הארכת מועד להגשת ערעור על החלטת רשם בית משפט מחוזי

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הארכת מועד להגשת ערעור על החלטת רשם בית משפט מחוזי: מונחת לפניי בקשה להארכת מועד על החלטת בית משפט זה (כב' הרשם ד' מינץ - כתוארו אז), מיום 24.3.11 (להלן: "ההחלטה") לפיה, נדחתה בקשת המערער לפטור מהפקדת עירבון. ביום 23.2.11 הוגש לבית משפט זה ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא (כב' השופט דראל), בת"א 11282/08 (להלן: "פסק הדין"). עם הגשת הערעור קיבל המערער פטור מאגרת בית המשפט, בשל העדר יכולת כלכלית וייצוגו על ידי הלשכה לסיוע משפטי ובהתאם לתקנה 19(7) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007. משנדרש המערער להפקיד עירבון בסך של 15,000 ₪, טען לפטור, בשל העדר יכולת כלכלית . כב' הרשם נעתר, בתחילה, לבקשה, ואולם, בהמשך, הבהיר כי הפטור ניתן אך לבקשה לפטור מאגרה וכי על המערער להפקיד את העירבון, כפי שנקבע. בקשה נוספת לפטור מעירבון נדחתה כאמור. ההחלטות בעניין הפטור מעירבון ניתנו על ידי רשם בית משפט זה שכיהן, עובר למתן ההחלטה, כשופט מן המניין. ההחלטות ניתנו ב"פתקית" על גבי הבקשה. בכותרת הפתקית צוין "השו' דוד מינץ". יוער, כי במועדים הרלוונטיים לא ניתן היה, מבחינה טכנית, לחתום את הפתקיות בחתימת רשם, אף שאלה ניתנו על ידי השופט מינץ, בכובעו כרשם בית המשפט. עניין זה הוסדר, לאחרונה, וכיום, אין מניעה לחתום את הפתקית, הן כרשם והן כשופט. המערער, שלא השלים עם ההחלטה וביקש להשיג עליה, פנה בהליך של בקשת רשות ערעור על ההחלטה, לבית המשפט העליון. אין חולק כי הבקשה, לרשות ערעור, הוגשה במועד. בהחלטת בית המשפט העליון, מיום 9.10.11 (רע"א 3246/11 - כב' השופט פוגלמן) נקבע, כי לא ניתן ללמוד מההחלטה "...אם זו ניתנה על ידי השופט ד' מינץ בכובעו כשופט בפועל של בית המשפט המחוזי, או בכובעו כרשם בית המשפט" (שם, פסקה 4). יחד עם זאת, ובכל הכבוד, בצדק, הניח בית המשפט העליון, נוכח טיבה של ההחלטה, שעניינה פטור מהפקדת עירבון, כי זו ניתנה על ידי השופט מינץ בכובעו כרשם, ומשכך, קבע כי "...האפיק הראוי לתקיפת ההחלטה נושא הבקשה שלפניי הוא על ידי הגשת ערעור בזכות לבית המשפט המחוזי". בנסיבות אלו, הורה על מחיקת הבקשה והוסיף, כי "...המבקש יוכל להגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור לבית המשפט המחוזי על ההחלטה שלא לפטור אותו מהפקדת עירבון, ובקשה זו תישקל לגופה, בשים לב להשתלשלות הדיונית בענייננו" (שם). נוכח האמור, הוגשה הבקשה דנא, שעניינה הארכת המועד להגשת ערעור על ההחלטה. יוער כי בין לבין ניתנה החלטתי, מיום 24.5.11, לפיה, הוריתי על דחיית ההליך ומשלא הופקד העירבון. בעקבות החלטתי הוגשה בקשת המערער לביטולה, זאת נוכח ההליך שהתנהל בבית המשפט העליון ומשכך, קבעתי, בהחלטה נוספת, מיום 31.5.11, כי עם קבלת החלטה מתאימה של בית המשפט העליון, וככל שייקבע אחרת, תבוטל החלטת הדחייה והערעור ייקבע לדיון, בהתאם. המשיב 2 בתגובתו, לא התנגד לבקשה והפנה בעניין זה להחלטתי מיום 31.5.11 וטען, כי מתייתר הצורך בהגשת הבקשה להארכת המועד, זאת נוכח החלטת בית המשפט העליון. המשיבה 1 מתנגדת לבקשה. לטענתה, ההחלטה בעניין העירבון ניתנה לפני כשישה חודשים ואף נקבע, כי ככל שלא יופקד העירבון, ההליך יידחה. בקשת הרשות ערעור לבית המשפט העליון נמחקה כאמור, ולא מובן כלל מדוע לא הגיש המערער ערעור בזכות על החלטת הרשם, לבית משפט זה. בנוסף, נטען כי לא צורף תצהיר, ונוכח כל האמור, טענה כי אין מקום להיעתר לבקשה. המשיבה הוסיפה וטענה גם לעניין הערעור, לגופו. אכן נכון, נקודת המוצא הינה כי הנטל על המבקש להוכיח קיומו של טעם מיוחד לאיחור בהגשת ההליך, כקבוע בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. כידוע, המבחן של טעם מיוחד נועד לאזן כראוי בין האינטרסים של מבקש הארכה, למיצוי זכותו להשיג על פסק דין או החלטה שניתנה בעניינו, וכן להימנע מתוצאה שרירותית ומנוקשות יתרה בהפעלתם של סדרי הדין; לבין אינטרס המשיב, כמו גם של הציבור בכללותו, לסופיות ההליך, להשמת גבול להתמשכות ההליכים וכן לחיזוק הוודאות והיציבות המשפטית. קיומו של טעם מיוחד נבחן לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו. בהקשר זה יש לשקול, בין היתר, את משך האיחור (ככל שמשך האיחור משמעותי יותר, כך נדרש טעם כבד יותר להצדקת האיחור). עוד יש לשקול את מהות הטעם שהוצג להגשתו של ההליך באיחור. ודוק, גם איחור של יום אחד, בלבד, לא יוכר, ברגיל, כטעם מיוחד ( ב ש"א 3086/95 אנגל חברה לקבלנות כללית נ' בויום מהנדסים בע"מ , 16.08.95) , אלא אם זה נבע מנסיבות שאינן מצויות בשליטתו או בתחום ציפייתו הסבירה של מבקש הארכה. לפיכך נקבע, כי גם טעות או אי ידיעת הדין, אין בהן כדי להקים טעם מיוחד להארכת המועד (בש"א 8794/09 בלום נ' א.פ (באר-שבע) סחר תעשייה ושיווק בע"מ , 15.11.09; בש"א 6402/96 הועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשל"צ נ' מיכקשווילי פ"ד נ(3) 209) . אולם, ... מקום שעוצמת הפגיעה בציפיות בעל הדין האחר היא פחותה, ניתן יהיה להכיר בטעות (שבדין - מ.ב.) זו כטעם מיוחד להארכת המועד "(רע"א 9073/0 1 יהודית פרנקו סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, 29.1.2002). לשון אחר, יש לשקול את מידת ההסתמכות של הצד שכנגד על פסק הדין, וכן את סיכוייו הלכאוריים של ההליך (בע"מ 2205/09 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה , 22.4.2009, לשיקולי ם הנוגעים לעניין, ראה; א. גורן - סוגיות בסדר דין אזרחי , מהדורה עשירית, עמ' 770-773). בענייננו, אין חולק, כי בקשת הרשות ערעור לבית המשפט העליון הוגשה, במועד ואין אף חולק, כעולה מההחלטה, שהובאה על דרך פתקית, כי זו נושאת כותרת של "השו' דוד מינץ". בנסיבות אלו, אף שניתן להניח, כי ההחלטה ניתנה על ידי השופט מינץ בכובעו כרשם, הרי משההחלטה נחזית להיות חתומה על ידי השופט מינץ, רשאי היה המערער להניח, כי ההחלטה ניתנה על ידי כב' הרשם בכובעו כשופט. מכאן, המערער נהג, כדין, מקום בו בחר להשיג על ההחלטה בדרך של בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון ובדרך הילוכו לא נפל פגם. אמת, בית המשפט העליון הורה על מחיקת ההליך, שלפניו. אולם, בנסיבות הדומות למקרה הדומה לענייננו, נקבע, כי הכלל הוא שבעל דין לא יצא ניזוק עקב תקלה שאין הוא אחראי לה (רע"א 1067/04 רולן בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 427). מכאן, "...רשאי בית משפט זה לקבוע כי השיקולים שהובאו לעיל (בפסקה 6) מצדיקים במקרה המסוים אי התערבות של בית המשפט העליון, ובלבד שבעל הדין לא ייפגע" (שם, פסקה 7). לפיכך, נוכח "ההשתלשלות הדיונית" הנני סבור, כי הטעמים שפורטו בהחלטת בית המשפט העליון, שהובילו למחיקת ההליך שנדון לפניו, הם אלה המקימים עילה וטעם מיוחד, לפיו ניתן להאריך את המועד, שכן אין לזקוף את התקלה, שארעה בגדר ההחלטה, לחובת המערער, מקום בו הוגש ההליך לבית המשפט העליון, כדין ובמועד ואין לומר, בנסיבות אלה, כי המשיבים רכשו חסינות דיונית ונפגעה צפייתם הסבירה לסופיות הדיון. כללו של דבר, הנני נעתר לבקשה ומאריך את המועד להגשת ערעור על החלטת הרשם עד למועד הגשתו בפועל. הערעור יועבר לקביעה. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות. הארכת מועד להגשת ערעורהארכת מועדהמועד להגשת ערעוריםערעור על החלטת רשםרשםערעור