מה העונש על דקירה במועדון ? קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא העונש על דקירה במועדון: השופט ס' ג'ובראן: לפנינו שני ערעורים על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 23.1.2012 בת"פ 29324-01-11 (כבוד השופטת ב' בר-זיו). סעיד מחאמיד (הוא המערער בע"פ 1967/12 והמשיב בע"פ 1929/12 (להלן: המערער)) מערער על חומרת העונש שנגזר עליו. המדינה (היא המערערת בע"פ 1929/12 והמשיבה בע"פ 1967/12 (להלן: המשיבה)) טוענת כנגד קולתו. המערער הורשע על פי הודאתו בעבירה של חבלה בנסיבות מחמירות, עבירה על פי סעיף 333 בשילוב עם סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. זאת, במהלך המשפט ולאחר שנשמעו חלק מהעדויות. על פי עובדות כתב האישום המתוקן, ביום 31.12.2010 בילה המערער במועדון בחיפה. בשעת לילה מאוחרת התעורר בין המערער לבין שני מבלים אחרים, ח'אלד מחאמיד ותאמר מחאמיד ויכוח שהגיע לכדי אלימות פיזית. בהמשך, דקר המערער את ח'אלד בחזהו ונמלט מהמקום. ח'אלד הובהל לבית החולים ונאלץ לעבור שורת הליכים רפואיים קשים, נוכח הפגיעה שגרמה הדקירה בריאה השמאלית, בפריקרד האחורי וללב עצמו.  במסגרת גזר הדין, עמד בית המשפט על חומרת העבירה. יחד עם זאת, כשיקולים לקולא, התחשב בפער שבין כתב האישום המקורי לבין כתב האישום המתוקן, בעובדה כי למערער אין עבר פלילי, בגילו הצעיר ובהבעת החרטה מצידו ואת החיסכון בזמן השיפוטי. משכך, גזר בית המשפט על המערער 24 חודשי מאסר החל מיום תחילת המעצר, 24 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור עבירת אלימות מסוג פשע, ופיצוי בסך של 10,000 ש"ח. מכאן הערעורים שלפנינו. לגישת המערער, טעה בית המשפט בהשיתו עליו עונש מאסר ארוך, וכן טעה בקביעת התנאי של ביצוע עבירת אלימות מסוג פשע, מבלי לצמצם את היקף התנאי. המערער אינו טוען כי נפל פגם ברכיב הפיצוי שבגזר הדין. לגישתו, יש לתת משקל לכך שכלל המעורבים בקטטה היו במצב של שכרות, משכך, לא הייתה כל הערכות מוקדמת או הפעלת שיקול דעת קודם לביצוע העבירה. שנית, טוען המערער כי בית המשפט המחוזי נתן משקל חסר לחסכון הזמן השיפוטי, שכן במקרה זה ביקשה התביעה להעיד 50 עדים, שאת חלקם קשה היה לזמן למשפט, ואשר העדתם נחסכה בשל הסדר הטיעון. לבסוף, טוען המערער שיש להעדיף את שיקולי השיקום בעניינו על שיקול הרתעת הרבים. מנגד, טוענת המשיבה כי העונש שהוטל על המערער קל יתר על המידה. לגישתה, העונש שהוטל על המערער אינו משקף את חומרת האירוע, ואינו מגן על האינטרס הציבורי בענישה מחמירה ומרתיעה בעבירות אלימות קשה. לגישתה, גם מנסיבות האירוע יש ללמוד כי מדובר במקרה חמור, שכן המערער הפגין זלזול בחיי אדם, ואף הצטייד בסכין טרם המעשה. כמו כן, מדגישה המשיבה את מצבו הקשה של הקרבן, אשר הגיע לבית החולים ללא סימני חיים ועבר טיפולים רפואיים קשים. בהמשך לכך, לגישת המשיבה, יש לתת משקל מופחת לחיסכון בזמן השיפוטי מקום בו נתגבש הסדר הטיעון לאחר שהחלה שמיעת העדים. לאחר שבחנו את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, את הודעות הערעור על צרופותיהן ושמענו את טענות הצדדים מצאנו כי דין הערעור בע"פ 1967/12 להידחות, ודין הערעור בע"פ 1929/12 להתקבל.   כידוע, ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי ( 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל ( 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל ( 29.1.2009, בפסקה 11)). במקרה שלפנינו, בית המשפט המחוזי שקל את כלל השיקולים הנוגעים לעניין. יחד עם זאת, מצאנו כי במקרה הנוכחי, יש ממש בטענת המשיבה כי בית המשפט המחוזי לא נתן את המשקל הראוי לחומרת העבירה. בלב המקרה עומדת העובדה הפשוטה שהמערער נשא סכין ללא כל צידוק של ממש, והשתמש בה בשל קטטה של מה בכך תוך שהוא כמעט גורם למותו של אדם, ומותיר את קורבנו נכה לכל חייו. נסיבות אלו משקפות זלזול חמור שבחמורים בערך חיי אדם. אמנם, במסגרת הסדר הטיעון שונתה העבירה בה הואשם המערער, וזאת נוכח הקושי להוכיח את היסוד הנפשי שלו. מעצם שינוי סעיף האישום, ממילא נובעת גם התוצאה כי המערער ישא בעונש פחוּת מהעונש בו היה נושא, לו היה מורשע בעבירות המקוריות שיוחסו לו. יחד עם זאת, גם אם המערער לא התכוון בצורה סדורה לבצע את העבירה, הוא ללא ספק היה ערוך לביצועה (נשא את הסכין) וביצעה, ועל כך עליו לתת את הדין. יצוין בהקשר זה כי ניסיונו של המערער להצדיק את פעולותיו בהיותו שתוי, טוב היה לו לא היו נשמעות. בחברה חופשית, רשאי כל אדם בוגר לצרוך משקאות אלכוהוליים כאוות נפשו. אין בכך משום מתן היתר לאלימות או לפשיעה. על כל אדם לדעת את גבולותיו ואת השפעות השתייה עליו, ואם הוא נוטה לאלימות במצבי שכרות, טוב יעשה אם יימנע משתיית משקאות חריפים. התרבות המשלבת אלכוהול ואלימות הפושה באתרי הבילוי ברחבי הארץ, צריך שתמוגר על ידי כלל הרשויות, והיא אינה יכולה לעמוד כהגנה למי שנטל חלק פעיל באלימות זו. בהקשר זה, ציינתי במקרה קודם, בו תקפו קטינים עוברי אורח תחת השפעת אלכוהול כי: "אל מול אלימות מעוררת סלידה שכזו יש להגיב ביד קשה ביותר. תופעה נוראה זו של אלימות קשה וחסרת רחמים מחייבת את כל הגורמים לתת ידם למלחמת חורמה. האלימות מכרסמת ביסודות חברתנו, ועלינו להשיב מלחמה כנגד אלו הנוטלים חרות לפעול באלימות כלפי הזולת. במסגרת מלחמה זו שומה על בתי המשפט להכביד את הענישה על עבריינים אלו. מצווים אנו ליתן ידנו למלחמה העיקשת בתופעת הבריונות שפשטה בארצנו, וידע כל מי שנוטל לעצמו את החרות לנהוג באלימות, כי הוא עלול לשלם על כך בחרותו." (ע"פ 5576/10 פלוני נ' מדינת ישראל ( 14.4.2011)).    יצוין כי באותו המקרה, חרף עובדת היות התוקפים קטינים, נגזרו עליהם שלוש שנות מאסר. במקרה דומה, אף הוא של תקיפה על רקע צריכת משקאות אלכוהוליים, גזרנו על המערערים, חרף נסיבותיהם האישיות, 40 חודשי מאסר (ראו: ע"פ 7878/09 מדינת ישראל נ' פלוני (3.8.2010) (להלן: פרשת פלוני)). בהקשר זה, מדיניותו של בית המשפט היא כי על המורשע בעבירות אלימות תוך שימוש בנשק לרצות עונש משמעותי מאחורי סוגר ובריח (ראו: ע"פ 6260/05 חדרה נ' מדינת ישראל ( 23.2.2006); ע"פ 8597/07 זועבי נ' מדינת ישראל ( 15.1.2008)). עוד יצוין כי כשיקול לחומרה יש אף לתת משקל לחומרת תוצאות מעשיו של המערער. במקרה הנוכחי, חייו של קרבן התקיפה היו תלויים על חוט השערה, והוא נותר נכה לכל חייו. מקום בו הובילה העבירה לתוצאות כה חמורות, ראוי שהעונש ישקף את חומרתן (ראו פרשת פלוני). ברי, כי לצד חשיבות ההרתעה, עומדים בפני בית המשפט שיקולים נוספים, בראשם שיקול השיקום, ונוכח עיקרון הענישה האינדיבידואלית אפשר ויגברו השיקולים לקולא ויובילו לענישה שאינה ממצה עם התוקף את הדין (ראו: ע"פ 5641/09 מדינת ישראל נ' ברזינסקי ( 22.3.2010)). יחד עם זאת, במקרה הנוכחי לא השתכנענו כי יש בשיקולים לקולא די כדי להצדיק גזירת עונש מקל על המערער. אמנם, סיום ההליך בהסדר טיעון חסך זמן שיפוטי יקר. יחד עם זאת, מטעם זה הוקל סעיף האישום בו הורשע הנאשם, ומשכך אף הורד רף הענישה אליו הוא צפוי. לצד זאת, שיקול זה אינו יכול לקבל משקל מרכזי, מקום בו מדובר בעבירת אלימות חמורה ביותר. נוכח חומרת המעשים, מצאנו כי העונש שנגזר על המערער חורג לקולא ממדיניות הענישה הראויה, ולפיכך אנו מקבלים את ערעור המשיבה וגוזרים על המערער 36 חודשי מאסר בפועל, וזאת חלף עונש המאסר של 24 חודשים שהוטל עליו בבית המשפט המחוזי. לא מצאנו לנכון להתערב בתנאי שקבע בית המשפט המחוזי, ועונש המאסר על תנאי שהוטל על המערער יוותר על כנו, כמו גם רכיב הפיצויים. משפט פלילידקירה