קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הסכם להתקנת מערכת גז: העובדות 1.        ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום ברחובות (כב' השופטת גנות) בתיק ה"פ 104/00 לפיו נדחתה עתירת המערערות למתן סעד של צו מניעה קבוע כנגד המשיבות.   2.        מעשה שהיה כך היה: המערערות הינן חברות העוסקות בשיווק גז. מערערת 1 הינה הסוכנת של מערערת 2 באזור ראשון לציון (שתיהן תיקראנה להלן: "סופרגז"). משיבה 1 (להלן: "היזם") הינה בעלת הזכויות במקרקעין עליהם הוקם פרוייקט פארק השיקמים בראשון לציון (להלן: "הפרוייקט") אשר נבנה באמצעות קבלן מבצע, היא המשיבה 2 (להלן: "הקבלן").   ביום 13.6.99 נחתם הסכם בין סופרגז לבין היזם, לפיו התחייבה סופרגז להתקין את מערכת הגז המרכזית בפרוייקט הכולל 220 יחידות דיור ונמסרה לה הזכות הבלעדית להספקת הגז בפרוייקט. ביום 5.8.99 נחתם הסכם בין היזם לבין הקבלן, לפיו התחייב הקבלן לבצע את כל עבודות התשתית עבור חיבור של מים, גז וכו' בפרוייקט. ביום 22.9.99 נחתם הסכם בין הקבלן לבין משיבה 3 (להלן: "אמישראגז") לפיו התחייבה אמישראגז להתקין את מערכת הגז בפרוייקט ונמסרה לה הזכות הבלעדית להספקת גז בפרוייקט. התוצאה היא כי נחתמו שני הסכמים נוגדים: מזה הסכם עם היזם המקנה זכות בלעדית לסופרגז, ומזה הסכם עם הקבלן המקנה זכות זו לאמישראגז. בפועל הספיקה אמישראגז להניח חלק ניכר מצנרת הגז בחלק גדול מהדירות בפרוייקט.   סופרגז טענה כי היה על הקבלן לדעת את דבר ההסכם עימה והילכך להימנע מכריתת ההסכם הנוגד עם אמישראגז. מכל פנים, אפילו לא ידע הקבלן על כך, היתה עצימת עיניים מצידו, שכן סופרגז החלה בפעילות אופרטיבית על פי ההסכם. משום כך בחתימה על ההסכם עם אמישראגז היתה עוולה של גרם הפרת חוזה כמשמעותה בסעיף 62 לפקודת הנזיקין.   היזם תמך מטבע הדברים בטיעונה של סופרגז והוסיף כי היה על הקבלן לברר באם נחתם הסכם בתחום זה בין היזם לבין חברה אחרת כלשהי בטרם חתימת ההסכם עם אמישראגז. לטענת היזם הרי שבמצב דברים זה אין להטיל עליו כל אחריות שהיא, שגכן הוא מצידו מוכן לקיים את החוזה עם סופרגז ככתבו וכלשונו.   הקבלן טען כי לא ידע ולא היה עליו לדעת על ההסכם עם סופרגז שכן הסכם זה ומסמכיו לא הוצגו בפניו מעולם ע"י היזם. ואילו אמישראגז טענה כי חתמה על ההסכם עם הקבלן בתום לב, בלא שאיש מהחותמים ידע על ההסכם עם סופרגז ובנסיבות שכאלה אין הצדקה למתן הצו.   פסק-הדין של בית-משפט השלום   3.        השופטת המלומדת הציבה שתי שאלות בהן דנה ובהן הכריעה: האחת - האם חתימת ההסכם עם אמישראגז מהווה גרם הפרת חוזה לגבי החוזה עם סופרגז; השניה - האם זכאית סופרגז לסעד של צו מניעה.   4.        התשובה לאלה הראשונה היתה כי אין לראות בחתימת החוזה עם אמישראגז משום גרם הפרת חוזה. זאת על שום שסעיף 62 לפקודת הנזיקין מתנה את קיום העוולה לפיו בכך שהמעשים צריכים להתבצע "ביודעין ובלי צידוק מספיק". בנסיבות המקרה לא הוכח כי בעת חתימת ההסכם עם אמישראגז יכולים היו הקבלן או אמישראגז לדעת על קיום ההסכם עם סופרגז, מה גם שלפי עדות היזם הוא לא טרח להודיע לקבלן על קיומו של הסכם זה. למעשה התסבוכת נוצרה משום שבתקופה הרלבנטית עבר היזם אירוע בלבו ואף נותח פעמיים ועקב כך הושמט המידע לגבי הסכם סופרגז מידיעת הקבלן. לדעת בית-משפט השלום הדברים אמורים במקרה מצער שבו כל הצדדים הינם תמי לב ובשל שיבוש בתקשורצ בין היזם לבין הקבלן לא ידע הקבלן ואף לא יכול היה לדעת על קיום הסכם סופרגז. זאת ועוד - על פי סעיף 5 להסכם בין הקבלן ליזם רשאי היה הקבלן להניח כי ברצותו יוכל להעסיק את אמישראגז כקבלן משנה להנחת תשתית הגז   5.        אשר לשאלה השניה, קרי מתן צו מניעה קבוע - בית-המשפט שקל על כפות המאזניים את הפסדה הכספי של סופרגז, הפסד שניתן לאמוד את שוויו, אל מול הפסדה של אמישראגז שביצעה בפועל חלק ניכר מהעבודה, וכן את העיכוב במסירת הדירות וגל התביעות כנגד היזם ו/או הקבלן בגין איחור במסירת הדירות. לנוכח כל אלה נקבע כי אין ליתן את צו המניעה המבוקש. מסקנת השופטת היתה כי צו מעין זה רק יגרום להפסקה מוחלטת של הבניה, שכן סופרגז לא עתרה למתן סעד שיאפשר את כניסתה לאתר העבודה והמשכת עבודת אמישראגז על ידיה.   בנסיבות אלה ולנוכח הנזק הרב העלול להיגרם לכל המעורבים בכלל ולרוכשי הדירות בפרט, הסעד הראוי אליו יש להפנות את סופרגז, הינו פצוי כספי נאות בשל הפרת ההסכם.   הערעור   6.        טענתה המרכזית של סופרגז הינה כי לא היה מקום לבחון את שני ההסכמים בהם מדובר כאילו היו באותה רמה נורמטיבית, כפי שנהגה הערכאה הדיונית. ההסכם הראשון שנערך עם סופרגז גובר על ההסכם המאוחר יותר שנערך עם אמישראגז, מה גם שבהסכם בין היזם לבין הקבלן נקבע מפורשות כי על הקבלן לקבל אישור מראש ובכתב אם ברצונו להעביר את התחייבויותיו לאחר. לקבלן לא היתה כל סמכות להקנות זכויות לאמישראגז, כפי שהתיימר לעשות. כח וסמכות אלה היו מסורים ליזם לבדו, והוא לא העבירם לקבלן. לגבי הסעד המבוקש - בית המשפט התעלם מהסעד הנוסף שלפיו התבקש צו המונע אספקת גז ע"י אמישראגז ליחידות הדיור, להבדיל מהסעד של מניעת התקנת מערכת אספקת הגז. סופרגז חפצה להיות ספקית הגז ליחידות הדיור והיא יכולה ומעוניינת בכך, גם אם אמישראגז תשלים את התקנת מערכת אספקת הגז. מתן הצוים המבוקשים אין בו כדי לפגוע בתהליך הבניה והוא לא יביא לעיכוב במסירת הדירותץ לרוכשיהן.   7.        לטענת אמישראגז לא ניתן להתעלם מהמצב לפיו לא התקינה סופרגז שום צנרת גז ולו בדירה אחת וכי לא עשתה כל פעולה שהיא לקיום החוזה עימה, למעט הליכי רישוי. בחוזה שבין הקבלן ליזם התחייב הקבלן לבצע את כל עבודות התשתית הדרושות, בין השאר גם עבור חיבורמערכת הגז. על כן, ומאחר והיזם לא אמר דבר לגבי חוזה עם סופרגז, רשאי היה הקבלן להתקשר בחוזה עם אמישראגז. אמישראגז, כמו סופרגז בחוזה שלה, התחייבה להתקין על חשבונה את צנרת הגז במאות הדירות שבפרוייקט, מבלי שהקבלן ישא בכל הוצאה שהיא, והחזר השקעתה בתוספת הרווח מהעיסקה צריכים לבוא מרוכשי הדירות בדרך של תשלומים עבור צריכת הגז. לאחר שאמישראגז חיברה עשרות רבות של דירות למערכת הגז והתקשרה בחוזים לאספקת גז ולהשאלת ציוד גז עם הדיירים, וכן השלימה את בצוע הצנרת במרבית הדירות, לא ייתכן לנשלה ולאפשר לסופרגז לקטוף את פרי עמלה. סופרגז הסכימה לביטול צו המניעה הארעי שניתן בתחילת הדיון כנגד אמישראגז ובהסתמך על כך המשיכה אמישראגז במלאכת התקנת הצנרת בדירות רבות נוספות. משמעות צו המניעה הינה שיתוק בניית מאות יחידות דיור.   דיון   8.        המצב הוא כי " זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי", ולפיכך הצענו לצדדים את הפתרון התלמודי "יחלוקו", או בנוסחו של ר' יהושע בן קרחה "מצוה לבצוע" (לפשר, מלשון חלוקה- סנהדרין, ו' ע'ב) אלא שהיה סירוב לפסוע בנתיב המותווה במקורותינו, כך שבסופו של דבר "יקוב הדין את ההר" ועלינו המלאכה לפסוק.   יש לציין בפתח הדברים, להשלמת התשתית העובדתית, כי נמצאנו למדים מפי באי כח הצדדים, שמתוך ששת הבניינים שבפרוייקט מספקת אמישראגז גז בפועל לשני בניינים הכוללים 72 יחידות דיור. בשני בניינים נוספים התקינה אמישראגז צנרת כוללת לדירות, אך אינה מספקת עדיין גז לאותם בניינים. לגבי שני הבניינים האחרים טרם התקינה אמישראגז כל צנרת, אך מוסכם שהיא התקינה צובר המסוגל לספק גז לפרוייקט כולו ואשר מחטובר בפועל לדירות הצורכות גז בפועל (עמ' 1 לפרטיכל).   9.        בראש ובראשונה מן הראוי לבחון את ההסכמים שנחתמו בין הצדדים ולדלות מתוכם את המסקנות הראויות. החוזה שבין היזם לבין הקבלן מלמדנו, בסעיף 5ב. שבו, כי "הקבלן מתחייב לבצע או לדאוג לבצוע כל עבודות התשתית הדרושות עבור חבור חשמל, חבור מים...חבור גז וכו', בתחומי הפרוייקט... כמו כן מתחייב הקבלן שחבורי החשמל, המים, הטלפון, הטלויזיה, הגז וכו' לבנינים יבוצעו ע"י הגופים המוסמכים". לפי סעיף זה אין ספק כי המשימה של חבור הגז הוטלה לפיתחו של הקבלן. מצד שני קובע סעיף 12 להסכם זה כי הקבלן אינו זכאי להסב, להעביר או למסור לאחר את כל, או מקצת מהתחייבויותיו, אלא אם היזם הסכים לכך בכתב ומראש (סעיף 12א.), וכן נקבע כי מסירת העבודות המפורטות בסעיף 12ב. להסכם לקבלני משנה תיחשב כמסירתן לאחר והקבלן חייב לקבל לכך את אשור היזם מראש להעסקת קבלני משנה. בסעיף זה מצוי פירוט מקיף ומדוקדק של העבודות הללו, הכוללות, בין היתר, עבודות פיתוח, עבודות חשמל, עבודות אינסטלציה סניטרית, אך העבודות של תשתית מערכת גז או חיבור לגז אינן נזכרות. מכאן עולה כי מלשון הסכם זה ברי שהעבודות הכרוכות בהתקנת מערכת הגז וחיבור הגז מוטלות על הקבלן, אך העברת ביצוען לקבלן משנה אינה בבחינת העברתן או מסירתן לאחר, ומשום כך אין הכרח בקבלת הסכמה מראש ובכתב להעברה או מסירה שכזו, חרף טענת סופרגז. זאת ועוד, ההסכם בין היזם לבין סופרגז נערך ביום 13.6.99 ואילו ההסכם בין היזם לבין הקבלן נחתם במועד מאוחר יותר, ביום 5.8.99. אעפי"כ אין בחוזה המאוחר יותר כל זכר לכך שהיזם מסר קודם לכן את מלאכת התקנת צנרת הגז לסופרגז, ולא עוד אלא שהיזם מטיל מלאכה זו על שכמו של הקבלן למרות אותו הסכם קודם. בהסכם שבין הקבלן לבין אמישראגז צויין במבוא כי "החברה (קרי היזם) מוסרת את הזכות הבלעדית להספקת גז ליח"ד לאמישראגז עפ"י ההסכם בינה לבין היזם". מתוך ההסכם שבין הקבלן לבין היזם לא היתה אמישראגז יכולה ללמוד על הסכם קודם כלשהו עם סופרגז.   10. על פי הממצאים העובדתיים כפי שנקבעו ע"י הערכאה הדיונית, פעלו כל הצדדים בתום לב והמכשלה נגרמה בסופו של דבר בשל נסיבות מיוחדות שלא היתה לאף צד שליטה עליהן. ברי, איפוא, כי צדקה השופטת הנכבדה במסקנתה כי לא בוצעה כאן כל עוולה של גרם הפרת חוזה המחייבת פעולה "ביודעין ובלי צידוק מספיק" (ראה פרופ' נילי כהן, גרם הפרת חוזה, עמ' 146).   לטענת סופרגז הרי שבנסיבות שכאלה יש להעדיף את ההסכם הקודם בזמן, קרי את ההסכם עימה על פני ההסכם המאוחר יותר שנחתם עם אמישראגז, מה גם שהיה על הקבלן לקבל אישור מראש ובכתב מהיזם, דבר שלא נעשה. אלא, כפי שצויין לעיל, אין לקבל את הפרשנות המוצעת ע"י סופרגז ולפי לשון ההסכם בין היזם לקבלן לא היה כל הכרח לקבל אישור מראש ובכתב מהיזם בכל הנוגע למסירת עבודות לקבלן המשנה. לנוכח הרקע האמור, אין הצדקה לקבוע, כפי שמבקשת סופרגז, כי עדיף החוזה שנערך עימה ואילו החוזה עם אמישראגז חסר כל תוקף, אך ורק בשל היות ההסכם עימה קודם בזמן. כאשר אין חולק כי הן אמישראגז והן הקבלן פעלו בתום לב, אזי יש לבחון את התמונה הכוללת ואת מאזן הנוחות על מנת להגיע לתוצאה הראויה.   יש לאזכר בהקשר זה את השתלשלות ההליך הדיוני, אשר החל במתן צו מניעה זמני לבקשת סופרגז ע"י בית-המשפט המחוזי, אליו פנתה סופרגז בהמרצת פתיחה.   בשל חוסר סמכות הועבר התיק לבית-משפט השלום והתחדש הדיון בבקשה לצו המניעה. בדיון זה שהתקיים ביום 16.1.00 הודיע ב"כ סופרגז על הסכמה לביטול הצו הזמני. בסמוך לכך הגישה סופרגז בקשה להותיר את צו המניעה הזמני על כנו, אך הבקשה נדחתה. בנסיבות אלה פעלה אמישראגז במלוא הקיטור והשלימה את התקנת מערכת הגז והחיבור לגז לגבי חלק ניכר מהבניינים שבפרוייקט, כמפורט לעיל. מבחינה זו המצב כיום שונה במידה לא מעטה לעומת המצב העובדתי כפי שהיה קיים שעה שבית-משפט השלום הוציא את פסק-דינו וברי שיש בו כדי לחזק עוד יותר את המסקנה אליה. בפסק-הדין מצינו כי מתן צו המניעה עלול לשתק את הבניה של מאות יחידות דיור, ואם כך היה המצב אז ודאי שעתה אין כל הצדקה להעניק לסופרגז צו מניעה שיפגע במידה מרובה ברוכשי הדירות ואשר תהא בו למעשה התערבות בחוזים שנערכו בין רוכשים אלה לבין אמישראגז לגבי אספקת הגז לדירותיהם. כאשר שוקלים מצב דברים זה, מובן שמאזן הנוחות נוטה לצד אמישראגז, כאשר מהצד השני מדובר בהפסד כספי של סופרגז, הפסד   שלגביו ניתן לתבוע פצוי נאות ואשר ניתן לאמוד את שוויו. יש גם ממש בקביעת בית-משפט השלום לפיה כל שסופרגז מבקשת הוא מתן צוים שמטרתם מניעת אמישראגז מבצוע מערכת הגז ומאספקת גז לפרוייקט, אך היא לא עתרה לאכיפת החוזה שלה עם היזם. בצדק טוענת אמישראגז כי כל בניית והקמת הפרוייקט נמסרה לקבלן, כאשר התקנת מערכת הגז והחיבור לגז מהווה חלק בלתי נפרד מעבודות אלה וכאשר היזם אינו פעיל למעשה בשטח, ולפיכך אין לאמץ את טענת סופרגז לפיה רק היזם ואין בלתו הוא המוסמך ליתן זכויות בכל הנוגע לאספקת הגז לבניינים המוקמים. זאת ועוד - אם יתקבל ערעורה של סופרגז, כי אז המצב הוא כי אמישראגז תבצע את כל המלאכה, ואילו סופרגז תקטוף את פרי עמלה של אמישראגז אשר, כאמור, פעלה במקרה זה בתום לב. זהו מצב שאין על בית-המשפט ליתן לו יד ולהעניק לו גושפנקה חוקית. סופרגז ניסתה לטעון כי לא היה מקום שלא להעניק לה את הסעד שביקשה לפחות לגבי היזם, בטענה שהוא מסכים לכך. לא זו בלבד שבנסיבות שפורטו אין מקום לכך, אלא שבטיעונו של היזם נאמר מפורשות כי הוא מבקש לאמץ את פסק-דינו של בית-משפט השלום, וכי גם לדעתו "חלוף הזמן והתקדמות הפרוייקט מורידים עוד יותר את ההגיון והאפקטיביות שבמתן צו מניעה... ואין לגרום למצב בו יעוכב הפרוייקט בצורה כלשהי" (סעיף 5 לעיקרי טיעונו).   10.     סוף דבר - לאחר שקילה קפדנית של כל הנסיבות, המסקנה היא כי צדק בית-משפט השלום בסרבו להעניק לסופרגז את הצוים אותם ביקשה, וכי לא בדרך זו תהא תפארתה, אלא בדרך של תביעת פצוי כספי על נזקיה. אין הדברים אמורים כל עיקר בנזק בלתי הפיך או בנזק שאינו ניתן לפיצוי כספי, אלא נהפוך הוא (ראה השופט וינוגרד, צווי מניעה, עמ' 147/8).    אשר על כן - הערעור נדחה, ועל המערערות לשלם לכל אחת מהמשיבות הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ כ"א בתוספת מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום. הערבות הבנקאית שהופקדה תועבר לב"כ משיבה 3 (אמישראגז) ע"ח ההוצאות.   חוזהגז