הסכם מניעת תחרות עסקית

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תניית אי תחרות בניגוד לתקנת הציבור / הסכם מניעת תחרות עסקית: בהמרצת פתיחה זו עותר התובע לסעד הצהרתי בדבר בטלותן של הוראות שעניינן מניעת תחרות עסקית, והכלולות בהסכם שבינו לבין המשיבה שנכרת ביום 15.3.05. המשיבה היא חברה המפעילה מספר מסעדות ובהן זו בבאר שבע ושמה "ערביקה". אין חולק, שזו מסעדה איכותית בעלת מוניטין בעיר. בעל השליטה העיקרי במשיבה, מנהלה ויו"ר הדירקטוריון, הינו מר קובי כהן. בעקבות היכרות חברית קודמת, בין קובי למבקש, התגבשה הסכמה, כי זה האחרון, שעיסוקו היה בתחום אחר לחלוטין, הוראת נהיגה, יכנס כשותף זוטר בעסק המסעדה, יעבוד שם ויקבל משכורת, וכנגד הקניית בעלות בחברה, בשיעור 10% מכלל מניותיה, ישקיע בה כהלוואת בעלים סכום של 150,000 ₪. לימים, הגדיל המבקש את אחזקותיו במניות החברה לשיעור של 15%. בהסכם ההתקשרות מיום 15.3.05, אשר אין חולק על נפקותו המחייבת בין הצדדים (כפוף לטענה בדבר בטלות הפרק הספציפי הנדון), ועל כי נחתם מתוך גמירות דעת והבנת כל תנאיו, כלול סעיף של אי - תחרות שנועד להבטיח את המשיבה מפני אפשרות שלאחר פרישת המבקש מהחברה, הוא יעסוק בעתיד בתחומים המשיקים, ולו בעקיפין, לעסקיה. יובהר מיד - סעיף אי התחרות אינו מוכתר כך, ועל פי ניסוחו המילולי - כלל אין זה יעודו, אולם, אין לי ספק, ודומה שאף המשיבה, הטוענת בלשון רפה לפרשנות דווקנית והגדרה מצמצמת של תוכנו, שוב אינה כופרת בכך שעסקינן בתניית אי תחרות שנוסחה, משיקולים כאלה ואחרים, בצורה פתלתלה. בהסכם, נאמר (פרק ז'), תחת הכותרת "שכר לימוד", כי: "1. כיוון שהחברה עומדת להעסיק את גילי בערביקה באר שבע ולמטרה זו ללמד אותו את רזי המקצוע ואת הסודות המקצועיים אשר רכשו החברה ומנהליה בענף המזון, מתחייב גילי לשלם לחברה תמורה בסך 300,000 ₪. 2. אם גילי יפרוש מן החברה, מסיבה כלשהי, תהא החברה רשאית לגבות ממנו את הסך שלי - 300,000 ש"ח אלא אם הוא לא יעסוק, בין בעצמו בין באמצעות אחרים, בין בשותפות או במסגרת תאגיד, בעסוק בתחום המזון ומסעדנות. 3. להבטחת קיום התחייבותו האמורה של גילי הוא יפקיד בידי יעקב כהן מנהל החברה, שטר חוב ע"ס - 300,000 ₪ בערבות קרן בכר, ויעקב כהן יהיה רשאי לעשות שמוש בשטר החוב ולהציגו לפרעון, במועד בו תקום לחברה הזכות לגבות מגילי את הסך של 300,000 ₪ האמור לעיל. יעקב כהן לא יעשה שמוש בשטר החוב אלא אם כן נתן על כך הודעה לגילי 14 יום מראש." המבקש אכן החל לעבוד אצל המשיבה, והפך לשותף בה, ולאחר 3 חודשי לימוד והכשרה במטבח של סניף אשדוד שמפעילה המשיבה, עבר למסעדה בבאר שבע, ושם פעל תקופה מצטברת של כ- 3 שנים מאוגוסט 2005 ועד סמוך לאוקטובר 2008. הוא עסק בתפקידים ניהוליים, הן במטבח והן במסעדה בכללה, אך פרש בתום התקופה האמורה, בנסיבות שאיני רואה צורך להיזקק להן, אף שהצדדים טענו לכך בכתבי הטענות ובסיכומים. בין שהפרישה היתה על רקע סכסוך אישי בינו לבין קובי (גרסת המבקש), ובין על רקע חילוקי דעות ואי שביעות רצון במישור המקצועי של מי מהצדדים כלפי רעהו (גרסת המשיבה), ברור, מלשונו של ההסכם, שסעיף אי התחרות ישים במקרה של פרישה "מסיבה כלשהי", וללא סיוג הסיבה לכך, וכמו כן, בהסכם הפרישה מיום 11.11.08, קיים אישרור מפורש של הסכם הכניסה לשותפות, זה מיום 15.3.05, והצדדים הכפיפו את הסדרי הפרישה לחובות וזכויות שעוגנו באותו הסכם. ממילא, סעיף אי התחרות לא רק שלא בוטל, במפורש או במשתמע, על רקע נסיבות הפרישה, יהיו אשר יהיו, אלא, שב והוצהר, בדרך זו, על תוקפו. זמן קצר לאחר החתימה על הסכם הפרישה (כחודשיים), החל המבקש לעבוד כמנהל שכיר בסניף בית קפה של רשת "קפה קפה" במתחם מרכז ביג בבאר שבע, ולאחר תקופה קצרה חדל מכך, אולם, והחל לעסוק, כמנהל וכבעל עניין במסעדה בשרית בשם "פחמים". גם זו מצויה בבאר שבע. על רקע זה, דרשה המשיבה את מימוש ופירעון אותו שטר חוב על סך 300,000 ₪, שניתן על ידי המבקש, בשעתו, שהרי נמצא, שהוא עסק "בתחום המזון ומסעדנות", לאחר פרישתו, וזהו התנאי המתלה, המקנה, בהתקיימותו, את הזכות לקובי לעשות שימוש בשטר, לפי הוראות פרק ז' להסכם. אף כי הצדדים טענו, איש לשיטתו, ביחס לאופי עיסוקיו של המבקש במישור קיום תחרות עם עסקי המשיבה, ושימוש שנעשה, או לא נעשה, בסודותיה המסחריים, תוך כך, דומה, שהעיסוק בכך אינו מתחייב, כאשר באים לבחון את טענתו הבסיסית של המבקש שלפרק ז' הנ"ל אין תוקף והוא בטל, משום שעל פי ניסוחו הגורף לחלוטין, די בכך שהמשיב עסק במישרין או בעקיפין בעיסוק בתחום המזון ומסעדנות כדי שיראו אותו כמסכים למימוש השטר, ואין צל ספק שעיסוקיו הללו של המשיב אכן היו בתחום המזון והמסעדנות, ובצורה ישירה וברורה. טענתו של המבקש היא, שעל פי הוראת סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973, העוסק בין השאר בבטלות חוזים הסותרים את תקנת הציבור, ועל רקע הפסיקה המתייחסת לסעיפי אי תחרות בחוזי העסקה, מדובר בתניית מניעת תחרות שהיא פסולה ובטלה, ונעדרת כל תוקף. על מנת להכריע במחלוקת, שהרי המשיבה טוענת שמדובר בתנייה חוקית ותקפה, שמכוחה ניתן לאכוף על המבקש את תשלום הסכום עליו התחייב, יש להבהיר, תחילה, על שום מה ראוי לסווג את הפרק הנדון בחוזה, כתניית אי - תחרות, שהפסיקה הרלוונטית ישימה לגביה, ולהרים את מסך הניסוח הפתלתל שהוקנה לו בחוזה גופו. על פני ניסוחו של פרק ז' הנ"ל, התחייב המבקש, כזכור, לשלם למשיבה את הסכום דנן בתמורה ללימוד "רזי המקצוע והסודות המקצועיים שרכשו החברה ומנהליה בענף המזון". החברה זכאית לגבות ממנו את "שכר הלימוד" כאשר יפרוש מכל סיבה שהיא מהחברה, אולם, תהיה מנועה מלעשות כן, אלא אם כן יעסוק הוא, ביום מן הימים, בעיסוק כלשהו בתחום המזון והמסעדנות. כל קורא סביר יבין שאומד דעת הצדדים לאשורה, וכך עלה גם מהתצהירים והחקירות הנגדיות, הוא, שעל ראשו של המבקש תרחף סנקציה כספית, בסכום לא מבוטל, שתרתיע אותו מלעסוק בתחומים המשיקים לעסקי המשיבה. בהקשר לכך ניתן להדגיש את הבאות: 1. הסכום הגבוה של 300,000 ₪ אינו מוסבר ואינו מפורט, ואין קורלציה מוגדרת בין היקפו לבין עלות ותשומות של הכשרה ספציפית או תמחור של אותם "סודות מקצועיים" הנמסרים לידי המבקש. מדובר בסכום גלובאלי שבעליל נועד להוות סנקציה מרתיעה. לימודו והכשרתו של המבקש כמסעדן, לא נעשו כתכלית נפרדת וכעסקה מנותקת מההקשר, אלא היוו חלק אינטגראלי והכרחי מתהליך כניסתו לשותפות, רכישת חלק בבעלות החברה, ונשיאה בעול השוטף של ניהול העסק והפעלתו. 2. מהראיות שהוגשו, ובמהלך החקירות הנגדיות למדנו, שאותה הכשרה מקצועית ולימוד שנעשו מטעם המשיבה, כללו בעיקרם חניכה אישית שלו על ידי המנוסים והותיקים בחברה, תוך כדי העבודה השוטפת, ולא מעבר למועדי העבודה הרגילים, כל זה למעט קורס חיצוני אחד, בעלות של כ - 15 אלף ₪. יעוץ נוסף שהתקבל משפים ידועים שהוזמנו למסעדה, נעשה בעבור כל השותפים ולא היה חלק מתוכנית הכשרה מיוחדת וספציפית למבקש. משמע - אין כל מתאם הגיוני בין הסכום הנדון לבין השקעה שהמשיבה עמדה להשקיע בהכשרתו של המבקש, או שהשקיעה בפועל. 3. גם בתחום הסודות המקצועיים הנטענים, הוברר, שמדובר במידע אודות ספקי החברה, וכן מתכונים שברשותה. לעניין הספקים, דומה, שזהותם של אלה ידועה ומוכרת לכל עוסק בענף, ובמהלך המשפט הוזכרו שמות כמו "קוקה קולה" ו "טרה", תאגידים גדולים ומוכרים, וככל שאמור בתנאי התשלום והאשראי מאותם ספקים, אף כאן לא הוכח שאלה היו כה חריגים ובבחינת סוד מקצועי כמוס, שחשיפתם בפני המבקש יוצרת נפקויות כספיות של מאות אלפי ₪. גם אם נניח, לטובת המשיבה, ולשיטתה, שבידי המבקש נמסר ידע על מתכונים יחודיים המשמשים את המסעדה, שוב, קשה להלום שהצדדים ראו במרכיב זה משום מידע ששווי לימודו כמעט אסטרונומי. 4. לכאורה - אם הכוונה לשקף תמורה עבור ידע וסודות מקצועיים, שאנשי המשיבה יחלקו עם המבקש, לא היה הכרח להתנות את התשלום בכך שהמבקש יעסוק בעתיד בעסקי מזון. לכאורה, כאשר הוא פורש מהחברה ונושא עימו את הידע יקר הערך, בלי שישמש את צורכי החברה המשיבה ולקידום עסקיה, הדעת נותנת שאקט הפרישה לבדו ישכלל את החובה לשלם את אותה תמורה בעבור הידע. ראינו שלא זו ההוראה שהוסכמה בין הצדדים. מכל האמור - נהיר וברור שמדובר בתנית אי-תחרות בעלת ניסוח יצירתי מעט, אך עדיין זו תכליתה, ובאספקלריה זו יש להמשיך את הבירור. ההלכה הפסוקה בשאלת תוקפן של תניות אי-תחרות הינה, שבנסיבות מסויימות, אכן, תנאי כזה בטל וחסר תוקף בהיות הסדרים כאלה נוגדים את תקנת הציבור. פסק הדין המנחה לעניין זה, ובו קבועים העקרונות והמבחנים לפסילת תניית אי תחרות, הינו, ע.א 6601/96, פד"י נ"ד (3), עמ' 850, מפי כב' הנשיא דאז א. ברק (להלן-:"עניין סער"). בקליפת אגוז, ניתן לומר, כי בשאלת בחינת תוקף תנאי חוזי אשר כזה, יש צורך לאזן בין מספר שיקולים ואינטרסים כבדי משקל, כל אחד - לגיטימי בפני עצמו: הראשון - חופש החוזים וההתקשרות, האוטונומיה של צדדים לעצב הסדרים חוזיים כרצונם, והעיקרון של כיבוד הסכמים ואכיפת התחייבויות חוזיות שנעשו מרצון ומדעת. השני - עניינו של הציבור ושל החברה המודרנית בקיום תחרות חופשית בתחומי הכלכלה השונים, ובעיגון זכויות יסוד של הפרטים בחברה לחופש עיסוק ולזכותם על הקניין החומרי והרוחני הקיים להם. עבודתו של הפרט, פירותיה, הידע והניסיון שרכש, הם חלק מקניינו המוגן. זכותו להוסיף ולעשות בהם שימוש במהלך חייו, גם ללא קשר למקום עבודה או מעסיק ספציפי. אינטרס הציבור, במובן הרחב, מצריך הכרה ועידוד של ניידות והתפתחות של הפרטים בחברה במישור התעסוקתי וצבירת הון פיזי ורוחני, ולמנוע הצבת סייגים ומכשלות בדרכו של היחיד לממש את עצמו ולהביא לידי ביטוי מיטבי את ידיעותיו, כישוריו, וניסיונו. השלישי - שיקול שיש לאזנו אל מול האינטרס החשוב שלעיל, הוא זכויותיו וקניינו של המעביד, אשר יש לו אינטרס לגיטימי להגן על סודותיו המסחריים, על רשימות של לקוחות, ועל ידע אחר שיש לו אופי ייחודי בר הגנה. כדי שלמעסיקים יהיה תמריץ ועניין לשתף את עובדיהם בידע רב, להקנות להם ניסיון והכשרה מעולים, ובכך לשרת אינטרס כללי רחב ורצוי, ראוי להקנות בידם כלים להגן על קניינם ולמנוע פגיעה באמון הניתן מטעמם, בתום לב, בעובדים ונושאי המשרה בשירותם. מעסיק כזה עלול להיפגע קשות אם עובד "יערוק" לשירותו של מתחרה עסקי ויחלוק עימו את הידע והסודות שצבר בעבודתו הקודמת. נוסחת האיזון, שתומצתה בפסק דין "סער", בעקבות פסקי דין קודמים, ואשר פותחה והובהרה עוד לאחר מכן, מציבה מבחן של סבירות ומידתיות כאשר בודקים את תניית ההגבלה ואי-התחרות, וזאת מאספקטים של טיב האינטרס הלגיטימי המוגן של המעביד, והיקפו, משך הזמן שבו נדרש העובד שלא לעשות שימוש בידע שרכש, ושלא להתחרות במעסיק, והיקף ההגבלות החלות עליו ותיחומן. תניות המגבילות את חופש העיסוק מעבר לאינטרסים הלגיטימיים של הצדדים נוגדות את תקנת הציבור ועל כן הן בטלות. רק תנייה המאזנת באופן ראוי בין השיקולים שצויינו תהיה תקפה, והפרתה תקנה את התרופות החוזיות המתאימות לצד הנפגע, או, כמו בענייננו - תאפשר הפעלת סנקציות מוסכמות מראש כלפי המפר. ככל שהתנייה הנדונה מנוסחת באופן גורף וכללי, ומיועדת למנוע כל אפשרות של תחרות מטעם העובד, לאחר סיום העסקתו, כך תגבר הנטייה לפסול אותה ולקבוע את בטלותה. זוהי תנייה שכונתה "תנייה עירומה", המיועדת למנוע תחרות כשלעצמה, ובלי לקבוע הגנה ספציפית מפני חשיפת סוד מקצועי מסויים, או רשימת לקוחות, וכיוצא באלה פריטי קניין פיזי או ערטילאי של הצד השני. בעניין "סער" קבע כב' הנשיא דאז ברק, בהסכמת חבריו להרכב, כב' השופטים ת.אור ו- א. ריבלין, כי התחייבות של העובד להימנע מתחרות, בתור שכזו, אותה התחייבות עירומה "אינה מגינה על אינטרס 'קנייני' או 'מעין קנייני' של (המעביד). היא אינה מגנה על 'אינטרס לגיטימי' של (המעביד), היא נוגדת את 'תקנת הציבור' ועל כן יש להכריז על בטלותה" (עמ' 879 מול האות ד'). לעומת זאת, למשל, נפסק, שניתן להעניק תוקף להתחייבות ספציפית לשמירת סודיות של מידע שעשוי להגיע לעובד במסגרת העסקתו, כאשר ההתחייבות מתוחמת לפרק זמן סביר, או תחומה במגבלות סבירות ומידתיות אחרות, כגון - קרבה גיאוגרפית לעסק הקודם, ויצירת "מרחב מוגן" מוגדר היטב שמעבר לו ההגבלה אינה חלה. אם נחזור לענייננו, נראה, שקשה להעלות על הדעת תניית אי -תחרות יותר גורפת ויותר "עירומה". המבקש חשוף לסנקציה כספית כבדה, וכך הגדרנו את מהות החיוב, לכל ימי חייו, ובכל התעסקות שהיא בתחום המזון והמסעדנות. דוגמאות אבסורדיות שניתנו על ידי באי כח המבקש, להמחשה, עוסקות באפשרות שהמבקש יקים דוכן פלאפל בתאילנד, או שימכור גביעי גלידה בקרית שמונה.... ככל שהדבר נשמע מופרך - סיטואציה כזו תקים מניה וביה חובה לשלם למשיבה 300,000 ₪. רצה הגורל, ושמא רצה המבקש, שהפרתו הלכאורית את התנייה נעשתה בסמיכות גיאוגרפית לעסקי המשיבה, כלומר בבאר שבע, ובתחומים דומים לתחומי עיסוקה הספציפיים, בעיקר כאשר מתייחסים לתפקודו במסעדת הבשרים. אולם - בבחינה העקרונית ובניתוח תוקף התנייה מהיבט הדין, אין בוחנים את ההפרה הספציפית הנטענת, שהרי מקום בדיקה זו יבוא רק בהינתן קביעה מקדמית - עקרונית כי מדובר בתנאי תקף ומחייב. "הפרה" של תנאי בטל, לאו הפרה היא. על פי אמות המידה והמבחנים נשוא הפסיקה, מדובר בתניית מניעת תחרות "עירומה" שיש להכריז על בטלותה בשל היותה נוגדת את תקנת הציבור. אין היא מוגבלת בזמן, אין היא מתוחמת למרחב גיאוגרפי כלשהו, ואינה מסייגת עצמה בכך שהמבקש לא יעשה שימוש במידע ספציפי או ברשימות לקוחות. התנאי נועד למנוע ממנו לעסוק בעסקי מזון ומסעדנות לצמיתות, ובכל אתר, שאם לא כן, יוטל עליו "קנס" כבד וקבוע מראש. האם תשתנה מסקנה זו בהינתן הנסיבות הספציפיות וטיב הקשר בין הצדדים, שאינו קשר רגיל של עובד - מעביד, כי אם מעורבות ניהולית והקניית חלק מהבעלות בחברה למבקש? כרגיל - יתפס עובד "קלאסי" כנתון בחולשה יחסית מול מעבידו, וככזה שקל יותר להביאו להסכמה לתניות מכבידות ומגבילות כאלה, בהיותו נצרך להתפרנס ותלוי במעביד המוכן להעסיקו. במקרה כזה - קל יותר להכיר בבטלות תניית אי תחרות שהעובד כמעט נאלץ להסכים לה, וכאשר תתעורר שאלה פרשנית של אופי ההסכמה והיקפה, דומה שהנטייה תהיה להקל עם העובד ולהקשות על המעסיק להטיל עליו מגבלות חמורות וארוכות טווח. אולם, אף שהמבקש שלנו אינו כזה, הוא היה בעמדת מיקוח סבירה אל מול המשיבה, זכה ליעוץ משפטי, וההסכם בכללו לא נכפה עליו בשום צורה, עדיין אין המשיבה יכולה להיבנות מההבחנה בינו לבין עובד "קלאסי" וחלש יותר, כפי שניסתה לעשות בסיכומיה, ואין בכך חזות הכל. התנאי שבו עסקינן כה גורף, כה בלתי מידתי, ובלתי סביר על פי אמות המידה הנקוטות, שאין בכך להושיע למשיבה. עסקינן, במצב קיצון מהיבט קשת התניות שנבחנה בפסיקת בתי המשפט. נותרת שאלה, לא פשוטה, של התכנות הפעלת שיקול דעתו של בית המשפט לצמצום שיפוטי של היקף ההגבלה ותניותיה, תוך שימוש בכללי פרשנות נאותים, על מנת "לעצבה" מחדש, ולהעמידה בדרישות הסבירות והמידתיות שיאפשרו להכיר בה, לאחר מודיפיקציה מסויימת, כתנייה תקפה ובעלת נפקות. בעניין "סער" קבע ביהמ"ש העליון, שבמקרים המתאימים, ראוי שבית המשפט יתערב ויפעיל כלים ל"הצלת" תנייה כזו, בין באמצעות כלים פרשניים, הנשענים על איתור התכלית המשותפת של החוזה, ומיקוד האינטרסים הלגיטימיים שחפצו הצדדים להגן עליהם, ובין באמצעות כלים של הפרדה בין חלקים בטלים בתנייה לשאינם כאלה, ואף קביעה יזומה של הסדרים מידתיים וסבירים יותר, כמו, קציבת זמן נתון לתחולת ההגבלה ומשכה. מדיניות משפטית זו נגזרת מהשאיפה להביא, ככל הניתן, לכיבוד הסכמים, ולהימנע מביטולם, ומתוך חזקה, שהצדדים, בהגיעם להסכם של אי-תחרות, התכוונו, לאשורו של דבר, לעגן בחוזה הגבלה מידתית וסבירה של חופש העיסוק, ולא מעבר לכך, ואזי, אותה התאמה שעושה בית המשפט בין ניסוחו של הסעיף בפועל לבין ניסוחו הראוי, מביאה לשיקוף רצונם "האמיתי" של הצדדים ולמימוש התכלית המשותפת להם מלכתחילה. סבורני, שבמקרה הנדון כאן, כל ניסיון "להציל" את תניית ההגבלה בדרך זו, יהווה התערבות בלתי מידתית בחוזה שכרתו הצדדים, ולמעשה ידרש כאן עיצובו מחדש של פרק ז' בהסכם על ידי בית המשפט, מקום שבו הצדדים לא נתנו דעתם ולא הסכימו על אותם הסדרים ופרטים, משום היבט. "כפיית" סעיף אי-תחרות שיהיה מידתי ושאינו נוגד תקנת הציבור, על הנוגעים בדבר, תצריך קביעת משך הזמן הראוי, תחימת היקף ההגבלות והגדרתן, למשל - למתכונים כאלה ואחרים, או להסדרי אשראי עם ספקים, וכיוצא בכך, תיחום עסקי המזון או המסעדנות הרלוונטיים (האם גם דוכן למזון מהיר?), ושקילת המרחב הגיאוגרפי שבו ראוי להחיל התנייה. דומה, שהתערבות כזו של בית המשפט בעיצוב החוזה, מה גם שאין בידו הידע והכלים המקצועיים לערוך את האיזונים הספציפיים הנכונים, וכאשר אין בחוזה הנוכחי אף רמז לכיוון שבו הצדדים היו חפצים לילך, לו נתנו דעתם לדבר, תהא התערבות בלתי מתקבלת על הדעת. כאשר עסקינן בתנייה כה גורפת וכה כללית, אין מנוס אלא להכריז על בטלותה ועל העדר תוקף לה. משכך - יש להעתר למבוקש בהליך שלפני ולהעניק את הסעד ההצהרתי ולפיו אין תוקף להוראות פרק ז' להסכם ההתקשרות מיום 15.3.05. הדעת אינה נוחה במיוחד מהתוצאה. הצדדים התכוונו להטיל הגבלה כלשהי על המבקש מלהתחרות בעסקי המסעדה בבאר שבע, אם יפרוש מהחברה. הטלת הגבלה כזו, בהיקף ובתיחום מסויימים, היתה נתפסת כמידתית ומשרתת אינטרס לגיטימי. התוצאה לא הושגה בשל ניסוח כושל של הפרק הנדון, והעדר תאימות בין הוראותיו לבין הדין כפי שמשתקף בפסיקת ביהמ"ש העליון. ההפרה מצד המבקש, שבעצם לאו הפרה היא, כאשר הסעיף הוכרז כבטל, לא היתה שולית ובבחינת זוטי דברים, כפי שהיה נתפס, למשל, עיסוק בממכר גלידה בקרית שמונה, כפי הדוגמא שהבאנו. היה בדבר פוטנציאל אמיתי של תחרות אל מול עסקי המשיבה ומסעדת ערביקה, בסמיכות זמנים ובסמיכות גיאוגרפית למועד הפרישה, ולמיקום המסעדה. באין דרך להתאים את התנייה ולעצבה מחדש, בדרך מידתית, מהטעמים שפורשו, יוצא, שהמבקש נהנה מכל העולמות. הוא פעל בדרך שלפי ניסוחו של החוזה, ככתבו, היתה מקימה עליו חבות במאות אלפי שקלים כלפי המשיבה, בגדר אותו "קנס" שהוסכם, ובפועל, פטור הוא מהתשלום ומופטר הוא מכל הגבלה שהיא ואין עליו עול של הסדר מניעת תחרות או חשיפת סוד מקצועי, מכל סוג, דבר שמלכתחילה, כנראה היה תכלית משותפת שהצדדים חתרו להגיע אליה. כאשר התנהלותו של המבקש, מהיבט זה, ראויה לביקורת, והגם שנפסק במשפט כשיטתו, וכטענתו, מצאתי,שראוי שלא לזכותו בהחזר של הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, ולפיכך כל צד ישא בהוצאותיו. חוזהסעיף הגבלת תחרות / מניעת תחרות