט כי חרף מעמדה של המבקשת כתובעת בתיק אזרחי נטל הראיה יועבר מהמבקשת/התובעת למשיבה/הנתבעת. 7. נימוקי המבקשת בתמצית הינם: א. היא לא הזמינה את המד שבמחלוקת המכונה על ידה המד הפירטי. ב. המד הפירטי לא הותקן על ידה ויכול שהובא ע"י משתמש או משתמשים ממקום אחר. ג. היא לא צרכה מים כלשהם המחייבים אותה בתשלום כלשהו למשיבה. ד. הואיל והנתבעת רשות מינהלית, שומה היה על האחרונה לנהוג כלפיה בהגינות (ברמה הגבוהה שבה מחויבת רשות מינהלית), ולנמק את החלטתה לדרוש את התשלום דווקא ממנה ולא מאחר או אחרים שצרכו מים בפועל. ה. המד שבמחלוקת הותקן ע"י מי שהותקן בקירבה בלתי הגיונית למד מים שלה שהוזמן כדין מהנתבעת ולגבי המים שנצרכו בו אין כל חוב (מדובר במרחק של כ-20 מטר ממד רשמי למד שבמחלוקת). 8. המשיבה טוענת כי: א. היא לא הפרה כל חובה שבדין המוטלת עליה בחוק ההנמקות ובכלל. הנתבעת מפנה לנספח 4 של כתב התביעה. ב. עפ"י חוו"ד של מודד מומחה מטעמה מר מאיר ליברמן, המגוף עליו הותקן מד המים שבמחלוקת, מצוי בתחום אתר העבודות של המבקשת, ולכן עובדה זו מקבעת את מעמדה של התובעת כ"צרכן". ג. התובעת היא זו שמבקשת לבטל את דרישת התשלום, היא התובעת במשפט וככזו נטל הראיה נותר במגרשה. 9. מעיון בנספח 4 לכתב התביעה עולה כי הנתבעת מודה בעובדה נוספת הנטענת ע"י התובעת כי המד שבמחלוקת הותקן בסמיכות למד אחר לגביו אין חולק כי הוזמן ע"י התובעת אצל הנתבעת (מד מס' 9442535). 10. לאחר עיון בבקשה, בתגובה לה ובתשובה לתגובה, אני בא למסקנה כי דין הבקשה להתקבל וזאת כפי שיפורט להלן. 11. עיינתי בנספח 2 לכתב התביעה, ובו מפורטים מספרים של מדי מים שהתובעת הזמינה אצל הנתבעת. מספר מד המים שבמחלוקת אינו קרוב סדרתית למספרים הנקובים בנספח זה. הואיל והתובעת טוענת כי יכול שהמד הובא ע"י אחר ממקום אחר על הנתבעת יהיה להמציא ראיה כי מד המים שבמחלוקת שלה הוא, ויצא ממחסניה ולא הובא ממקור אחר. הנתבעת כרשות מסודרת מנהלת רישום של כל מדי המים שבבעלותה, היכן מותקן כל מד פעיל, ומהם המדים המאוחסנים במחסניה. עובדה זו יכולה להיות מוכחת אך ורק ע"י הנתבעת שכן התובעת אינה יכולה להוכיח את ה"אין". 12. אם לא די באמור ובהנחה כי הנתבעת תמציא ראיה מבוססת ברמה של 51% כי המד שבמחלוקת הוא אכן שלה ובבעלותה, יהא צורך שתוכיח לבקשתו של מי הוצא המד מן המחסנים והותקן במקום שנתגלה. חובה זו מוטלת על הנתבעת נוכח הודאתה כבר בדרישה שהתובעת לא בקשה ממנה מאומה בזיקה למד שבמחלוקת. 13. לאחר שתווצר התשתית הבסיסית כנקוב בסעיפים 11 ו-12 שומה יהיה על הנתבעת להוכיח בראיה/ראיות מוצקות שהמד אשר הותקן על ידה, הותקן כאשר המונה מכויל במצב אפס ולא בכל כיול אחר. גם כאן התובעת לא יכולה להוכיח "אין" שכן היא לא בקשה מאומה מהנתבעת בקשר למד שבמחלוקת. 14. אני מוכן לקבל כהנחת עבודה, בשלב זה בלבד, כי הנתבעת אכן נמקה בנספח 4 לכתב התביעה את הסיבות לדרישה שהוצאה לתובעת, אך אין בנימוקים אלו, בשלב זה, כדי ליצור תשתית משפטית במישור החבות ביחסי הצדדים. 15. התובעת אכן תובעת בהליך אזרחי, אך נוכח הודאת הנתבעת בסעיף 2 לדרישה ובסעיף 19.3 בנספח 4 לכתב התביעה, יש בהם משום הודאה בטיעונים הבסיסיים של התובעת ומשכך נטל הראיה עובר מהתובעת לנתבעת. 16. א. באשר לפסקי הדין בנושא צרכן מיהו, ואשר עליהם הסתמכה הנתבעת בטיעוניה, אני סבור כי האמור בת.א. (שלום פ"ת) 4243/05 מנצור זוהר נ. מיתב מים תיעול וביוב בע"מ (לא פורסם) ( להלן: מנצור ), עא ( מרכז ) 36309-11-09 קפוא זן שווק מוצרי מזון 1985 בע"מ נ. מיתב מים תיעול וביוב בע"מ ( לא פורסם ) (להלן: "קפוא זן") ות.א. (שלום פ"ת) 8170-02-09 גוון רמו אחזקות בע"מ נ. מיתב מים תיעול וביוב בע"מ (לא פורסם) (להלן: "גוון רמו"), לא יועילו לנתבעת. המקרה דנן שונה מפרשות מנצור, קפוא זן וגוון רמו שבהן הנכס הצורך היה מבנה סגור בו התנהלה הפעילות הצרכנית והשאלה הייתה מיהו הצרכן, האם הבעלים של המבנה או מי ששכר את הנכס מטעמו, והאם העובדה שצד ג' שכר נכס משחררת את הבעלים של הנכס מחובת התשלום, אם לאו. בענייננו, התובעת פעלה בשטח פתוח כאשר הגישה נתונה לכל אדם. הוכח, עפ"י הודאת הנתבעת, כי התובעת לא הזמינה ולא בקשה מאומה בהקשר למד שבמחלוקת. ב. בהקשר זה של פסה"ד אני מקבל את גישתו של חברי כב' השופט שטרנליכט כפי שבאה לידי ביטוי בפרשת גוון רמו (בעמוד 7 לפסה"ד המודפס). עפ"י גישת חברי בפסקה השלישית לעמ' 7 הנ"ל שונה אספקת מים וביוב מארנונה וכלשונו של חברי: "... ולכן בראש ובראשונה יש לגבות את התשלום מהצרכן שצרך את המים בפועל, סטייה מעקרון זה וחיוב מי שלא צרך בפועל את המים, אפשרית רק בהתקיים נסיבות המצדיקות זאת". ג. התובעת המציאה תשתית ראייתית לכאורית בנספח 6 לבקשה כי היא לא הייתה זו שצרכה את המים ולכן עפ"י האמור בפרשת גוון רמו שומה יהיה על הנתבעת לשכנע את ביהמ"ש כי התובעת נכנסת בגדרי המונח צרכן, או כי היא זו שצרכה את המים בפועל. ד. ב"כ הנתבעת הפנה תשומת הלב לפקודת הבטיחות בעבודה ולתקנותיה הרואות בקבלן ראשי, דוגמת מעמדה של התובעת באתר, כאחראי לכל מעשה או מחדל המתרחשים באתר הבניה. אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי מבחינת פקודת הבטיחות יש לראות בתובעת כמי שאחראית לנושא הבטיחות. בכל הכבוד הראוי, להניח כי מי שאחראי בנושא בטיחות, אשר בצידן סנקציות פליליות, הוא גם אחראי לתשלומים במישור אזרחי ככלל, ולראותו כ"צרכן" מים בפרט לאור הגדרת צרכן, המרחק רב. ג. לסיכום 1. העולה מן המקובץ כי דין הבקשה להתקבל. 2. כפועל יוצא מהתוצאה אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בגין הבקשה בסך 3,500 ₪. 3. סכום ההוצאות הנפסק כאן יתווסף או יגרע לסכום ההוצאות שבתביעה העיקרית לפי העניין. נטל ההוכחה