גניבת אקדח

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא גניבת אקדח: השופטת ד' ביניש: נגד המערער הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בנצרת בו יוחסו לו שלושה פרטי אישום. באישום הראשון יוחסו למערער עבירות לפי סעיף 144(א) ו-144(ב) לחוק העונשין תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), בגין רכישה והחזקה של אקדח מסוג ברטה, שנגנב מהמתלונן ונמכר למערער בסכום של 2,800 ₪. כן הואשם המערער ביחס לאקדח זה בנשיאה והובלה של נשק. האקדח וכן מחסניות וכדורים לאקדח נתפסו ברכבו בעת חיפוש ביום 18.9.02. באישום השני יוחסה למערער עבירה נוספת בנשק, בקשר לאקדח שהוצע לו למכירה בתחילת שנת 2001, כאשר בהעדר אפשרות לקנותו הטמינו ביחד עם אחר. הוא הואשם ביחס לכך באותן עבירות לפי סעיף 144(א) ו-(ב) לחוק העונשין. באישום השלישי יוחסו למערער עבירות שונות שביצע נגד אחיו, בגין סכסוך ירושה, ובהן עבירות של תקיפה חבלנית ואיום ברצח וכן יוחסו לו עבירות בנשק בקשר לאותו אירוע. ביום 28.11.02, לאחר החלפת עורך דין ודחיית הדיון, הופיע המערער עם סניגורו בבית המשפט המחוזי והסניגור הודיע לבית המשפט כי מרשו מודה בשני האישומים הראשונים אך כופר בעובדות האישום השלישי. הודייה זו נרשמה בפרוטוקול הדיון. ביום 12.12.02 באו הצדדים פעם נוספת בפני בית המשפט והסניגור הודיע לבית המשפט בזו הלשון: "אני מבקש להודיע לבית המשפט כי הגענו לעסקת טיעון לפיה תתוקן המסכת השלישית בכתב האישום". בהמשך נרשם כי כתב האישום המתוקן הוגש לבית המשפט. עוד נרשם בפרוטוקול: "הנאשם מבקש לחזור בו מהכפירה גם לגבי האישום הזה ולהודות בכל העובדות ובכל העבירות בכתב האישום המתוקן בנוסף להודאתו מיום 28.11.02 בבית המשפט בעובדות האישום הראשון והשני, ועכשיו הוא מודה גם בעובדות האישום השלישי, על פי התיקון. אני הסברתי לנאשם, הנאשם מבין היטב את משמעות התיקון ואת משמעות ההודאות. כמו כן, מוסכם כי באישום השני בסע' 2 תהיה עבירה בנשק, נשיאה, הובלה והחזקה בלבד ותושמט הוראת החיקוק הנוגעת לרכישה". לאחר מכן, נרשם מפי המערער עצמו: "אני הבנתי ואני מבין ואני יודע מה מייחסים לי ואני מבקש להודות". בעקבות הפרוטוקול המפורט ניתנה הכרעת דין, ובה נקבע: "אני מרשיע את הנאשם על פי הודאתו בעובדות ובעבירות על פי כתב האישום הן נשוא הודאתו ביום 28.11.02 והן כפי שתוקן היום, וזאת, לאחר ששוכנעתי שאכן הנאשם מבין היטב את המיוחס לו, את התיקונים ואת משמעות ההודאה". עקב ההרשעה בשלושת פרטי האישום גזר השופט קמא על המערער עונש של 38 חודשי מאסר, מתוכם 18 חודשי מאסר לריצוי בפועל, והיתרה, על-תנאי, לתקופה של 3 שנים. הערעור שלפנינו מופנה כנגד ההרשעה באישום השלישי וכנגד העונש. 1. אשר להרשעה, טענה בפנינו באת-כוחו של המערער, שביקשה לבטל את הרשעתו באישום זה, כי יש לאפשר למערער לחזור מהודייתו ולהשיב את התיק לבית המשפט קמא. את הבקשה לחזור מההודייה מבססת היא על הטענה כי לא נאמר למערער על ידי סניגורו בבית המשפט המחוזי כי הוא מודה באישום זה, וכן כי נמסר לו שהאישום נמחק ומכל מקום לא הבין את הודייתו ואולי גם משום שלא שמע את הדברים. כך, לפי הטענה, רק לאחר עיון בגזר הדין הבין כי הורשע בפרט אישום זה. 2. דין טענותיו של המערער באשר להרשעה באישום השלישי להידחות. כעולה מפרוטוקול הדיון ומהכרעת הדין, הובהרה למערער משמעות הודייתו באישום השלישי וברור כי הודייה זו לא ניתנה כלאחר יד. כאמור, בישיבה קודמת, הודה המערער בשני אישומים וכפר באישום זה; בית המשפט היה מודע לעמדתו של המערער ביחס לאישום השלישי וניכר מהפרוטוקול ומהכרעת הדין כי מטעם זה שב ובירר במפורש את התייחסותו של המערער להודייה באישום השלישי. כן וידא בית המשפט לא רק מפי הסניגור, אלא גם מפיו של המערער עצמו, כי מודע הוא לחזרה מן הכפירה ומבין את ההודייה ומשמעותה. בנסיבות אלה, אין לקבל את הטענה כי המערער לא הבין את משמעות הודייתו באישום זה או את הטענה מרחיקת הלכת שהעלתה באת-כוחו, כי הוא לא שמע את הטענות והשאלות שהופנו אליו בגלל קשיי שמיעה. 3. דין הוא כי בטרם ירשיע בית המשפט נאשם על-פי הודייתו, יברר ויוודא כי הנאשם הבין את משמעות הודייתו. משעשה כן, לא יתיר לו בית המשפט לחזור בו, אף במהלך המשפט, אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו. (סעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי ]נוסח משולב], התשמ"ב-1982). על אחת כמה וכמה יקפיד בית המשפט בענין זה של היתר לחזרה מהודייה בשלב הערעור. אך מובן הוא כי בית המשפט יתיר לנאשם לחזור בו מהודייתו, אם התברר לו כי היה פגם בהודייתו בעובדות מבחינת רצונו וכוונתו האמיתיים. כך למשל, אם הודה נאשם עקב טעות או הטעיה, שכן אז מוצדק וראוי להתיר לו לחזור בו מהודייתו. יתרה מזו, יש וממכלול הנסיבות, מתרשם בית המשפט לערעורים כי קיים חשש ממשי, שהנאשם הודה בניגוד לרצונו האמיתי, ועל אף אמונתו הכנה בחפותו; בדרך כלל יברר אז בית המשפט של ערעור את הנסיבות הנלוות להודייה ורשאי הוא לעשות כן, בין היתר, תוך בירור העובדות עם בא-כוחו של המערער בערכאה הדיונית. אולם, אלה הם מקרים חריגים ונדירים. ככלל, מתן אפשרות לנאשם לחזור מן ההודייה שמסר בבית המשפט, לאחר שהוסברו לו הנסיבות והתנאים הקשורים בהודייה ולאחר שהוזהר, עלולה להשמיט את הקרקע מתחת למהותה של ההודייה. (ראו: דברי השופט בך בע"פ 945/85 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(2) 572, בעמ' 579 וכן ראו: ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 577 בעמ' 616-613). ומן הכלל אל הפרט. על-פי אמות המידה שפיתחה פסיקתנו, אין עניינו של המערער מצדיק חזרה מההודייה באישום השלישי. ניכר מהשתלשלות העובדות, מהפרוטוקולים של ההליכים ומהכרעת בית המשפט, כי המערער סירב מלכתחילה להודות באישום זה והודה בו רק לאחר תיקון כתב האישום, ולאחר שטיבה של ההודייה הוסבר לו, והוא עצמו אישר כי הבין. מטעמים אלה, לא תשמע מפי המערער טענה סתמית נגד ההודייה, כשהיא אינה נתמכת בראיה חיצונית, ונוגדת את פרוטוקול הדיון ואת המסקנה המתחייבת ממכלול נסיבות המקרה. לפיכך החלטנו לדחות את הערעור על ההרשעה. אשר לערעור על העונש - עונש המאסר שנגזר על המערער ואף הקנס שהושת עליו אינם חמורים כלל בהתחשב בחומרת העבירות שהורשע בהן, ובעומדו אל מול העונשים שבתי המשפט גוזרים בעבירות מסוג זה. נתנו דעתנו גם לטענת הסניגורית באשר לתקופת המאסר על-תנאי שהושתה על מרשה, והעבירות הכלולות בתנאי, ולא ראינו להתערב גם בענין זה. אשר על כן, הערעור על שני חלקיו נדחה. נשקאקדחגניבה