האם התפוצצות רכב היא תאונת דרכים ?

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא האם התפוצצות רכב היא תאונת דרכים: 1. בבקשה זו נדרש ביהמ"ש לדחות על הסף תביעת פיצוים בגין נזף גוף בתאונת דרכים מאחר שהעובדות שמודים בהן אינן מראות, לטענת המבקשת, עילה לסמוך עליה על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975. הטיעונים נשמעו בפני כב' השופט חריש (לימים סגן הנשיא), ומאחר והתיק העיקרי נקבע לשמיעה בפני, הואיל חברי המכובד להעביר אלי את הזכות להכריע גם בשאלה המקדמית. העובדות הצריכות לעניין הן שהתובע נפגע עת שנסע במכוניתו אך אין חולקין, למעשה, כי הפציעה ארעה כתוצאה מהתפוצצות שסיבתה במטען חומר נפץ שהוטמן במכונית. ב"כ המשיב העלה אמנם טענות כנגד הסתמכות על מכתב שלו, וטרח להראות כאילו באותו מכתב צמצם את הסכמותיו, ולא היא. ב"כ המשיב, הוא התובע בתביעה העיקרית, ניסח בעצמו את הנוסח שהיה רוצה להסכים לו והוא: "פגיעתו הקשה של התובע היתה כתוצאה מחומר נפץ שהוטמן במכונית אשר הופעל עקב השימוש במכונית". ב"כ המבקשת, לעומתו, ביקש שירשם "שהמטען הופעל ע"י נסיעתה של המכונית". אין בין שני הניסוחים ולא כלום, לדעתי. העובדות אינן משתנות ועיקרן הוסכם: האירוע שגרם לפציעה ארע בזמן שבו נעשה שימוש במכונית ככלי-רכב, הפציעה עצמה נבעה מהתפוצצות חומר הנפץ ולא מהשימוש התעבורתי ברכב. השאלה הנשאלת היא, איפוא, אם אירוע חיצוני המביא פציעה על נוסע ברכב בזמן שהוא משתמש ברכב, כלול בהגדרה "תאונת דרכים" - אם לאו. 2. בא-כוחה המלומד של המבקשת, בכתב-סיכומים מפורט ומאיר עינים, מעמיד את ההנחה שלמרות קיומו של קשר עובדתי בין האירוע שגרם לנזק לבין כלי הרכב (האירוע קרה כאשר הנפגע נסע ברכב), לא היה בין האירוע ובין השימוש ברכב, שום קשר סיבתי-משפטי, והשימוש הזה לא חרג מגדר causa sine qua non ובכך לא הגיע למדרגת "גורם" לתאונה. במובאות רבות המתייחסות למהותו של קשר משפטי-סיבתי מחד, ומעובדות דומות של התפוצצות מטען נפץ בכלי רכב מאידך, מעמיד הפרקליט המלומד מבנה לתלפיות, שעל-פיו יש לו יותר מאילן אחד להיתלות בו. אף-על-פי כן, דומני שבעניין זה טרם נאמרה המלה האחרונה בארץ ובימ"ש העליון לא נתן דעתו על הסוגיה וכל סיבוכיה האפשרים, ונראה לי שהעיון המשפטי מביא אותי לתוצאה הפוכה. ער אני לכך שחברי המכובדים, כב' הנשיא אבנור והשופטים זאבי וריבלין מירושלים והשופט חרמון מחיפה, ראו לפסוק באופן שונה במקרים שבאו לפניהם - עניתי לו, לפרקליט המלומד, שאביא את כל דבריהם לשיקולי. בין פסקי-הדין האמורים לבין פסק זה תוקן החוק (תיקון מס' 4, התשמ"ג-1983, ס"ח תשמ"ג 1075). בתיקון זה תוקנה הגדרת "רכב מנועי". ב"כ המבקשים נאחז בשינויי זה כדי לטעון שעל-ידי התיקון הוכנס לחוק המבחן התחבורתי כמבחן הקובע בהגדרת "השימוש" שבסעיף 1 לחוק. חוששני, שבכך לא דייק. בעניין זה צודק ב"כ המשיב, שהתיקון דווקא מבליט את התנגדותו של המחוקק לקבלת המבחן התעבורתי. מבחן זה נדון באריכות ובהרחבה על-ידי השופטים ברק ובן-פורת (לימים - המשנה לנשיא) ב-ע"א 326/80 סואעד נ' טאהא, שניתן ב- 11.3.81. כל השופטים הביעו דעתם, שקיבלה ביטויה בדברי השופט ברק, שאת הביטוי "שימוש" בחוק הפיצוים "יש לפרש באופן שהוא ישתרע הן על שימוש, הגורר עמו סיכון תעבורתי, והן על שימוש, שאינו גורר עמו סיכון תעבורתי" (עמ' 201), ובלבד שאין השימוש חורג מייעודו של כלי הרכב, והשופטת בן-פורת אף הרחיבה ואמרה: שהוא כולל "כל שימוש שאינו זר לגמרי לאופיו ולתכונותיו של הרכב במשמע". 3. כאמור, צודק ב"כ המבקשים באמרו שכאשר משווים את הצעת התיקון(שנשאה את הכותרת: תיקון מס' 5, תשמ"ב, הצ"ח 1566 תש"מ בעמוד 81) לחוק המוגמר, רואים שהמחוקק שקל וביקש להוסיף אחרי המלים "שמוש ברכב מנועי" שבהגדרת "תאונת דרכים" את המלים "למטרות תחבורה" והציע "להבהיר כי המבחן לשימוש ברכב המטיל אחריות לפיצוי לפי חוק הפיצוים, קשור ב'סיכון התנועתי' בהתאם לתורה התחבורתית המקובלת כיום". אולם ההצעה לתקן את החוק באופן האמור לא נתקבלה ע"י המחוקק. כל מה שנעשה בתיקון הוא מניעת הרחבת יתר של המונח "רכב" ולעניין השימוש התחבורתי - אפשר לראות את החוק המוגמר, בבוא לאחר ההצעה האמורה, כדחייה מפורשת של התיאוריה התחבורתית, (וראה דברי יו"ר ועדת חוק ומשפט בדברי הכנסת מיום 25.1.83). 4. עלינו לחזור, איפוא, להגדרת "תאונת דרכים" שבחוק, כדי לפתור את הבעיה המונחת לפנינו, וזו ההגדרה: - "תאונה דרכים - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי, בין בנסיעת הרכב ובין בעמידתו". מרבית פסה"ד שנדונו והובאו כאסמכתא, עסקו בשאלה אם השימוש שנעשה ברכב (לדוגמא - להנעת מנוע סמוך או הפעלת משאבה או עמידה בשעת סיכה) - מהווים שימוש ברכב מנועי במובן החוק. בענייננו, לא יכול להיות כל ספק בשאלה זו, משום שהנפגע נסע במכונית ואין לך שימוש מובהק מזה ברכב מנועי. השאלה היחידה היא, האם נתקיים בו ה"עקב" שהוא הביטוי לסיבתיות המשפטית, אליבא דהמבקשים. המבקשים טורחים להראותנו, שפירוש מאוזן של החוק אינו מאפשר לקבל שהמחוקק, בקבעו את חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, נתכוון להסדיר פיצוים גם למי שנפגע עקב התנגשות זידונית מכוונת בנוסעים וזאת "מאחר שאין זה הפירוש הנותן תוקף למשמעות הרגילה והטבעית בחוק" כמאמר השופט ברק בעניין ע"א 326/80 סואעד נ' טאהא הנזכר, בעמ' 204. הפירוש הטבעי יהיה, לדעתם, אותו פירוש הרואה בתאונת דרכים אירוע שהוא התנגשות בין שני רכבים או פגיעה של רכב בהולך-רגל. וכל כך למה? מפני שברור שהפגיעה במקרה שלפנינו נבעה מהתנקשות מכוונת, בין שהקרבן היה נושא הכוונה לפיגוע, ובין שהיה קרבן תמים-מקרי. איני מצליח להבין את האבחנה: השימוש האמור כבר אינו בגדר מחלוקת, כפי שקבעתי לעיל, והנוסע - אשר ישב לתומו ברכב, עשה ברכב, כאמור, שימוש בגדר יעודו. נותר לברר אם החוק האמור (חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 197) מחייב את הנוהג, ובאמצעותו את חברת הביטוח, לפצות גם נפגע תמים כזה. הסעיף הקובע לעניין האחריות הוא סעיף 2: "2 (א) המשתמש ברכב מנועי (להלן: הנוהג) חייב לפצות את הנפגע על נזק גוף שניגרם לו בתאונת דרכים שבה מעורב הרכב. (ב) ...... (ג) האחריות היא מוחלטת ומלאה ואין נפקא מינה אם היה או לא היה אשם מצד הנוהג ואם היה או לא היה אשם או אשם תורם של אחרים". יש בחוק אמנם רשימה של נפגעים שאינם זכאים לפיצוים (בסעיף 7), אך אין חולק שהתובע דנן, הוא המשיב, אינו נמנה עליהם - על שום מה נבוא, איפוא, לשלול מהנפגע את האחריות המלאה והמוחלטת, כאשר המחוקק קובע במפורש שהעובדה שאחרים אשמים גם הם, או שהנהג אינו אשם כלל אין בה כדי להעלות או להוריד לעניין האחריות? המבקשים טורחים להראותני כי יש סימנים מובהקים מבחינה עובדתית שהנזק נגרם עקב מעשה פלילי, וכך אני גם מוכן להניח. אינני יכול לקבוע שהעובדה שמעשה מסוים מהווה אירוע פלילי שולל את היותו תאונת דרכים. גם העובדה שאותו אירוע עשוי להוות תאונת עבודה או פעולה מלחמתית או התנקשות זדונית בחיי הנוסע, אינה מוציאה אותו, כך נדמה, מתחום תאונת דרכים. אם לא תאמר שתאונת דרכים צריך שיהיה לה אופי תעבורתי ואם אשמו של אחר אינו מעלה ואינו מוריד - אינני רואה איך ייחדל אופיו של המאורע להיות תאונת דרכים, על שום שלתאונת הדרכים הביא מעשה שהוא פלילי או זדוני. 5. הדעה שנתקבלה על דעת חברי המכובדים מעלה הרהורים רבים ואינני בן חורין להימנע מניתוחה, מה גם שהיא מסתמכת על דעותיהם של מלומדים כפרופ' אנגלרד, המביא דוגמא מהתפוצצות רכבת בשוויץ (עמ' 23 מספרו) ועל דעתו של פרופ' פרידמן הנוטה לאותה דעה. שני הצדדים מסתמכים גם על מטרתו של החוק. המשיב טוען שמדובר בחוק סוציאלי שכוונתו להביא מזור לנפגעים ברכב באשר הם ומשום כן יש להרחיב בפירוש החוק. המבקשים מסתמכים על מלומדים אחרים (מילר, פרוקצ'ה, קרצ'מר) המבחינים בין תחיקה קומפנסטורית לבין תחיקה הכרוכה בבטחון סוציאלי ומדגישים כי החוק שלפנינו הוא מן הסוג הראשון בהיותו חוק פיצוים. אין אני אומר להעזר בשיקול של מטרת החוק, כפי שנתחתי במקום אחר. (ת"א (ת"א) 314/78, טרם פורסם, ועומד לדיון בבית-המשפט העליון). לא ברור לי כלל שאנו עושים טובה עם נפגעים כאשר אנו לוקחים מהם את הזכות לתבוע פיצוי נזיקין ומקנים להם שיעור קצוב של פיצויים תחתיו. כמו כן, הרחבה שאינה מתחייבת מלשון החוק גורמת להעברת נטל כלכלי בצורה בלתי מוצדקת ואין השופט בן-חורין לעשות כן בטענה של פרשנות מיטיבה, אפילו מדובר בחוק הבא להקנות בטחון סוציאלי. אלא שכל עניין זה זר לדיוננו. השאלה שאותה יש לפתור בדיון זה נוגעת אך ורק לקשר הסיבתי שבין אירוע הפיצוץ לבין תאונת הדרכים. בהזדמנות שהזכרתיה לעיל (ת"א (ת"א) 314/78) בא לפני עניינו של פועל שעבד בסמוך למכונית שפרקה מטען על גג שעליו הוא עבד, הגג התמוטט והתובע נפצע. לא ראיתי, עובדתית, קשר בין התמוטטות הגג האמור ופריקת המטען ודחייתי אותו מקרה את הטענה שהתאונה ארעה עקב השימוש ברכב. אף על-פי שהפריקה היתה, ללא ספק, שימוש ברכב - בענייננו. העובדה שפלוני פגע בנהג פגיעה מכוונת באמצעות מטען חומר נפץ, אינה שונה בעיני מאשר אילו התמוטט חלק מהכביש בעת נסיעת הרכב, נפל חפץ או עץ על מסלול הנסיעה או אילו פוצץ מאן דהוא גשר על דרכו של הרכב וכיוצא באלה פעולות שיש בהן בין רשלנות, בין זדון וכן פגיעה מכוונת. בכל המקרים הללו אדם הנוסע ברכב והרכב נפגע בתאונה וגורם לפציעת הנוסע - הריהו נפגע תאונת דרכים, בין שהמכונית פגעה בעץ בשל רשלנות הנהג, בין שרעידת אדמה הרסה כביש בדרכו, ובין שיד זדונית התנגשה בבלמיו או שמשאית נהוגה בידי מתנקש פגעה ברכבו בזדון - בכל אלה הנוסע הוא נפגע תאונת דרכים שנפגע עקב השימוש ברכב. פשיטא, שאין די שהמטען הונח ברכב עובר אורח שיפגע עקב התפוצצות מטען ברכב, לא יוכל להינות ממטריתו של החוק הזה משום שאף על-פי שיש קשר עובדתי בין המטען לרכב, לא היה הולך הרגל בגדר משתמש ברכב ואילו הנהג הנכנס להשתמש ברכב ומתניע את המכונית ונוסע בה, נפגע עקב השימוש. פסיקתה של חברתי המכובדת, השופטת אבנור כתוארה דאז ודעתו של פרופ' אנגלרד שהוזכרה לעיל, התבססו על המבחן התחבורתי ליעודו של הרכב - ומאחר שמבחן זה נדחה, הן ע"י הפסיקה והן ע"י המחוקק, אין הנמקותיהם של חברתי המכובדת ולא של המלומד אנגלרד, יכולות לשמש בסיס להכרעתנו כיום, כאשר מבחן השימוש רחב יותר. מכל מקום, בתקדים אחד (ע"א 753/75 בלגה) נתן ביהמ"ש דעתו על עניין דומה ודחה, מפי כב' השופטת בן-פורת (לימים - המשנה לנשיא) את טענת הנתבעים שעצם היות הנפגע ברכב בהיפגעו ממוקש - אין די בה כדי לקבוע שהתאונה ארעה עקב שימוש ברכב. הטענה נדחתה שם על בסיס העובדות של אותו מקרה. הינו, שמשקלו של הרכב הוא שהפעיל את המוקש ומשום כך ארעה התאונה, עקב השימוש ברכב ולא שהיתה זו תאונה בלתי תלוייה שרק במקרה ישב בה אדם בתוך רכב בזמן שנפגע. אגב כך, אמר ביהמ"ש הדברים הבאים שיש בהם משום התייחסות לבעיה דנן: "חברת הביטוח חזרה בפנינו על הטענה כי דריכת הגלגל של המשאית על המוקש-נגד-רכב אינה אלה .causa sine qua nonלדעתי אין יסוד לטענה. אכן - כפי הדוגמאות שהובאו - אם נזרק רימון יד לתוך רכב שבתנועה ופוצע את יושביו, כי אז אין השימוש ברכב מהווה גורם (או אחד הגורמים) לתאונה. הוא הדין, אם מטען חבלה עם שעון השהיה מתפוצץ ברגע שהרכב מגיע במקרה למקום. אולם שונה המצב בענייננו. כפי שהעיד סא"ל אפרים זיו אי אפשר להפעיל מוקש-נגד-רכב ללא הכבדה עליו והמשקל הנדרש לשם כך הוא לפחות 150 ק"ג (ויש אומרים אף 350 ק"ג). מכאן שברור שדריכת הגלגל היתה גורם ישיר להפעלתו". (בעמ' 764 מול אותיות ג-ד). סיכומה של ההלכה מובא להלן (מול האות ז): "כפי שהבהיר ביהמ"ש בד"נ 12/65 ליאון נ' רינגר, פ"ד יח 701, כל מעשה, קודם או מאוחר, המהוה בשת התאונה גורם מגורמיה, מקים אחריות בנזיקין". עיניינו הרואות, שלצורך הכרעתו של ביהמ"ש ב-ע"א 753/75 בלגה, נדחתה הטענה של חוסר קשר סיבתי מחמת העובדה המיוחדת שמשקל המכונית הוא שהפעיל מנגנון הנפץ. אינני רואה שום נפקא מינה להבדיל בין הפעלת חומר הנפץ ע"י המתנע, או ע"י תנועת המכונית (כגון, שסיבוב הגלגל מושך את הניצרה ומפעיל מנגנון הפיצוץ) לבין הפעלת המנגנון ע"י משקל המכונית. הדוגמא שהובאה בראשית הציטוט בהסכמה ע"י כב' השופטת, מטרידה את שיקולי, גם אם אינה מהווה את ה- ratio decidenti של פסה"ד. כלום אינו דומה רמון שנזרק לעבר מכונית על-מנת לפגוע ביושביה - למטען חומר נפץ שחובר לאותה מכונית? ואם במקרה של זריקת הרימון אומר ביהמ"ש (ולו גם דרך אגב) שישיבת הנפגע במכונית אינה מהווה גורם לתאונה - כלום אין ללמוד מכאן לעניין חיבור חומר נפץ? דומה עלי, שהדמיון הזה אינו אלא חיצוני, מי שיושב בתוך מכונית וכדור תועה פוגע בו או שפוגע בו רמון שנזרק אליו - ישיבתו במכונית אינה אלא הזדמנות ובגדר - conditio sine qua non ועל כן, אין ישיבתו מהווה גורם לפגיעתו, ואילו מי שמניע המכונית או נוסע בה ובכך מביא על עצמו את הפיצוץ - נסיעתו במכונית גרמה לתאונה! אי לכך, הבקשה לדחייה על הסף נדחית. המבקשים ישלמו למשיבים 000, 500 שקל הוצאות הבקשה והתיק ייקבע לשמיעה בדרך הרגילה. רכבתאונת דרכיםשאלות משפטיות