קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא העונש על יריות באזור מגורים: השופט ס' ג'ובראן: לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 25.1.2012 בת"פ 26763-07-11 (כבוד השופט מ' גלעד). נגד המשיב הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לו עבירות של נשיאת נשק ותחמושת, לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); איומים, לפי סעיף 192 לחוק; וכן יריות באזור מגורים, לפי סעיף 340א לחוק. לפי המתואר בכתב האישום, המשיב הגיע לביתו של אדם בשם קאסם, לו היה אחיו חייב כספים, כשהוא נושא אקדח טעון בכדורים, בלא רשות לפי דין. באותה עת שהו בביתו של קאסם - גיסתו, המתלוננת, ושני ילדיה הקטינים. המשיב קרא לקאסם וכשהמתלוננת יצאה למרפסת הבית, שאל אותה היכן קאסם נמצא ואיים עליה בעודו מחזיק את האקדח הטעון בכך שאמר לה "אלוהים ייקח אותי אם אני משאיר את קאסם בחיים". לאחר מכן ירה המשיב כדור לעבר החלק העליון של הבית. ביום 23.11.2011 הרשיע בית המשפט המחוזי את המשיב בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן, בעקבות הודאתו במסגרת הסדר טיעון. בעקבות זאת, ביום 25.1.2012 הטיל עליו בית המשפט עונש של 15 חודשי מאסר בפועל, בניכוי תקופת מעצרו; 18 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים, והתנאי שלא יעבור עבירת אלימות מסוג פשע או עבירות בנשק (למעט ירי באזור מגורים); שבעה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שנה, והתנאי שלא יעבור עבירת אלימות מסוג עוון או עבירות של ירי באזור מגורים או איומים; וכן פיצויי למתלוננת בסך של 10,000 ש"ח. בגזר דינו, התייחס בית המשפט לתסקיר שהוגש מטעם שירות המבחן, שבו נכתב, בין היתר, כי המשיב לקח אחריות מלאה על ביצוע המעשים והביע צער על הטעות שעשה. עוד נכתב, כי לעמדת שירות המבחן לא תהיה תועלת מקשר טיפולי ולכן הוא נמנע מהמלצה טיפולית בעניינו של המשיב. יחד עם זאת, המליץ שירות המבחן על הטלת עונש מאסר לתקופה קצרה בלבד בשל גילו הצעיר של המשיב והיעדר דפוסים עבריינים. בנוסף, התייחס בית המשפט לחומרת העבירות שביצע ולמדיניות הענישה הנוהגת בעבירות מסוג זה, לפיה עבירה של החזקת נשק או נשיאתו ללא רשיון מחייבת הטלת עונש מאסר בפועל. עוד קבע בית המשפט כי יש להחמיר עוד יותר עם נאשם שלא רק נושא נשק אלא אף עושה בו שימוש. בהקשר זה התייחס בית המשפט לכך שלא נגרם נזק כתוצאה מהירי שביצע המשיב, אך יחד עם זאת קבע כי מדובר באירוע שהותיר רושם טראומתי על המתלוננת וילדיה. לאור כל זאת הגיע בית המשפט למסקנה כי מעשיו של המשיב מצדיקים ענישה מחמירה שתכלול מאסר בפועל לתקופה משמעותית. יחד עם זאת, קבע בית המשפט כי יש לתת משקל לנסיבותיו האישיות של המשיב ולנסיבות המקרה. בית המשפט ציין כי לא יוכל לזקוף לזכותו של המשיב את הסגרת הנשק, שכן זה לא הוסגר. אך שיקולים אחרים לקולה, כדוגמת העובדה שהוא הודה והביע חרטה, נזקפו לזכותו. בנוסף, התחשב בית המשפט במצבו המשפחתי והאישי, ובכך שאין לו עבר פלילי כלל. בהקשר זה התייחס בית המשפט לכך שמתסקיר שירות המבחן עולה כי המשיב לקח אחריות מלאה על מעשיו והביע צער וחרטה ובשל כך, בין היתר, יש לקוות כי לא ישוב לבצע עוד עבירות. עוד בהקשר זה התייחס בית המשפט לכך שמשפחתו של המשיב ביקשה את סליחתה של משפחת המתלוננת, אך לא נכרת הסכם בין הצדדים שבמסגרתו שולמו פיצויים. מכאן הערעור שלפנינו, שבמסגרתו טוענת המערערת כי העונש שנגזר על המשיב סוטה לקולה לנוכח מדיניות הענישה המחמירה בעבירות הנשק. לטענתה, במקרה זה יש לשים את הדגש על שיקול ההרתעה והעונש שהוטל על המשיב אינו משרת מטרה זו. בהקשר זה מדגישה המערערת כי יש להילחם בתופעה של נשיאת כלי נשק ושימוש בו בשל סכסוכים פעוטים, תופעה שהפכה ל"מכת מדינה". המערערת מציינת כי בית המשפט אכן התייחס למדיניות מחמירה זו, אך לטענתה לא נתן לה משקל מספק. בהקשר זה טוענת המערערת כי מדובר במקרה חמור שבו המשיב ירה לעבר בניין מגורים בשעות היום, בשל סכסוך פעוט שהוא אינו צד לו, ותוך שהוא מסכן את חייה של המתלוננת ושל ילדיה הקטינים. עוד טענה המערערת כי המשיב לא הסביר כיצד הנשק הגיע לידיו ואף לא הסגיר אותו למשטרה. עובדה זו, כך לטענת המערערת, מעידה על כך שחרטתו של המשיב אינה שלמה וכי ייתכן וייעשה בעתיד שימוש נוסף בכלי הנשק למטרות פליליות. מנגד, סומך המשיב את ידיו על גזר דינו של בית המשפט המחוזי ועל נימוקיו. לטענתו יש לתת משקל לכך שהוא הודה במיוחס לו מיד לאחר תיקון כתב האישום והביע חרטה כנה. עוד טוען המשיב כי מדובר במעשים שהם ברף הנמוך של עבירות הנשק. כמו כן, התייחס המשיב לאמור בתסקיר מטעם שירות המבחן שהוגש לבית המשפט המחוזי בעניינו, לנסיבותיו האישיות ולכך שאין לו עבר פלילי.  לאחר עיון בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, בהודעת הערעור ובנספחיה, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות. הלכה ידועה היא, כי ערכאת הערעור תתערב בעונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי ( 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל ( 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל ( 29.1.2009, בפסקה 11)). במקרה הנדון לא מצאנו סטייה ברורה שכזו לקולה. בנוסף, איננו סבורים כי מקרה זה נמנה על אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור בעונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית. המעשים המיוחסים למשיב הינם חמורים ואין להקל בהם ראש. המשיב נשא נשק שלא כדין, ולא רק זאת אלא שאף בחר לעשות בו שימוש וירה אל עבר בניין מגורים בשעות היום כאשר ידע שהמתלוננת נמצאת במפרסת דירתה. כל זאת, בשל מעורבותו בסכסוך כספי בין אחיו לבין גיסה של המתלוננת. בנוסף, מדיניות הענישה הנהוגה בעבירות נשק, אף כאשר לא מדובר בעבירות של סחר בנשק, היא מדיניות של ענישה מרתיעה. כבר נפסק בעבר כי  "הגיעה השעה להחמיר בעבירות של החזקת נשק ושימוש בו. נשק המוחזק שלא כדין עלול למצוא דרכו לידים עוינות ועלול גם לשמש למטרות פליליות" (ע"פ 4460/11 מדינת ישראל נ' פאיד ( 28.11.2011)). בית המשפט המחוזי לא התעלם מפסיקה זו, אך קבע כי בנסיבותיו של מקרה זה יש לתת משקל גם לשיקולים לקולה וביניהם נסיבותיו האישיות של המשיב, העובדה שלקח אחריות על מעשיו והיעדר עבר פלילי. לא שוכנענו כי יש מקום להתערב במסקנתו זו של בית המשפט המחוזי ואף לטעמנו יש לתת במקרה זה משקל לאינטרס השיקומי. אנו מקווים כי המשיב ינצל הזדמנות זו שניתנה לו ואכן יחזור למסלול חיים נורמטיבי. סוף דבר, שוכנענו כי העונש שהוטל על המשיב הולם את העבירות שביצע ואת כלל נסיבות המקרה, ואנו דוחים אפוא את הערעור. מקרי ירי