קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשת רשות להתגונן - חוב ארנונה: בקשה למתן רשות להתגונן מפני תביעה ע"ס 2,643.14 ש"ח אשר הוגשה נגד המבקש, בסדר דין מקוצר. התביעה היא בגין חוב ארנונה. עפ"י הנטען בכתב התביעה "הנתבע החזיק ו/או מחזיק בנכס ..." וככזה חייב במס ארנונה "כמפורט בחשבון המצורף לכתב התביעה". מהחשבון המצורף לתביעה עולה כי המדובר בארנונה לתקופה שבין 01/01/95 ועד 25/08/97. דרכו של ההליך, עד כה, נפתלה קמעה; התביעה הוגשה ב16/09/97- ולאחר שהוגש "אישור המצאה" - ולא הוגשה בקשה למתן רשות להתגונן ניתן ב12/11/97- פס"ד עפ"י התביעה, ע"י כב' הרשמת ת. נמרודי. לאחר שנה ב01/12/98- - הוגשה בקשה לביטול פסק הדין (בש"א 6642/98) מן הטעם שהמבקש מעולם לא קיבל את כתבי-בי-דין. הבקשה התקבלה, בהסכמת המשיבה ובלא להודות בטענות כלשהן - ופסה"ד בוטל ב04/02/99-. ניתנה למבקש ארכת 20 ימים להגשת בקשה להתגונן או כל בקשה אחרת. ב10/03/99- הוגשה בקשה "לסילוק התובענה על הסף לחילופין מחיקת כותרת 'בסדר דין מקוצר' לחילופי חילופין למתן רשות להגן" (בש"א 2924/99) - לטעמי בקשה זו אשוב בהמשך הדברים. ב"כ העיריה-המשיבה הגיב לבקשה בכתב ב18/03/99- והתיק נקבע לדיון ב24/03/99-. במועד הקבוע התייצב רק ב"כ המשיבה והמבקש ובא כחו נעדרו. לפיכך נדחתה הבקשה ובעקבות זאת אף ניתן, בו ביום, בפעם השניה, פסק דין עפ"י כתב התביעה. ב12/04/99- שוב הוגשה "בקשה בהסכמה" לביטול ההחלטה מ24/03/99-. ב"כ המבקש צרף לבקשתו עותק הודעה אשר שוגרה אליו מבית המשפט - ועל פיה בוטל הדיון המיועד ל24/03/99-. ברורה, איפוא, תדהמתו משקיבל הודעה על דחיית הבקשה בהעדרו. לברור שנעשה לבקשתי ע"י מזכירות ביהמ"ש ניתן ההסבר המפתיע: כל ההזמנות נשלחות באמצעות מחשב M.B.I בתל-אביב ואפשר - כפי שקורה לעתים - שהמחשב משגר הודעות "עצמאיות" בלא סיבה נראית לעין ... אכן "צדיק" חדש העושה מלאכתם של אחרים ... ושוב - בוטלה ההחלטה מ24/03/99- (ועמה מטבע הדברים אף פסק הדין). הדיון בבקשה התקיים (לאחר דחיה נוספת) במעמד הצדדים ב20/10/99-. בפתח הדיון ביקש ב"כ המבקש לאפשר לו להעלות את המבקש על דוכן העדים על מנת שיעיד על עובדות נוספות המתחייבות, לדבריו, מתגובת המשיבה. לטענתו זכאי היה להגיש תגובה לתגובת המשיבה והדבר נבצר ממנו בשל ההחלטה שניתנה כמבואר לעיל בהעדרו. דחיתי בקשתו (אף שהדבר לא צויין במפורש בפרוטוקול); הבקשה למתן רשות להתגונן נדונה על סמך תצהירים (בכפוף ,כמובן, לזכות המשיב לחקירת המבקש). גם אם כוללת זכות התגובה זכות לצרוף תצהיר נוסף (ואין לי צורך להביע דעתי בעניין זה), הרי מאז 28/04/99, מועד ביטול ההחלטה שניתנה בהעדר המבקש חלפו 6 חדשים תמימים בהם יכול היה המבקש להגיש כל בקשה העולה על דעתו. בודאי לא היה כל מקום להמתין עד למועד הדיון, ובמועד זה לבקש להעיד; זהו סדר דין שאיננו מוכר לי. מטעמים אלו כאמור, לא נעניתי לבקשת ב"כ המבקש. ב"כ המשיבה ויתר על זכותו לחקור את המבקש והצדדים טענו טענותיהם על יסוד תצהירו של המבקש התומך בקשתו. עפ"י הנטען בתצהיר לא היה הבית ראוי למגורי אדם ועל כן עברו הוא ובנו בשנת 1984 להתגורר בשכירות בבית אחר. המבקש אכן מצרף הודעת מנהל היחידה למבנים מסוכנים של עירית ירושלים מינואר 1983 שבה נדרש לבצע בבית תיקונים שונים "על מנת למנוע סכנות בעתיד למבנה ולדיירים". [ודוק: לא נאמר בהודעה שהמבנה מסוכן ואיננו ראוי למגורים]. לאחר כ12- שנים במהלך שנת 1995 שוב נדרשו המבקש ובנו לבצע תיקונים ואף הועמדו למשפט בבית המשפט לעניינים מקומיים על שלא עשו כן. המבקש מאשר בתצהירו כי "עקב כך הרסנו ותיקנו את הבית" (הדגשה איננה במקור - ר.ש.) אף שהמבקש מצהיר כי הוא עצמו איננו מתגורר בבית אין הוא מציין מי המתגורר בו בפועל ומשתוקנו ליקוייו, כהצהרת המבקש, מן הסתם אין הוא ניצב ריק. בכתב האישום (שצורף ע"י המבקש לתצהירו) מצויין שהמבקש ובנו הם הבעלים של הנכס. עוד יצויין שהמבקש איננו מצהיר מפורשות שאין הוא מחזיק בנכס ! העולה מכל האמור: המבקש הוא בעלים (או אחד הבעלים) של המקרקעין; לא רק שהמבקש איננו מצהיר שאין הוא מחזיק בנכס אף שמדבריו שלו והצרופות לתצהירו עולה מפורשות שבתקופה הרלבנטית (לפחות), מאז שנת 1995 החזיק בנכס (ואין זה משנה אם בפועל התגורר בו אם לאו) ולאחר שתוקנו ליקוייו, כהצהרת המבקש, נופלת אף הטענה שהנכס לא היה ראוי לשימוש. הארנונה מוטלת עפ"י דין על המחזיק במקרקעין (או הבעלים). גם אם העביר מחזיק את החזקה לאחר לא יהיה פטור מחובת תשלום הארנונה כל עוד לא נמסרה על כך הודעה בכתב לעיריה ואף לגבי נכס "שנהרס במידה שאי אפשר לשבת בו" יהיה המחזיק פטור מחובת הארנונה רק לאחר שהודיע על כך לעיריה בכתב ! ובצדק מצביע ב"כ המשיבה עוה"ד ה. קדש בעניין זה על הוראת סעיפים 325 ו330- של פק' העיריות (נוסח חדש). בנסיבות אלו לא הצביע המבקש על הגנה ראויה אשר תצדיק מתן רשות להתגונן ודין בקשתו להידחות. [בשולי הדברים, במאמר מוסגר, ומשנוכח אני בתופעה הולכת ומתעצמת, מבקש אני להפנות ללשון הבוטה המשמשת את המבקש בבקשתו - בעיקר סעיפים 1-4 - ניסוחים אלו כאשר אין הם נשענים על תשתית עובדתית בדוקה ומוצקה (וכך הוא בענייננו), אינם מוסיפים כבוד לעוסקים בעשייה השיפוטית על כל מרכיביה, וככל שהופכים הם מטבע (לשון) עובר לסוחר ומרבים "לקשט" כתבי בי-דין, פוגעים הם באוירה הראויה במערכת זו שדווקא היא, יותר מכל, מצווה על איפוק וריסון מצד כל העוסקים בה]. סוף דבר: הבקשה נדחית. המבקש ישלם למשיבה הוצאות הבקשה בסך 1,500.- ש"ח בצרוף מע"מ. בקשת רשות להתגונןארנונה (חובות)חובארנונה