האם פציעה בזמן גניבת רכב מהווה תאונת דרכים ?

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא האם פציעה בזמן גניבת רכב מהווה תאונת דרכים: השופט, ד"ר קובי ורדי לפנינו ערעור על פסק הדין החלקי של בית משפט השלום בתל-אביב (כבוד השופטת, אגי זהבה) מיום 28.3.05 (ת.א 15391/03) אשר קבע כי האירוע נשוא המחלוקת בין הצדדים הינו בבחינת תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"). הרקע והמחלוקת בין הצדדים ביום 3.8.97 בשעה שהמשיבה המתינה במושב האחורי ברכב של מעביד? (להלן: "הרכב"), בעודו מותנע, עד לחזרתו של המעביד, שהעמיס אותה שעה סחורה באולם שמחות סמוך, נפתחו לפתע דלתותיו הקדמיות של הרכב ונכנסו שני אנשים זרים שביקשו לגנוב את הרכב (להלן: "הגנבים"). משהבחינו הגנבים במשיבה, הם דחפו אותה בכוח מהרכב (להלן: "התאונה"). בגין התאונה הנ"ל הגישה המשיבה תביעה לפיצויים לפי חוק הפלת"ד בגין הנזקים שנגרמו לה, לטענתה. המערערת טענה להגנתה כי דין התביעה להידחות הואיל והרכב שימש כזירה בלבד ואין קשר סיבתי בין השימוש ברכב לבין התאונה ומשכך אין המדובר ב"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפלת"ד. עוד טענה המערערת כי חלה בנסיבות העניין החזקה הממעטת שבסעיף 1 לחוק הפלת"ד, שעניינה "מעשה שנעשה במתכוון", ואף מטעם זה התאונה אינה בבחינת "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפלת"ד. יצויין כי ביום 30.3.09 נתן בית משפט קמא תוקף של פסק דין להסכמה אליה הגיעו הצדדים בשאלת גובה הנזק (12,000 ₪, נספח ב' להודעת הערעור), ועל-כן הערעור הינו על פסק הדין החלקי, שבמהותו הינו החלטה. פסק דינו החלקי של בית משפט קמא תחילה, קבע בית משפט קמא כי המשיבה הייתה בבחינת "נוסעת" ברכב בעת התאונה, וכי ישיבתה ברכב בעת חנייתו הקצרה, כשמנוע הרכב פועל היא בבחינת "שימוש" ברכב. בהמשך פסק דינו, דן בית משפט קמא בשאלה האם התקיים בנסיבות העניין קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין ה"שימוש" ברכב לבין קרות התאונה. בנוגע לקשר הסיבתי העובדתי, קבע בית משפט קמא כי קשר זה מתקיים בנסיבות העניין, שכן ישיבתה של המשיבה ברכב בהמתנה להמשך הנסיעה היא שימוש מובהק ברכב, כאשר שימוש זה קשור לתכונות ה"רכביות" של הרכב וללא ישיבתה ברכב כאמור לא היתה מתרחשת התאונה. בנוגע לקשר הסיבתי המשפטי, קבע בית משפט קמא, בהתבסס על מבחן "הסיכון" בשילובו עם מבחן "השכל הישר", כי קשר סיבתי זה מתקיים בנסיבות העניין, שכן הפעילות האלימה כלפי המשיבה לא היוותה מטרה בפני עצמה אלא אמצעי בלבד, כדי לממש את מטרתם האמיתית של הגנבים- לגנוב את הרכב. כן קבע בית משפט קמא, כי ישיבתה של המשיבה כנוסעת במושב האחורי ברכב חונה, כאשר מנועו דולק, יצרה סיכון כי גנב ינסה לגנוב את הרכב. לאור האמור לעיל, קבע בית משפט קמא כי הרכב לא שימש רק כ"זירה", שכן גנבי הרכב ביקשו לעשות שימוש ברכב למטרות תחבורה, וכדי שמטרה זו לא תסוכל, דחפו את המשיבה מהרכב, כאשר אין זה רלוונטי אם הרכב היה בנסיעה או בחנייה. בהתאם לכך קבע בית משפט קמא, כי מתקיימת בנסיבות העניין ההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים" על-פי חוק הפלת"ד. לבסוף, דן בית משפט קמא בשאלה האם בנסיבות העניין מתקיימת החזקה הממעטת, לפיה לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון. בית משפט קמא קבע לעניין זה, כי בנסיבות העניין לא מתקיימת החזקה הממעטת, שכן גנבי הרכב התכוונו לגנוב את הרכב ולא התכוונו לגרום נזק למשיבה, והנזק שנגרם למשיבה לא נגרם מהמעשה עצמו - ניסיון הגניבה אלא על-ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב. לאור האמור לעיל, קבע בית משפט קמא כי התאונה הינה בבחינת "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפלת"ד. עיקר טענות בעלי הדין בערעור לטענת המערערת שגה בית משפט קמא הן בקביעתו לפיה התאונה הינה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפלת"ד, והן בכך שלא חלה החזקה הממעטת. לטענת המערערת שגה בית משפט קמא בקביעתו לפיה הרכב בו ישבה המשיבה בזמן התאונה לא שימש כ"זירה" לתאונה בלבד. לטענת המערערת המקרה דנן דומה לנסיבות שנדונו ברע"א 9706/08 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' כהן נח (לא פורסם, 2.2.09) (להלן: "פס"ד כהן נח"), ובהתאם לכך היה על בית משפט קמא לקבוע כי הרכב שימש כזירה להתרחשות המאורע המזיק. מוסיפה המערערת וטוענת, כי שגה בית משפט קמא בקביעתו לפיה מתקיים בנסיבות העניין קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין הפגיעה לבין השימוש ברכב. לטענת המערערת לא מתקיים בנסיבות העניין מבחן הסיכון ואף לא מבחן השכל הישר, שכן התאונה לא אירעה כתוצאה מהשימוש התחבורתי ברכב. לחילופין, טוענת המערערת כי התאונה הינה "תאונה במתכוון" ומשכך חלה בנסיבות העניין החזקה הממעטת. המערערת מפנה לרע"א 1117/08 קרנית נ' בלבן (לא פורסם, 21.9.09) (להלן: "פס"ד בלבן") וטוענת כי בהתאם לקביעותיו של בית משפט העליון בפס"ד בלבן, היה על בית משפט קמא לקבוע כי השלכתה של המשיבה מהרכב מהווה מעשה שנעשה במתכוון על מנת לגרום נזק לגופה של המשיבה, שכן הרצון להוציא את המשיבה מהרכב כרוך בקיומו של רצון לפגוע בה באופן שאינו ניתן להפרדה. עוד טוענת המערערת כי על-פי פס"ד בלבן האבחנה שעשה בית משפט קמא בין מעשה תקיפה יזום כלפי המשיבה לבין מעשה תקיפה כלפי המשיבה תוך כדי ביצוע עבירה אחרת אינה ממין העניין. לבסוף טוענת המערערת, כי שגה בית משפט קמא בקביעתו לפיה נזק? של המשיבה לא נגרם על-ידי המעשה עצמו אלא על-ידי השפעת המעשה על השימוש ברכב המנועי. מנגד, טוענת המשיבה כי פסק דינו של בית משפט מוצדק, מנומק ומבוסס היטב, וכי הוא תאם את המציאות המשפטית שהייתה נהוגה בעת התאונה ובעת מתן פסק הדין. לטענת המשיבה אין להחיל את ההלכה שנקבעה בפס"ד בלבן על המקרה דנן, הואיל ומדובר בהלכה חדשה והחלת? באופן רטרואקטיבי פוגעת באינטרס ההסתמכות והצפייה של המשיבה, כאשר המערערת הגישה בקשת רשות ערעור על פסק הדין החלקי של בית משפט קמא עוד ביום 9.5.05, אך בהסכמת הצדדים הדיון בהשגת המערערת נדחה עד לקבל פסק דין סופי בבית משפט קמא. לטענת המשיבה, לו ניתן היה פסק דין במסגרת בקשת הרשות לערער, הרי שהתוצאה הייתה בהתאם למציאות המשפטית שהייתה נוהגת באותה תקופה, טרם פס"ד בלבן. כמו כן מפנה המשיבה בעיקרי טיעוניה לפסיקה בה נקבע כי שינוי פרשנות הדין, בדומה לשינוי הדין אינו חל למפרע. לגופו של עניין, טוענת המשיבה כי צדק בית משפט קמא בקביעתו לפיה אין המדובר במעשה מכוון. לטענת המשיבה, הנסיבות שנדונו בפס"ד בלבן וכן ברע"א 10907/08 עזבון המנוח רשיד סאמי נ' קרנית הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (לא פורסם, 19.10.09) (להלן: "פס"ד רשיד"), אינן דומות לנסיבות התאונה דנן, ומשכך אין ללמוד מפסקי דין אלה לענייננו. המשיבה טוענת כי פסקי הדין בלבן ורשיד עסקו במקרים בהם הנפגע היה נהג הרכב, והיה עימות בין גנבי הרכב לבין הנפגעים, ואילו בענייננו, המשיבה הייתה נוסעת תמימה ברכב, שלא התעמתה עם הגנבים. עוד טוענת המשיבה כי בהתאם לע"א (י-ם) אליצור נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (לא פורסם, 24.6.10) (להלן: "פס"ד אליצור המחוזי") אין די בקיומה של מודעות לאפשרות קרובה למדי לגרימת התוצאה אלא נדרש "רצון חפצי של ממש" שתגרם הפגיעה, ובמקרה הנדון, הואיל והרכב לא היה בתנועה, והגנבים הופתעו מהימצאותה של המשיבה ברכב, הם לא התכוונו לגרום למשיבה נזק עם דחיפתה מחוץ לרכב. לבסוף, טוענת המשיבה כי צדק בית משפט קמא בקביעתו לפיה הרכב לא שימש כ"זירה" בלבד, ובקביעתו לפיה התקיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין ה"שימוש" ברכב בעת התאונה לבין קרות התאונה. לטענת המשיבה, נסיבות המקרה דנן שונות גם מהנסיבות שנדונו בפס"ד כהן נח, שכן במקרה דנן הושלמה פעולת גניבת הרכב, ורק לאחר מכן הבחינו הגנבים במשיבה ודחפו אותה מחוץ לרכב, כך שהנזק שנגרם לה היה כתוצאה ישירה מהשימוש כנוסעת ברכב. לאור האמור לעיל, טוענת המשיבה כי דין הערעור להידחות. דיון והכרעה לאחר ששמענו את הצדדים ועיינו בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון ובתיק בית משפט קמא, אני סבורים כי דין הערעור להתקבל, מהטעמים שיפורטו להלן. נסיבות התרחשות התאונה בבית משפט קמא התעוררה מחלוקת בין הצדדים באשר לנסיבות התרחשות התאונה. המשיבה מצידה טענה כי בעת דחיפתה מהרכב, הרכב היה בנסיעה ואילו המערערת טענה כי הרכב טרם החל בנסיעה כאשר נדחפה המשיבה מהרכב. בית משפט קמא קבע בפסק דינו, כי אין צורך להכריע בין הצדדים במחלוקת העובדתית הנ"ל, שכן בלאו הכי, בין אם הרכב היה בנסיעה ובין אם היה בעמידה בעת התאונה, נעשה שימוש ברכב למטרות תחבורה, ובלשונו של בית משפט קמא: "הרכב במקרה דנן לא שימש רק כ"זירה". לא היתה כל כוונה לבצע מעשה תקיפה יזום כלפי התובעת, שישבה ברכב החונה. הכוונה היתה לגנוב את הרכב, על ידי נסיעה בו, קרי: לעשות בו שימוש למטרות תחבורה. כדי שמטרה זו לא תסוכל, נדחפה התובעת מן הרכב, ואחת היא לעניין זה אם הרכב היה במצב עמידה או נסיעה". (עמוד 9 לפסק דינו של בית משפט קמא). אכן, על-אף שאיני מסכים לתוצאת פסק הדין של בית משפט קמא, מסכים אני עם קביעתו של בית משפט קמא לפיה אין זה רלוונטי בנסיבות המקרה אם הרכב היה בתנועה אם לאו, מהטעמים שיפורטו בהמשך, ומשכך אין צורך להכריע בין הטענות העובדתיות הנ"ל. יחד עם זאת, אני סבור כי לא ניתן להתעלם משינוי גירסאותיה של המשיבה באשר לנסיבות התאונה, כאשר בסמוך לקרות התאונה ציינה כי בעת דחיפתה מהרכב, הרכב היה במצב עמידה, ואילו בתצהירה בבית משפט קמא טענה כי הרכב היה בנסיעה בזמן שנדחפה מחוצה לו. כך, בהודעת המשיבה במשטרה ביום האירוע ציינה המשיבה כי: "אני הייתי יושבת מאחורה לנהג. באו שני בחורים עלו באוטו... אחד אמר לשני יתפוס אותה ושפתחתי את הדלת אז זרקו אותי מהאוטו דחפו עם היד והם נסעו לכיוון ת"א" (מוצג 2 למוצגי המערערת). וכך גם בדו"ח הפעולה שנרשם על-ידי סמ"ר שלומי צפירה צויין כי: "מתיחקור האישה שהיתה פצועה בהכרה, ישבה בתוך הרכב כשהגיעו שני בריונים משכו אותה בכח מהאוטו והפילו אותה על הריצפה ואז נסעו עם האוטו שהיה גם כך מונע" (מוצג 4 למוצגי המערערת). ואילו בתצהירה בבית משפט קמא מציינת המשיבה לראשונה, כי נדחפה מהרכב, כאשר הרכב היה בנסיעה: "הרכב התחיל לסוע ואז כשאני מבוהלת מפחד, ניסיתי לברוח מהרכב, ואז הבחורים הסתובבו אחורה לכוון שלי הסתכלו עלי המומים ומופתעים ותוך שניות דחפו אותי בכוח החוצה תוך כדי שהרכב נוסע אני נפלתי מחוץ לרכב..." (מוצג 1 למוצגי המשיבה). נראה כי שינוי גירסאותיה הנ"ל של המשיבה, נעשה לכאורה, לצורך "שיפור" מצבה המשפטי של המשיבה, והתנהגות זו עולה לכאורה כדי חוסר תום לב. מכל מקום, דין הערעור להתקבל, בכל מקרה, ובלא קשר להתנהגות המשיבה, לאור המצב המשפטי ופרשנות הפסיקה את הגדרת המונח "תאונת דרכים" בחוק הפלת"ד, כפי שיפורט להלן. המסגרת הנורמטיבית סעיף 1 לחוק הפלת"ד קובע בתחילתו את ההגדרה הבסיסית לתאונת דרכים כ"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה..." בהמשך ההגדרה, ביקש המחוקק למעט ולהחריג ממסגרת החוק, תאונות דרכים שהם תוצאה של "מעשה מכוון", ובלשון הסעיף: "ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי". בבואנו לבחון האם התאונה דנן מהווה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפלת"ד, עלינו לבחון שאלה זו במסגרת הבחינה הרב שלבית הרגילה, דהיינו תחילה, יש לבחון האם נסיבות המקרה מקיימות את יסודות ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים. במידה והתשובה לשאלה זו שלילית, הרי שתמה מלאכתנו וניתן לקבוע כי התאונה אינה בבחינת "תאונת דרכים". במידה והתשובה חיובית, עלינו להמשיך ולבחון האם חלה בנסיבות העניין החזקה הממעטת שעניינה "אירוע מכוון", במידה והתשובה שלילית, הרי שקמה תחולה לחוק ועניין לנו ב"תאונת דרכים", ולהיפך - במידה והתשובה חיובית, הרי שאין תחולה לחוק הפלת"ד. ההגדרה הבסיסית ל"תאונת דרכים" ההגדרה הבסיסית הנ"ל ל"תאונת דרכים" קובעת שישה יסודות: מאורע, שנגרם בו נזק גוף, עקב, שימוש, ברכב מנועי, למטרות תחבורה (אליעזר ריבלין, תאונות הדרכים: סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית, תש"ס), עמוד 136 (להלן: "ריבלין")). בענייננו, אין מחלוקת בין הצדדים כי המשיבה נפגעה בזמן שעשתה שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה, כפי שנדון בעא 4725/95 צ'מפיון ראנט-א-קאר בע"מ נ' פורטל (לא פורסם, 10.9.97) שם נקבע כי "השארת הפעוט על ידי האב ברכב החונה, בהמתנה קצרה לשובו של האב מן החנות, הייתה בגדר "שימוש" ברכב." המחלוקת בין הצדדים מתמקדת באשר להתקיימותו של היסוד השלישי להגדרה, דהיינו האם מתקיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין הרכב והשימוש בו לבין התוצאה המזיקה. בית משפט קמא קבע, כי בנסיבות העניין מתקיים הן קשר סיבתי עובדתי והן קשר סיבתי משפטי. אין בידי לקבל קביעה זו. כפי שקבע בית משפט קמא, המבחן המתאים שנקבע בפסיקה לקביעת קיומו של הקשר הסיבתי המשפטי בין השימוש ברכב לבין הנזק, הוא מבחן הסיכון תוך שילובו במבחן השכל הישר (ע"א 3392/09 דהן נ' אריה חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 24.11.10),רע"א 10721/05 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' יונאן (לא פורסם, 9.11.06), דנ"א 4015/99 רותם חברה לביטוח נ' מזאוי (לא פורסם, 29.8.02)). בענייננו, החלתו של מבחן הסיכון בשילובו עם מבחן השכל הישר מוביל למסקנה לפיה לא מתקיים קשר סיבתי משפטי בנסיבות העניין, שכן השימוש ברכב לא היווה גורם ממשי לנזק הגוף שנגרם למשיבה, והרכב שימש כ"זירה" בלבד לאירוע, שכן "התאונה" אינה פועל יוצא של השימוש ברכב, כפי שנקבע פס"ד כהן נח (פסקה 7 לפסה"ד): "המקרה אינו מן הסיכונים הנובעים באופן טיפוסי מהשימוש ברכב למטרות תחבורה, וזאת הגם שהנזק למשיבה נוצר בהקשר לאירוע שמטרתו הסופית הייתה גניבת הרכב". וכפי שקבענו בע"א (ת"א) 1378/09 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' שמש (לא פורסם, 5.11.09) (להלן: "פס"ד שמש"): "הוצאת המשיב בכוח מן הרכב, כדי לגנוב את המונית אינה קשורה לשימוש ברכב כך שלכאורה לא מדובר כלל ב"תאונת דרכים..." מסקנה זאת, מקבלת משנה תוקף נוכח גירסתה הראשונית של המשיבה כי בעת שהוצאה מהרכב, הרכב טרם החל בנסיעה. די באמור לעיל, כדי לקבוע כי דין הערעור להתקבל שכן התאונה דנן, אינה "נכנסת" להגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפלת"ד. יחד עם זאת אוסיף, למעלה מן הצורך, כי אף אם הייתי סבור כי אכן מדובר ב"תאונת דרכים" על-פי הגדרתה הבסיסית, לא היה בכך לשנות מהתוצאה הסופית אליה הגעתי, שכן בלאו הכי לא הייתה קמה תחולה לחוק בשל הוראתה של החזקה הממעטת, כפי שיפורט להלן. החזקה הממעטת- "מעשה שנעשה במתכוון" החזקה הממעטת של "מעשה מכוון", באה להחריג את התאונה המכוונת מההגדרה של "תאונת דרכים", ותכליתה להוציא מגדר תחולת החוק סיכונים של שימוש ברכב, שאינם נובעים באופן טיפוסי משימוש ברכב למטרות תחבורה, שכן שימוש ברכב לצורך גרימת נזק לא מהווה שימוש לצרכים תחבורתיים (רע"א 9384/05 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' דניאל עסאם (לא פורסם, 4.4.07). רע"א 855/04 דולב חברה לביטוח נ' אל אסד, פ"ד נח(5) 493, 497 (2004). ע"א 2199/99 עזבון המנוח לזר ז"ל נ' רשות הנמלים, פ"ד נו(1) 938, 952 (2001) (להלן: "פס"ד לזר")). לצורך תחולתה של החזקה הממעטת על הטוען לתחולתה להוכיח למעשה שני תנאים מצטברים: המאורע אירע במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם - הכוונה הנדרשת הינה כוונה במובנה הצר העולה כדי "מזימה ישירה" דהיינו, מודעות בפועל לטיב הפיסי של ההתנהגות, לקיום הנסיבות, לאפשרות גרימת התוצאה וברצון שתוצאה זו אכן תגרם (ריבלין, עמוד 243), ובלשונו של כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין בפס"ד בלבן: "השימוש ברכב יהיה "ככלי לגרימת נזק" רק כאשר ישנו רצון "חפצי" של ממש בתוצאה של פגיעה בגופו או ברכושו של האדם.". הנזק נגרם על-ידי המעשה עצמו ולא על-ידי השפעת המעשה על השימוש ברכב המנועי- תנאי מסייג זה של החזקה הממעטת נידון בפס"ד לזר, שם עמד כבוד השופט אור על ההיגיון שביסוד ההבחנה בין השפעה ישירה לעקיפה המבטא את הזיקה למבחן התחבורתי, וכן על הקושי שמעורר תנאי מסייג זה, היות ולא תמיד קל לאבחן אם מצב מסוים נכנס לגדר התנאי המסייג אם לאו. בענייננו, אני סבור כי החזקה הממעטת מתקיימת בנסיבות התאונה דנן, כפי שיפורט להלן. ראשית, עלינו לבחון האם המערערת הוכיחה את יסוד הכוונה (במובנה הצר), ובמילים אחרות, האם המערערת הוכיחה כי גנבי הרכב התכוונו לגרום למשיבה נזק. בית משפט קמא קבע לעניין זה כי ה"מעשה המכוון" אליו התכוונו גנבי הרכב הוא גניבת הרכב, וכי לא היה בכוונתם לפגוע במשיבה, שכן מטרת דחיפתה של המשיבה מהרכב הייתה כדי למנוע סיכול פעולת הגניבה בלבד. אין בידי להסכים עם פרשנות זו של בית משפט קמא, ואני סבור כי בנסיבות העניין, המערערת הוכיחה לפי מאזן ההסתברויות כוונה לפגוע במשיבה. בפס"ד בלבן וכן בפס"ד רשיד נקבע כי אין להידרש לשאלת המניע מאחורי גרימת התאונה המכוונת, ולפיכך העובדה שדחיפתה של המשיבה מהרכב הייתה אמצעי בלבד, ומשנית לכוונה לגנוב את הרכב, אינה מעלה ואינה מורידה לעניין זה. זאת ועוד, דחיפת אדם מרכב- בין נוסע ובין עומד, גורמת בהכרח לנזק ומשכך, אני סבור כי הוכחה בנסיבות העניין הכוונה לגרום נזק למשיבה, ומתקיים התנאי הראשון של החזקה הממעטת, וזאת על-אף שלכאורה הופתעו גנבי הרכב מנוכחותה של המשיבה ברכב, ומלכתחילה יתכן כי לא התכוונו לגנוב את הרכב כאשר המשיבה נמצאת בתוכו, אך משדחפו את המשיבה מהרכב, הרי שניתן לקבוע כי התכוונו לגרום למשיבה נזק, כפי שנקבע בפס"ד בלבן (פסקה 6 לפסק הדין): "רצונו של הגנב להפיל את המשיב 1 כרוך בקיומו של רצון לפגוע בו באופן שאינו ניתן להפרדה... המניע הסופי שעמד מאחורי התנהגותו של הגנב היה אמנם הימלטות עם הרכב, אך בסופו של דבר רצה הגנב לפגוע במשיב 1, ולו כאמצעי לקידום ההימלטות". כך גם נקבע לאחרונה ברע"א 6284/10 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' אליצור (לא פורסם, 27.12.10) על-ידי כבוד המשנה לנשיאה השופט ריבלין, שהפך את פסק דין אליצור המחוזי עליו ביקשה המשיבה לסמוך, תוך שקבע כי כוונתה ומעשיה של הנפגעת באותו מקרה אינם רלבנטיים, ובהתאם לפס"ד בלבן ופס"ד רשיד, קבע כי הוכחה בנסיבות העניין כוונה לפגוע במשיבה, שהייתה שרועה על מכסה המנוע והופלה ממנו לאחר שגנב הרכב נסע כמה עשרות מטרים. בהתאם לאמור לעיל, אני סבור כי מסקנה ברורה ומסתברת היא שדחיפת המשיבה מהרכב על-ידי הגנבים תגרום לה נזק גופני, ומשכך הוכח כי המאורע אירע במתכוון כדי לגרום נזק לגופה של המשיבה. כעת, עלינו לבחון קיומו של התנאי השני דהיינו, האם נזקיה הנטענים של המשיבה נגרמו על-ידי המעשה עצמו או על-ידי השפעת המעשה על השימוש ברכב המנועי.בענייננו, אני סבור כי המעשה המכוון הינו דחיפתה של המשיבה מהרכב, ולא מעשה הגניבה, כפי שקבע בית משפט קמא בפסק דינו. דחיפתה של המשיבה מהרכב הייתה אקט רצוני ומכוון של גנבי הרכב, והנזק שנגרם למשיבה הוא תוצאה ישירה של דחיפה זו. ראו לעניין זה פס"ד שמש, שאושר על-ידי בית המשפט העליון ברע"א 9515/09 שמש נ' הראל חברה לביטוח (לא פורסם, 10.1.10), בו נדון מקרה בו "נשלף" נהג מונית מרכבו לצורך גנבתו, ובית המשפט העליון אישר כי אין מדובר בתאונת דרכים ושמתקיימת החזקה הממעטת, שכן התנגשות הטנדר במונית נעשתה במכוון על מנת לגרום נזק למונית וכי נזקיו של נהג המונית נגרמו כתוצאה ישירה של המעשה עצמו. יפים לעניין זה, בשינויים המחויבים האמור בפס"ד בלבן פסקה 7: "כעת יש לעבור לבחינת השאלה השנייה: האם "הנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי"? "המעשה", בענייננו, הוא הנסיעה הפרועה בזיגזגים. צורת נסיעה זו היא שגרמה לנפילתו של המשיב 1 ולנזק שנגרם לו. אמנם גם גניבת הרכב היא מעשה מכוון, אולם הנהיגה הפרועה אינה "השפעה" של גניבת הרכב. צורת הנסיעה היא אקט רצוני של הגנב, אשר גרם במישרין לפגיעה במשיב 1. העובדה שמעשה הנסיעה הוא טפל למעשה הגניבה, כאמור, אינה מעלה ואינה מורידה." וכן, קביעתו של בית המשפט העליון בפס"ד כהן נח: "המשיבה הוכתה ונחבלה באופן ישיר על ידי התוקפים-גנבים והנזק שנגרם לה הוא פועל יוצא של מעשה ידיהם. כוונתם של התוקפים כאשר הכו אותה הייתה לגרום לה נזק, להרחיקה מן הרכב ולאחר מכן לגנוב אותו. הנזק שנגרם למשיבה הוא תוצאה ישירה של המעשה המכוון, והוא לא נעשה "על ידי השפעתו של המעשה על השימוש הרכב המנועי". בענייננו, כאמור, נזקה של המשיבה נגרם כתוצאה מדחיפתה מהרכב- שהוא המעשה המכוון ולא כתוצאה מהשפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי. לאור האמור לעיל, אני סבור כי, בנסיבות העניין, מתקיימת החזקה הממעטת שבסעיף 1 לחוק, והתאונה הינה בבחינת "מעשה מכוון" שגרם באופן ישיר לנזקיה של המשיבה, והתאונה אינה בבחינת "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפלת"ד. בהתאם לאמור לעיל, אין בידי לקבל את האבחנה אותה מבקשת המשיבה לעשות בין המקרים שנדונו בפס"ד בלבן ובפס"ד רשיד, לפיה במקרים שנדונו בפסקי דין אלה, הנפגעים ניסו למנוע את גניבת הרכב ואילו במקרה דנן המשיבה הייתה נוסעת תמימה, שלא ניסתה למנוע את הגניבה ולא התעמתה עם הגנבים, הואיל והשאלה היא האם התאונה והנזק נגרמו כתוצאה מהמעשה המכוון, והתנהגותו של הניזוק אינה רלוונטית. בנוסף, גם במקרה שנדון בפס"ד כהן נח הנפגעת הייתה בבחינת משתמשת תמימה ברכב, אך התוצאה לא הייתה שונה, כך גם בפס"ד שמש. כאן המקום, להדגיש, כשם שהדגשנו בפס"ד שמש, כי ערים אנחנו לכך שהמשיבה הינה נפגעת תמימה של מעשה פלילי ומכוון שבוצע על-ידי גנבי הרכב, יחד עם זאת, אין בכך כדי לשנות מהתוצאה אליה הגענו, שכן המחוקק ביקש להוציא מגדר החוק את כל סוגי התאונות המכוונות ואת כל הגורמים המעורבים בתאונות אלה, בכללם צד ג' שנפגע באקראי מהמעשה המכוון, כפי שארע בענייננו (פס"ד לזר, עמוד 951). החלה רטרואקטיבית של הלכת בלבן טוענת המשיבה לפנינו, כי הואיל והתאונה התרחשה בשנת 1997 והתביעה הוגשה בשנת 2003, בטרם ניתן פס"ד בלבן, יש לבחון את המקרה על-פי המציאות המשפטית שהייתה קיימת טרם מתן פס"ד בלבן, ואין להחיל את ההלכה החדשה שנקבעה בפס"ד זה באופן רטרואקטיבי על נסיבות המקרה דנן, שכן נקבע ברע"א 8925/04 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ נ' עזבון המנוח אחמד עבד אלחמיד (לא פורסם, 27.2.06) (להלן: "פס"ד סולל בונה") כי בדיני הנזיקין, יש מקום להתחשב באינטרס ההסתמכות של הנפגעים ולא להחיל באופן רטרואקטיבי הלכות שפוגעות באינטרס זה. אין בידי לקבל טענה זו מהטעמים הבאים: ראשית, כפי שציינתי לעיל, אף ללא החלת פס"ד בלבן על נסיבות המקרה, דין הערעור היה להתקבל, שכן התאונה אינה בבחינת "תאונת דרכים" על-פי הגדרתה הבסיסית. שנית, פס"ד בלבן לא קבע הלכה חדשה, כפי שקבעה כבוד הנשיאה ביניש בעתירה לקיום דיון בפס"ד בלבן (דנ"א 8144/09 בלבן נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (לא פורסם, 28.3.10)): "עיון בפסק הדין נשוא העתירה מעלה כי בעיקרם של דברים, פוסע פסק הדין במתווה שנסלל על-ידי הלכות קודמות של בית משפט זה בעניין הפרשנות הראויה לחזקה הממעטת שבסעיף 1 לחוק הפיצויים, הן בנוגע לתכליתה של החזקה והן בנוגע לנטל ההוכחה הנדרש לצורך הוכחת יסוד הכוונה הכלול בה. פסק הדין מיישם בעיקרו את ההלכות הקודמות שנפסקו לעניין "החזקה הממעטת" על נסיבות עניינו הפרטניות של העותר 1 ...אף לקביעתו של בית המשפט באשר להתקיימות דרישת הכוונה גם כאשר הפגיעה המכוונת הינה אמצעי להשגת מטרה אחרת וקביעתו לפיה ככלל אין להידרש לשאלת המניע העומד מאחורי גרימת התאונה המכוונת ניתן למצוא תימוכין בפסיקה קודמת של בית משפט זה... מכל מקום, ואף אם אניח כי בהיבט אחרון זה מדובר בחידוש הלכתי מסוים, הרי שמדובר לכל היותר בפיתוח של הלכות קודמות שנקבעו בעניין פרשנות יסודותיה של "החזקה הממעטת" המתיישב עם תכליתה ועם מגמת הפסיקה בעניין זה..." (הדגשות שלי- ק.ו.). שלישית, ומעבר לצורך, אף אם נאמר כי פס"ד בלבן קבע הלכה משפטית חדשה, אני סבור כי יש להחיל הלכה זו באופן רטרוספקטיבי, שכן כפי שנקבע בפס"ד סולל בונה, בדעת רוב, נקודת המוצא העקרונית היא כי הלכה שיפוטית חדשה פועלת הן רטרוספקטיבית והן פרוספקטיבית, כאשר יש מקום להפעלה רטרוספקטיבית של ההחלטה אם לא הייתה הסתמכות של ממש או אם הייתה הסתמכות לא סבירה או שאין ליתן לה משקל ניכר. בענייננו, כפי שפורט קודם לכן, אני סבור כי אינטרס ההסתמכות אינו גבוה, ואין ליתן לו משקל ניכר, ומשכך אין הצדקה לסטות מהכלל לפיו ההלכה תהיה רטרוספקטיבית. פס"ד בלבן לא שינה או קבע הלכה חדשה שסטתה מהלכה ישנה, אלא יישם ופיתח הלכות קיימות וידועות על נסיבות המקרה שנדונו לפניו. במקרה כגון זה, בו ניתן היה למצוא "ניצנים" ו"רמזים" בפסיקות קודמות לפסיקתו של בית המשפט בפס"ד בלבן, כפי שציינה כבוד הנשיאה ביניש בדיון הנוסף בעניין בלבן הנ"ל, ואין המדובר בהפיכה של הלכה קיימת, כפי שנדון בפס"ד סולל בונה (דן באופן החלתה של הלכת השנים האבודות), הרי שלא ניתן לומר שמידת ההסתמכות, סבירותה ומשקלה הייתה גבוהה, ומשכך אינטרס ההסתמכות אינו ראוי להגנה. בהתאם לאמור לעיל, אני סבור כי יש הצדקה להחיל את הפרשנות שנקבעה בפס"ד בלבן לעניין "מעשה מכוון", גם על נסיבות המקרה דנן. גם הטענה אודות הדיון בבר"ע שלא התקיים, אין בה להועיל למשיבה. גם אם היה מתקיים דיון בבר"ע ואף אם הייתה נדחית טענת המערערת במסגרת דיון זה, לא היה בכך למנוע מהמערערת להשיג בשנית על נושא זה במסגרת ערעור על פסק הדין. סוף דבר התוצאה הינה כי דין הערעור להתקבל. הסכומים ששילמה המערערת למשיבה, אם שולמו, יוחזרו למערערת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד התשלום ועד להחזרתם בפועל. המשיבה תשלם למערערת שכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪. ד"ר קובי ורדי, שופט השופט י' שנלר אב"ד: אני מסכים. ישעיהו שנלר, שופטאב"ד השופטת ר' לבהר שרון: אני מסכימה. רות לב הר שרון, שופטת הוחלט כאמור עפ"י פסק דינו של השופט ד"ר קובי ורדי.רכבתאונת דרכיםשאלות משפטיותגניבת רכבהכרה בתאונת דרכיםביטוח גניבת רכב