קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה להכרה ברצח כתאונת דרכים: המנוח ז"ל, אביו של התובע נרצח בתאריך .21.3.89 הרצח ארע סמוך לבית של המנוח לאחר שהחנה את מכוניתו ורכן לתוכה כדי לקחת שקיות עם מצרכים. הדוקר, ערבי מעזה ביצע את הרצח על רקע לאומני. התובע ואלמנתו של המנוח הוכרזו כיורשיו היחידים על פי צו ירושה מיום 29.8.89. האלמנה הוכרה כאלמנתו של נפגע בפעולות איבה וזכאית לתגמולים מהמוסד לביטוח לאומי. התובע שהיה בגיר בעת הארוע לא הוכר כבן משפחה זכאי של נפגע פעולות איבה ועל כן הוא תובע מהנתבעות שהיו המבטחות של רכבו של המנוח פיצויים על פי חוק הפלת"ד. במהלך בירור התביעה נחקרו עדי התובע באשר לנסיבות הרצח, אלא שבסיכומיו זנח ב"כ הנתבעות את טענותיו העובדתיות והודה כי המקרה ארע בעת שהמנוח רכן לתוך המכונית לקחת מצרכים (עמ' 1לסיכומים) ועל כן לא נותר לי אלא להכריע במחלוקת המשפטית, דהיינו האם הארוע נכלל בהגדרת תאונת דרכים על פי חוק חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה- 1975 עובר לתיקון מס' 8. תאונת דרכים הוגדרה בחוק המקורי כ: "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב השימוש ברכב מנועי בין בנסיעת הרכב ובין בעמידתו". פסה"ד המנחה בסוגיה זו הנו ע.א. 358/83 ר' שולמן ואח' נ. ציון חברה לביטוח בע"מ פד"י מב (21) .851אשר נסיבותיו דומות במידת מה לעובדת המקרה שבפני. המנוח שולמן ז"ל נכנס למכוניתו על מנת לנסוע, כהרגלו יום יום לדרכו, הוא התניע את מכוניתו ואולם עם ההתנעה והתחלת הנסיעה או תוך כדי ההתנעה התפוצץ מטען נפץ אשר הוטמן ע"י מאן דהוא במכונית והוא נפצע פצעים קשים ונפטר לאחר זמן. גם בע.א. 258/83 הנ"ל נחלקו הצדדים בשאלה האם הארוע אשר גרם למות הנו בגדר "תאונת דרכים". לפתרון המחלוקת הנ"ל בחן כב' השופט א. ברק (כתוארו אז) את לשון החוק והפסיקה ובחן את המונחים "שימוש ברכב מנועי" כהגדרתו בחוק ואת כוונת המחוקק בביטוי "עקב" אשר לכל הדעות מצביע על מבחן סיבתי. באשר ל"שימוש ברכב" קבע כב' השופט ברק: "מהו איפוא 'שימוש' ברכב מנועי לדעתי, שימוש ברכב מנועי משמעו פעולה של הרכב או פעולה ברכב הקשורה ליעודו הרגיל והטבעי של הרכב. ניתן להבחין בין שימושים עיקריים לבין שימושי לוואי...שימוש עיקרי, הוא בעצם ביצוע יעודו של הרכב. על כן, נהיגת הרכב היא שימוש בו... שימושי לוואי הם כל אותן פעולות אינצידנטליות, הבאות לסייע ולהבטיח פעולה הקשורה לשימוש העיקרי. אלה הם אמצעי עזר ופעולות נלוות, הדרושות להגשמת יעודו של הרכב" (עמ' 858מול האותיות ה-ו). בהמשך מפרט כב' השופט ברק את הפעולות האינצידנטליות אשר הוכרו על ידי הפסיקה כשימוש ברכב מנועי ובין היתר נקבע כי סגירת דלת משאית לאחר פריקת המטען שבה שהנה בבחינת שימוש ברכב בכל דרך של פרשנות ההולמת את מטרת החוק. כשם שטעינת הרכב ופריקתו הוכרו כשימוש ברכב. מאחר והוכח כי המנוח נפגע תוך כדי פעולות הפריקה של המכונית הרי שהאירוע נשוא התביעה ארע במהלך השימוש ברכב אולם נשאלת השאלה האם עלה בידי התובע להתגבר על משוכת הקשר הסיבתי כפי שפורש בפסה"ד הנ"ל. בסוגיה זו קובע השופט ברק כי הביטוי "עקב" מצביע על מבחן סיבתי הכולל בחובו את המבחן הסיבתי עובדתי, המתמצה לרוב בסיבה - בלעדיה - אין, ומבחן סיבתי משפטי, השונה אמנם מזה הקבוע בסעיף 64לפקודת הנזיקין. אך יחד עם זאת מטיל על התובע על פי חוק הפלת"ד להצביע לא רק על קיום סיבתיות אלא גם על סיבתיות משפטית (עמ' 864-863). באשר להגדרת המבחן הסיבתי המשפטי נאמר בפסה"ד: "שאלת המפתח הינה איפוא זו: מהו המבחן לקשר הסיבתי המשפטי הנדרש בהגדרת תאונת דרכים? מהו הפירוש הראוי לביטוי 'עקב' בהקשרו של המבחן הסיבתי המשפטי? ודאי ש'עקב' שימוש אינו זהה ל'זמן' השימוש. '...הביטוי 'עקב' אין פירושו 'בזמן' או 'בעת' השימוש ברכב, אלא הוא טומן בחובו יסודות של סיבתיות הנגזרים מתוך שיקולים משפטיים' (השופט שטיינברג בת"א (ת"א) 3319/82 בעמ' 233(כו)) מהם אותם 'שיקולים משפטיים'? בענין זה נפסק על ידי בית המשפט העליון מפי הנשיא לנדוי, כי פירוש המלה 'עקב' בהגדרה של 'תאונת דרכים' בסעיף 1של החוק, הוא 'שהשימוש ברכב צריך שהיה גורם ממשי (ולאו דווקא הגורם הבלעדי) לקרות התאונה' (ע"א 498/80 הנ"ל בעמ' 498) על מבחן 'הגורם הממשי' חזר בית המשפט העליון... והוא הופעל על ידי בתי המשפט המחוזיים... המבחן של 'גורם ממשי' הינו מבחן של קשר סיבתי-משפטי. הוא מצביע על כך כי לא די בקשר הסיבתי-עובדתי, וכי חייב להתקיים קשר סיבתי נוסף. אך מה תוכנו של קשר סיבתי נוסף זה?" (עמ' 864-865). ולאחר בחינת האפשרויות השונות על פיהן יש לבחון את טיבו של הקשר הסיבתי משפטי מגיע כב' השופט ברק למסקנה: "כי המבחן לקשר הסיבתי-משפטי לענין היחס בין 'השימוש' ברכב מנועי לבין נזק הגוף הנגרם כתוצאה מכך, הוא מבחן 'הגורם הממשי' וכי מבחן זה מתמלא תוכן על פי מבחן הסיכון. מבחן הסיכון מבקש לאתר את הסיכונים שהשימוש ברכב מנועי יוצר, ואשר חוק הפיצויים ביקש להטיל בגינם אחריות. מטבע הדברים, שסיכונים אלה קשורים לדרכי השימוש ברכב. מקום שהשימוש העיקרי ברכב הוא שימוש תעבורתי, הרי יש לקחת בחשבון כל אותם סיכונים שהם טבעיים לשימוש זה" (עמ' 570; ההדגשה שלי - ש.ד.). כך גם נשאלת השאלה האם הסיכון של דקירה ע"י מחבל על רקע לאומני הוא מסוג אותם סיכונים אותם יש לקחת בחשבון בעת פריקה או טעינה של רכב. בעמ' 869 של פסה"ד מובאות דוגמאות לסיכונים שיש לקחתם בחשבון כנובעים מהשימוש ברכב (בין שימוש עיקרי ובין שימוש משני) כגון פגיעה תוך כדי פתיחת הדלת וסגירתה ויצוין כי בכל המקרים אשר פורטו כמקרים שהוכרו כפגיעות עקב השימוש ברכב נמצא קשר הגיוני וסיבתי בין מטרת השימוש והפציעה. למשל, אדם אשר מצוי מתחת למכונית כדי לתקנה ונפגע כאשר הרים את ראשו, וכן: "ראינו, כי טעינה ופריקה הן שימוש לוואי, על כן כל נזק, הנופל למסגרתו של סיכון שטעינה ופריקה גורמים, נגרם 'עקב' הטעינה והפריקה. על-כן, אם נפרק שמן ממכונית, וכתוצאה מהפריקה השמן מתפזר על הכביש או המדרכה, ומשתמש אחר בכביש או הולך רגל נפגעים מהחלקה יש לראות בפגיעה זו נזק 'עקב' השימוש ברכב מנועי"... לעומת זאת, אם אדם יושב ברכב חונה, ופלוני בא ומכה אותו מכות נמרצות או מבצע בו מעשה שוד אין לראות בדרך כלל בסיכוני המכה או השוד משום סיכון שהשימוש במכונית יצרה. בצדק ציין השופט אור: "הרכב, בו נהג התובע לא שימש אלא זירה למעשה השוד והתקיפה, שהם כשלעצמם אינם קשורים דווקא בשימוש ברכב. הרכב או כל חלק ממנו גם לא שימשו כלי תקיפה, אלא כאמור, זירה לארוע המקרה בלבד. ... אין לומר, שמעשיהם של תוקפי התובע הינם במסגרת הסיכון הטבעי והרגיל הטמונים בשימוש ברכב ('מבחן הסיכון') (ת"א (נד') 230/86[26] הנ"ל בעמ' 233נד')'" (שם, עמ' 869; ההדגשה שלי - ש.ד.). ב"כ התובע מנסה לאבחן בין הדוגמא הנ"ל שהובאה בע.א. 358/83 כמקרה אשר בו לא תוכר הפגיעה כפגיעה שארעה עקב השימוש ברכב לעניננו. ולגרסתו, מקרהו של נהג המונית אשר נשדד ונפצע לא הוכר כיוון שישב ברכב ולא נסע בו. סבורני כי מעבר לעובדה שבפסה"ד בענין דמארי ת.א. (נד') 230/86 הנפגע נהג במונית בעת שהותקף, לא זו העילה לניתוק הקשר הסיבתי, והנימוק לאבחנה בין מקרה שולמן למקרה דמארי הוא בכך שהסיכון ממנו נפגע הראשון היה מסוג הסיכונים שכלי רכב רגיל יוצר ואילו השני נפצע כתוצאה ממעשה שאין לראותו כסיכון שהשימוש במכונית יצר. ובעוד שענין גולדמן סבר ביהמ"ש כי פגיעה הנובעת מפיצוץ במהלך התנעת רכב הינה פציעה "עקב" השימוש ברכב בגלל הקשר בין פעולת ההתנעה והנסיעה שהינן פעילות אשר עשויות לגרום לפגיעות גופניות לבין הנזק, הרי שבעניננו דקירה על ידי רוצח על רקע לאומני אינה מסוג הפגיעות הקשורות לפריקה וטעינה להבדיל מהחלקה כתוצאה מהפעולה עצמה או כתוצאה מחומר שנשפך במהלך הטעינה. וכהגדרת כב' השופט ברק: "מבחן הסיכון מחייב השוואה בין הסיכון, שהשימוש בכלי רכב יוצר ושהחוק בא לפצות בגינו, לבין הסיכון שהתרחש בפועל. הסיכון שהתרחש בפועל יפול למסגרת החוק, אם הוא מסוג הסיכונים שכלי רכב כרגיל יוצר והחוק בא לפצות בגינו לענין זה, אין חשיבות לדרך המיוחדת שבה התרחש הנזק, כלומר לתהליך הגרימה. נמצא כי לא התהליך הגרימה כפי שהתרחש הלכה למעשה על כל חוליותיו ופרטיו חייב להיות במתחם הסיכון אלא די אם תהליך גרימה הדומה לו בקווים כלליים הוא במתחם הסיכון..." (עמ' 869-870). להשקפתי, המבחן שיישם ביהמ"ש העליון היה האם גם ללא התערבות חיצונית היתה צפויה אפשרות לפגיעה תוך כדי הפעולה שבמהלכה נפגע התובע, ומשהגיע למסקנה כי קיימת אפשרות של התפוצצות במהלך ההתנעה גם ללא התערבות חיצונית התקבלה התביעה הוא הדין בע.א. 236/81 זילפה לסרי ואח' נ. ציון חברה לביטוח בע"מ פד"י מב(3) 705 בו נתקבלה תביעתם של המערערים כיוון שהימצאות בנזין במכליו של רכב חונה הינה חלק מן השימוש והסיכון של התלקחות דלק במכונית הוא סיכון שכל מכונית נושאת עימה. אשר על כן, נקבע כי נזק גוף הנגרם כתוצאה מהתלקחות דלק נגרם "עקב השימוש" ברכב. שלא כן בעניננו. הפגיעה לא ארעה עקב סיכון שיכול היה להתרחש גם ללא התערבותו של גורם חיצוני ואינה מסוג הפגיעות המהוות סיכון טבעי ורגיל הכרוך בשימוש ברכב. מכאן המסקנה כי הרכב בו נהג התובע לא שימש אלא זירה למעשה הרצח שאינו קשור דווקא לשימוש ברכב, על כן אין לראות באירוע תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ודין התביעה להדחות. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 500, 2 ש"ח + מע"מ. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.משפט פליליתאונת דרכיםהכרה בתאונת דרכיםרצח