פרופ' דניאל פרידמן, במאמרו "שכר-טרחה ראוי לעורך-דין" המשפט ב' 105, 112 - 113, מציע לעגן בחוק את חובתו של עורך הדין לערוך הסכם שכר-טרחה בכתב. לדעתו, "עורך-דין שלא ערך הסכם בכתב, הזוכה בבית המשפט בתביעה לשכר-טרחה, יחוייב בהוצאות המשפט כמי שנושא באחריות להתדיינות שנגרמה בשל אי-עריכתו של הסכם שכר בכתב" (ראה ד"ר קלינג 209, ה"ש 6). קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא האם חובה לעשות הסכם שכ''ט עורך דין בכתב: 1. לפני ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בתל-אביב (כב' השופטת אושרי פרוסט-פרנקל) מיום 3.6.09 בת"א 47628/08, שעניינו תביעת עורכת-דין לשכר-טרחתה. הרקע העובדתי 2. ביום 2.11.02 היה המשיב מעורב בתאונת דרכים קטלנית. למחרת, ביום 3.11.02, פסל קצין משטרה את המשיב מלהחזיק ברישיון נהיגה למשך 90 ימים (נ/2), מכוח סמכותו לפי סעיף 47 לפקודת התעבורה [נוסח חדש]. 3. המשיב פנה למערערת, עו"ד המתמחה בתחום התעבורה, לקבלת ייעוץ משפטי. יפוי-כח עליו חתם (ת/6) אינו נושא תאריך (למעט הספרה 3). ביום 17.12.02 הפקיד בידה שיק בגין שכר-טרחתה בסך 30,000 ₪ (ת/7). בין הצדדים לא נחתם הסכם שכר-טרחה בכתב. 4. המערערת הגישה בקשה לביטול צו הפסילה המינהלי, הופיעה וטענה בדיון בבקשה; קבלה לידיה את חומר החקירה; הזמינה חוות-דעת מומחה ועמדה בקשר עם הפרקליטות, אשר בסופו של דבר החליטה שלא להעמיד את המשיב לדין, מחוסר ראיות. עררה של משפחת המנוח נדחה. המערערת שילמה למומחה את שכר-טרחתו, ביום 8.1.04. גדר המחלוקת 5. בכתב-תביעתה טענה המערערת, כי "בסמוך ולאחר התאונה" פנה אליה המשיב לקבלת ייעוץ, וכי ביום 17.12.02 הגיע למשרדה, חתם על ייפוי הכוח לייצגו בפני כל הרשויות ו/או הערכאות בכל הנוגע לתאונה. במעמד זה הסכימו ביניהם, כי שכר הטרחה עבור הטיפול בתיק כולו יהא 100,000 ₪ כולל מע"מ (לאחר הנחה). השכר לא הותנה בהגשת כתב-אישום ו/או ניהול הוכחות, אלא להיפך, המשיב אף דרש מן המערערת כי זו תעשה כל שביכולתה בכדי למנוע את הגשת כתב האישום נגדו. באופן זה, נכרת בין הצדדים הסכם שכר-טרחה בעל-פה. על-סמך ההסכם, המשיב שילם מקדמה בסך 30,000 ₪, והתחייב לשלם את יתרת הסכום בתוך מספר חודשים. המערערת, מצדה, פעלה נמרצות והביאה לתוצאה המיוחלת. בסיומה, פנתה אל המשיב פעמים רבות לשם פירעון שכר-טרחתה, לרבות בפגישה שנערכה במשרדו ביום 18.3.05, אולם, הלה דחה את פניותיה בטענות "לך ושוב", אך מעולם לא התכחש להסכם. על-סמך הבטחותיו, המשיכה המערערת לייצגו על-פני 6 שנים (2002 - 2008). לטענתה, ביום 1.6.08 הגיע המשיב לפגישה במשרדה והבהיר לה, לתדהמתה, שאין בכוונתו לשלם את יתרת שכר הטרחה, בטענה שבנסיבות בהן לא הוגש כתב-אישום נגדו, היא איננה זכאית למלוא הסכום. במעמד זה, הציע למנות בורר על-מנת שיכריע בשאלת יתרת השכר, אך היא דחתה את הצעתו על הסף, באשר היא מנוגדת להסכם שנכרת בין השניים. ביום 3.8.08 נשלחה למשיב דרישה בכתב לתשלום מלוא חובו (נספח א' לכתב התביעה), אך המשיב לא השיב לה. 6. המערערת התרעמה על התנהגותו חסרת תם הלב של המשיב, וראתה בסירובו לפרוע את חובו משום הפרת הסכם. לפיכך, עתרה לבית המשפט לחייבו בסכומים הבאים: א. סך של 70,000 ₪ בתוספת ריבית מחודש 12/04 (המועד בו נתקבלה ההחלטה שלא להעמיד את המשיב לדין) ועד היום. ב. סך של 8,738 ₪ בגין שכר-טרחת המומחה, בתוספת ריבית מחודש 12/03 ועד היום. ג. סך של 1,500 ₪ בגין שכר-טרחת עו"ד בשל מכתב ההתראה. סה"כ: 100,452 ₪. 7. בכתב-הגנתו טען המשיב, כי השתלשלות העניינים, כפי שהיא מתוארת על-ידי המערערת, אינה משקפת נאמנה את התרחשות האירועים כפי שאירעו במציאות. לדבריו, המערערת ביקשה סכום גלובאלי של 18,000 $ עבור הטיפול המשפטי בעניינו מול הרשויות ו/או הערכאות בכל הנוגע לתאונה, אך המשיב סירב לתשלום על דרך "קבלנות". בסופו של יום, הסכימו הצדדים על שכר-טרחה בגובה 30,000 ₪, אשר יוחד לטיפול בפסילה המנהלית ומול יתר הגורמים (משטרה ופרקליטות), במטרה להימנע מהגשת כתב-אישום, ובכלל זה הגשת חוות-דעת מומחה. שכר הטרחה שולם במלואו ביום 17.12.02. מסיבה זו, הנרטיב אותו מבקשת המערערת מבית המשפט לאמץ, כאילו פנתה אל המשיב פעמים רבות לפירעון חובו, מופרך. המערערת מעולם לא פנתה אל המשיב בדרישה מסוג זה, בין בעל-פה ובין בכתב (למעט מכתב ההתראה מיום 3.8.08), והפגישה במשרדו ביום 18.3.05, אותה היא מציינת בכתב-תביעתה, התקיימה ביוזמתה, ובה פנתה אליו באופן חברי בבקשה לעזרה כלכלית. לטענת המשיב, הסכום הדמיוני של 100,000 ₪ כלל לא עלה בשיחה בין הצדדים. ההליך בבית משפט קמא 8. בית-משפט קמא סבר, כי העובדות והשתלשלות העניינים, כפי שתוארו על-ידי המערערת והעדה מטעמה, שמרית שני טייב, מנהלת משרדה (להלן: "שמרית"), אינם אחידים ואינם אמינים. בסיום בחינתם, העדיף בית-משפט קמא את גרסת המשיב, הנתמכת בעדותו של דה פס, סמנכ"ל התפעול בחברתו של המשיב, שהתלווה אליו למשרדה של המערערת, ביום 3.11.02, וקבע כי שכר הטרחה הוסכם בין הצדדים בשיחת טלפון, קודם הפגישה השנייה שהתקיימה ביום 17.12.02, לפיו המשיב ישלם למערערת סכום של 30,000 ₪ תמורת שירותיה המשפטיים למניעת הגשת כתב האישום נגדו. בית המשפט לא קיבל את גירסת המערערת בבית המשפט, לפיה שכר הטרחה בסך 100,000 ₪ הוסכם כבר בפגישה הראשונה ביום 3.11.02 (בניגוד לנטען בכתב התביעה). לאור האמור, התביעה נדחתה. הערעור 9. המערערת לא השלימה עם התוצאה. מכאן הערעור שבפני. בהודעת ערעור מפורטת מאד, תקפה המערערת את פסק הדין "לאורך כל החזית" וטענה, כי הוא מוטעה מיסודו. לא מצאתי לנכון לפרט ולמנות את כל נימוקי הערעור והטענות המועלות בו. אתייחס אליהם בהמשך הדיון לגופם של אותם נימוקים, שנכון יהיה לדון בהם. יחד עם זאת, אציין בקצרה כי ליבת הערעור היא תקיפת ממצאי המהימנות. המערערת ערכה מעקב מדוייק אחר כל התבטאות בעדותם של המשיב ויוסי דה פס לצורך לכידת הפגמים, הסתירות, הפירכות וההתפתחויות, להם, לטענתה, לא נתן בית-משפט קמא את המשקל המתאים. כמו-כן טענה להתייחסות בלתי-סימטרית בבחינת גרסאות הצדדים וקביעת ממצאים סותרים. כל אלה, לדבריה, מאפשרים את פתיחת הסדק הצר שמותירה הפסיקה להתערבות, גם בממצאי-מהימנות. 10. המשיב טוען, כי יש לדחות את הערעור, מאחר ומסקנתו של בית-משפט קמא מבוססת כדבעי בחומר הראיות, נימוקיו פורטו בהרחבה ומבוססים על ממצאי-מהימנות, כך שאין מקום להתערב בקביעותיו. דיון 11. מה אעשה, והסדק הצר המאפשר התערבות ערכאת הערעור בממצאי המהימנות, לא התרחב במקרה הנוכחי לכלל פתח של ממש, שיאפשר למערערת לעבור בו. אזכיר שוב, כי "לא מספיק להצביע על שורה של תמיהות לגבי קביעותיה של הערכאה הדיונית, אפילו הן רבות, אפילו מי מהן נותרו בלא הסבר, כדי לסטות מהלכה זו, אלא צריך שתהיינה עובדות המראות בעליל שהשופט לא יכול היה להתרשם כפי שהתרשם" (ע"פ 7758/04 בדר עבד אלקאדר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.2.2007)). 12. פסק-דינו של בית-משפט קמא הוא פסק-דין מובהק על בסיס קביעות מהימנות ואמינות. לא באופן שרירותי, אלא מנומק. בית המשפט ערך בדיקה יסודית של חומר הראיות, שקלול הנתונים, איזונם אלה מול אלה והתמודדות עם השאלות הרלוונטיות לצורך ההכרעה. בית-משפט קמא, צלל לפרטי-פרטים ובחן את בדקדקנות את גרסאות הצדדים. 13. אין למערערת להלין אלא על עצמה. לא רק שלא דאגה לעריכת הסכם שכר-טרחה (ועל-כך בהמשך), אלא שעדותה שלה ועדותה של שמרית לא התיישבו עם הגרסה הראשונית שבכתב התביעה. כך, למשל, העידה שמרית, כי המשיב הגיע למשרד "מיד לאחר המקרה" (עמ' 4 לפרוטוקול), כי שכר הטרחה נקבע "בפגישה הראשונה שהוא הגיע למשרד שלנו" (עמ' 7 לפרוטוקול), כי היא "זוכרת בוודאות שהוא שילם באותו יום 30,000 ₪" (שם), וכי "שכה"ט סוכם ביום שבו נפתח דף הלקוח" (עמ' 7 לפרוטוקול). כרטיס הלקוח אמנם נפתח ביום 3.11.02, מועד הפגישה הראשונה (משום מה הטור בתורף כרטיס הלקוח, המיועד לרישום שכר הטרחה, לא מולא כלל), אך אין מחלוקת כי הסך 30,000 ₪ לא שולם באותו יום, אלא רק ביום 17.12.02, בניגוד לדבריה של שמרית, "הזוכרת בוודאות". בנסיבות אלה, אין להתפלא על שבית-משפט קמא לא סמך על זיכרונה של שמרית בעניין מה ששמעה או מה שנאמר לה באותו יום, כשבע שנים קודם לכן, במהלך יום עבודה שגרתי. 14. המערערת עצמה העידה, כי שכר הטרחה בסך 100,000 ₪ סוכם כבר בפגישה הראשונה ביום 3.11.02 (וכך הצהירה גם בתשובה לשאלון מש/3 בתיק מוצגי המשיב); זאת, בניגוד לאמור בכתב התביעה, לפיה רק ביום 17.12.02 סוכם על שכר-טרחה זה (ורק אותו יום חתם על ייפוי הכח), ובאותו מעמד, "בו נכרת הסכם שכר הטרחה", שילם המשיב את המקדמה בסך 30,000 ₪. כתב התביעה נוקב בתאריך 17.12.02 כמועד ההסכמה על שכר הטרחה, לפחות שלוש פעמים (סעיפים 6, 7 ו- 21). כשאומתה המערערת עם הבדלי הגרסאות בעניין זה השיבה, כי "שניהם נכון מפני שאני כותבת שהוא הגיע לייעוץ אני נותנת לו הצעת מחיר ... אז לא נכרת הסכם 3.11 אבל הוא ידע בדיוק כמה יעלה לו" (עמ' 20 לפרוטוקול). אין בכתב התביעה זכר לאפשרות כי "הצעת המחיר" הוצגה למשיב כבר ביום 3.11.02. 15. אני מודע לכך שבעצם אין נפקא מינא לתאריך המדוייק שבו הוסכם על שכר הטרחה, אם הוסכם. אלא שבנסיבות העניין, כאשר מדובר בגרסה מול גרסה, כאשר נטל ההוכחה מוטל על המערערת-התובעת, בהיעדר כל ראייה מסייעת (כגון: רישום בכרטיס הלקוח, חשבון שכר-טרחה, מכתב דרישה או תזכורת במשך שש שנים, המילים "ע"ח" או "מקדמה" בחשבונית שהנפיקה המערערת בעת קבלת הסך של 30,000 ₪ וכד'), איני רואה אפשרות שבדין להתערב במסקנתו של בית-משפט קמא, כי המערערת לא עמדה בנטל ההוכחה. 16. למעלה מן הדרוש, אני מוצא לנכון להתייחס להיעדרו של הסכם שכר-טרחה מסודר ומפורט, במיוחד לאור עמדתה של המערערת כי אינה נוהגת לערוך הסכמי שכר-טרחה בכתב (עמ' 9 לפרוטוקול). כל ההתדיינות המשפטית הזו היתה נחסכת לו טרחה המערערת לנסח הסכם שכר-טרחה, כפי שראוי לעשות, הסכם שמטרתו "להגדיר בבהירות את הענין שהוא מקבל לטיפולו ... כך ברור תמורת מה נקבע שכר הטרחה" (גבריאל קלינג אתיקה בעריכת דין 211 (מהדורת תשס"א-2001) (להלן: "ד"ר קלינג") וכן, "להסכם שכר-טרחה ערוך כהלכה עשויה להיות חשיבות מעבר לעצם קביעת שכר הטרחה" (שם, 210), וכן "ראוי שההסכם יתייחס להוצאות, שהלקוח ישא בהן, ולמועד פרעונן" (שם, 212). מדובר כמובן, על הסכם שכר-טרחה מפורט בכתב. "האחריות לעריכת הסכם שכר-טרחה מוטלת בראש ובראשונה על שכמו של עורך הדין ומחדלו בענין זה, אף כי איננו שולל ממנו את עצם הזכאות לשכר ראוי (שלא נתבע בענייננו - ז' ה'), הרי עשוי הוא לבוא בחשבון בגובה השכר" (ע"א 9282/02 יכין חקל בע"מ נ' יצחק יחיאל, עו"ד, פ"ד נח(5) 20 (2004)). פרופ' דניאל פרידמן, במאמרו "שכר-טרחה ראוי לעורך-דין" המשפט ב' 105, 112 - 113, אף מציע לעגן בחוק את חובתו של עורך הדין לערוך הסכם שכר-טרחה בכתב. לדעתו, "עורך-דין שלא ערך הסכם בכתב, הזוכה בבית המשפט בתביעה לשכר-טרחה, יחוייב בהוצאות המשפט כמי שנושא באחריות להתדיינות שנגרמה בשל אי-עריכתו של הסכם שכר בכתב" (ראה ד"ר קלינג 209, ה"ש 6). 17. סיכומו של דבר, אני דוחה את הערעור. המערערת תשלם למשיב את הוצאות הערעור וכן שכר-טרחת עו"ד בסך 15,000 ₪ בתוספת מע"מ והפרשי הצמדה וריבית מהיום עד יום התשלום בפועל. עורך דיןחוזהשכר טרחת עורך דיןשאלות משפטיותשכר טרחההסכם שכר טרחה