הקטנת סכום התביעה

הסמכות העניינית נקבעת ברגיל לפי הסעד המבוקש בכתב התביעה ביום הגשת התביעה. עם זאת, נקבע חריג לכלל זה- ברע"א 2992/98 לודמילה ספקטור נ' מגדל פ"ד נב (3) 15. באותו עניין נפסק כי משתוקן כתב התביעה באופן שהסעד הכספי הנדרש בו חדל מלהיות בגדר הסמכות העניינית של בית משפט השלום, שהיה מוסמך לדון בתביעה ביום הגשתה, יעביר בית משפט זה את הדיון בתביעה לבית המשפט המחוזי. בשורה של פסקי דין שיצאו מלפני בית המשפט המחוזי (למשל: בר"ע (חיפה) 1310/02 חג'בי אבינועם נ' נוריס לפיתוח, תק-מח 2002(2), 19833, בש"א (חיפה) 15903/01 רות מנור נ' בני רצקין, תק-מח 2002(1) 2725), הובעה ההשקפה כי יש להחיל כלל זה גם במקרה ההפוך, לאמור - במקרה בו תוקן כתב תביעה שהוגש לבית המשפט המחוזי באופן שהסכום הנתבע המתוקן נמצא מתחת לתקרת סכום התביעות שבסמכות בית משפט השלום. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הקטנת סכום התביעה:   1.        בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת י' הכט) אשר לפיה הועבר הדיון בתביעת המשיב לבית משפט השלום בירושלים מחוסר סמכות.              בתביעתו, שהוגשה ביום 30.5.00, ביקש המשיב לחייב את המבקש, עורך דין במקצועו, לפצותו בסך 1,001,000 ש"ח בגין רשלנות נטענת בטיפול בתביעות שהגיש בשמו נגד הבנק הבינלאומי הראשון. טענת המשיב הייתה כי המבקש לא הגיש במועד הנכון את תביעתו כנגד הבנק ובאופן כזה נתיישנה התביעה. התביעה שהגיש המשיב כנגד המבקש הייתה בגין סכום התביעה שהתיישנה וכן בגין ההוצאות שנגרמו לו, בשיעור 40,000 ש"ח. במועד בו הוגשה התביעה, מוסמך היה בית משפט השלום לדון בתביעות כספיות כאשר סכום התובענה לא עלה על 1,000,000 ש"ח, ומשום כך הייתה נתונה הסמכות העניינית לדון בתביעת המשיב לבית המשפט המחוזי.  2.        ביום 13.11.00 החליט בית המשפט המחוזי לחדש את ההליכים בתביעה שהוגשה על ידי המשיב כנגד הבנק (התביעה שבשל התיישנותה הוגשה התביעה כנגד המבקש). בעקבות החלטה זו, ביקש המבקש לדחות את התביעה שהוגשה נגדו או לחליפין להעבירה לבית משפט השלום, שכן לטענתו, נתמעטה התביעה לכדי הסכום של 40,000 השקלים שנתבעו כהוצאות. בית המשפט דחה את בקשתו, בקובעו שמן הראוי להסתפק בעיכוב התביעה עד שיוודעו תוצאות הדיון בתביעה נגד הבנק. פסק הדין בתביעה זו ניתן בינתיים, ביום 4.12.01, ולפיו חוייב הבנק בתשלום סכומים שונים למשיב.              בשלב זה, הגיש המשיב בקשה לתיקון כתב התביעה בתביעתו נגד המבקש, ולהגדלת סכום התביעה לסכום של 1,629,231 ש"ח, תוך צירוף בקשה להעברת התביעה המוגדלת לבית משפט השלום. המבקש התנגד לבקשה זו. בית המשפט קמא סרב אמנם לכמת את סכום התביעה ולתקן את כתב התביעה בהתאם, אולם הורה להעביר את הדיון אל בית משפט השלום. כנגד החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שבפניי.   3.        המבקש טוען כי בית המשפט המחוזי חייב היה להכריע, לפני שדן בשאלת הסמכות, בבקשה לתיקון כתב התביעה. בנוסף, שגה בית המשפט קמא, כך לפי המבקש, כשקבע כי הסמכות לדון בתביעה מסורה לבית משפט השלום. לשיטתו של המבקש, הואיל ואין מחלוקת כי בעת הגשת התביעה נתונה הייתה הסמכות לבית המשפט המחוזי, הרי ממילא, אם יוגדל סכום התביעה, צריכה התביעה להישאר בבית המשפט המחוזי. העובדה שבינתיים הוגבהה תקרת סכום התביעות האזרחיות שבית משפט השלום מוסמך לדון בהן והועמדה על 2,500,000 ש"ח (מכוח צו בתי המשפט (הגדלת סכום התביעות האזרחיות בבית משפט השלום), תשס"א-2001 (להלן: "הצו")), אינה משנה דבר, לשיטתו.              בתשובתו, תומך המשיב בהחלטת בית המשפט קמא. הוא סבור, שבהעבירו את הדיון לבית משפט השלום, נתן בית המשפט ביטוי ל"מפגש הרצונות" של שני הצדדים שבתיק. זאת מפני, שכאמור, עוד בטרם הגיש המשיב את בקשתו, הגיש המבקש עצמו בקשה להעברת הדיון לבית משפט השלום, בקשה שלא התקבלה אז על ידי בית המשפט.  זאת ועוד, להשקפת המשיב, בין את תתקבל בקשתו להגדלת סכום התביעה, בין אם תתקבל בקשת המבקש להקטין את סכום התביעה ובין אם תדחנה שתי הבקשות גם יחד - באים כל סכומי התביעה האפשריים בגדר סמכותו של בית משפט השלום.   4.        לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה שהוגשה עליה, החלטתי ליתן רשות ערעור, ולדון בבקשה כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.              הסמכות העניינית נקבעת ברגיל לפי הסעד המבוקש בכתב התביעה ביום הגשת התביעה. עם זאת, נקבע חריג לכלל זה- ברע"א 2992/98 לודמילה ספקטור נ' מגדל פ"ד נב (3) 15 (להלן: פרשת ספקטור). באותו עניין נפסק כי משתוקן כתב התביעה באופן שהסעד הכספי הנדרש בו חדל מלהיות בגדר הסמכות העניינית של בית משפט השלום, שהיה מוסמך לדון בתביעה ביום הגשתה, יעביר בית משפט זה את הדיון בתביעה לבית המשפט המחוזי. בשורה של פסקי דין שיצאו מלפני בית המשפט המחוזי (למשל: בר"ע (חיפה) 1310/02 חג'בי אבינועם נ' נוריס לפיתוח, תק-מח 2002(2), 19833, בש"א (חיפה) 15903/01 רות מנור נ' בני רצקין, תק-מח 2002(1) 2725), הובעה ההשקפה כי יש להחיל כלל זה גם במקרה ההפוך, לאמור - במקרה בו תוקן כתב תביעה שהוגש לבית המשפט המחוזי באופן שהסכום הנתבע המתוקן נמצא מתחת לתקרת סכום התביעות שבסמכות בית משפט השלום. כך הוא המקרה בענייננו ונראה כי בית המשפט קמא הניח גם הוא כאמור. אין הדבר כך.              הלכת ספקטור אינה חלה "במהופך". היא אינה חלה על סוג המקרים נשוא בקשה זו. הכלל הבסיסי לא שונה על ידי הלכת ספקטור, ולפיו, כאמור, נקבעת הסמכות ביום הגשת התביעה. הלכת ספקטור לא ביטלה כלל זה, כי אם קבעה לו חריג. החריג הינו פועל יוצא של הקושי הנוצר, עת מתקן בית משפט השלום את סכום כתב התביעה, באופן המוציא את התביעה מגדר סמכותו.              בבסיס כללי הסמכות העניינית מצוייה ההנחה בדבר קיומו של קשר בין כהונת השופטים בערכאה מסויימת והכשרתם לבין סמכותה העניינית של אותה ערכאה (מ' קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי- הלכה ומעשה (מהדורה שלוש עשרה, 2002) 281). על נכונותה של הנחה זו ניתן לחלוק, אך מכל מקום ביסוד קביעת התקרה לתביעות כספיות שהוכפפו לסמכות בית משפט השלום, ניצבת התפיסה לפיה תביעות בגין סכומים גבוהים יותר ראוי שתידונה בבית המשפט המחוזי. כיוון שכך, משהוציא בית משפט השלום את התובענה מגדר סמכותו, בעת שהתיר לתקן את סכום התביעה- על הדיון לעבור לבית המשפט המחוזי. זהו הגיונה של הלכת ספקטור.              ההיפך אינו נכון. במקרה בו מתקן בית המשפט המחוזי כתב תביעה באופן שסכום התביעה פוחת אל מתחת לתקרת סמכות בית משפט השלום, לא מתקיים הקושי האמור, עד שניתן להותיר בבית המשפט המחוזי תביעות שהסכום הנתבע בהן נמוך יותר. בשל כך, העברתו של תיק מבית המשפט המחוזי לבית משפט השלום נעדרת הצדקה מהותית, והמניע האפשרי היחיד לה הוא האינטרס של המערכת במניעת יצירת עומס יתר בבית המשפט המחוזי. אולם בהעברתה של תובענה מבית משפט אחד אל רעהו, אחרי שהחל בה כבר הדיון, כרוכות עלויות מערכת לא מבוטלות. עלויות שכאלה כרוכות גם בעצם הדיון בבקשה להעברה. בעלויות אלה אין תוחלת בשל העדר חשש מפני השלכות המשך הדיון בבית המשפט המחוזי. והתוצאה היא: בית המשפט המחוזי אינו רשאי להעביר את הדיון לבית משפט השלום - גם לאחר שתוקן סכום התביעה.   5.        החלטת בית המשפט המחוזי שגויה גם מטעם נוסף. נראה שבית המשפט קמא סבר שאין צורך בקביעת סכום התביעה המתוקן בטרם מוכרעת שאלת הסמכות, הואיל וגרס כי בין אם יועמד סכום התביעה על הסכום הנמוך יותר, ובין אם יועמד על הסכום הגבוה יותר, שני הסכומים ייפלו בגדרי סכומי התביעה בהם מוסמך היום לדון בית משפט השלום לאור התיקון שנערך בגבולות סמכותו.              הצו, שהרחיב את סמכות בית משפט השלום, הוצא מכוח סעיף 51(ב) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984. לעניין תביעות שהוגשו בטרם נכנס לתוקפו צו המגדיל את סכום התביעות שבסמכות בית משפט השלום, קובע סעיף 51(ב): "בצו...ניתן לקבוע, לכלל בתי המשפט או לבית משפט מסוים, כי עניין שהגדלת סמכות כאמור הוסיפה לבית משפט השלום ושהוגש לפני תחילתו של הצו לבית משפט מחוזי יידון בבית משפט השלום, ובלבד שטרם הוחל בו בשמיעת עדים". בצו הרלוונטי לענייננו, אין קביעה בדבר תחולה למפרע של שינוי הסמכויות (בניגוד, למשל, לצו בתי משפט (הגדלת סכום התביעות האזרחיות בבית משפט השלום), התשנ"ה-1995, שכלל הוראות מעבר).               לאור האמור, ברי כי עצם כניסת הצו לתוקף אינה גוררת אחריה העברה של תביעות שכבר הוגשו לבית משפט מערכאה אחת אל בית משפט מערכאה אחרת.  השאלה העולה במקרה בו עסקינן היא האם די בעצם תיקונו של כתב תביעה, כדי שבעניין הסמכות לדון בתובענה יוחל הצו החדש.   6.        המענה לשאלה זו הוא שלילי. על פי הצו, רק תביעות שהוגשו לאחר כניסתו לתוקף יושפעו מהשינוי בסמכויות בית משפט השלום. תיקון כתב תביעה אין בו משום הגשת תובענה חדשה. תיקון כתב הטענות, מכוח רשות שניתנה לפי תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, נועד לברר את השאלות שנתונות במחלוקת בתביעה הנידונה. התיקון אינו כלי להעלתן של מחלוקות אחרות, והוא אינו תחליף להגשת כתב תביעה חדש (ראו: י' זוסמן סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית- 1995) 344). משום כך אין לראות בתיקון כתב טענות הליך דיוני שווה ערך לפתיחה בהתדיינות חדשה, ואין לאל ידו של התיקון להביא להחלת הצו המאוחר על תביעה שהוגשה לפני שנכנס לתוקף.               מסקנה זו תואמת את ההסדר שבצו. לו היינו קובעים כי די בתיקון כתב התביעה על מנת להכפיף לצו, תובענה שהוגשה זה לא מכבר, היה בכך כדי לרוקן מתוכן את הצו.   7.        המשיב ביקש לשכנע כי אף אם נעדר בית המשפט קמא סמכות להעביר את התיק אל בית משפט השלום, נתרפא פגם זה הודות לרצונם המשותף של הצדדים. אף המבקש בטענותיו סבר כי אם אכן הייתה קיימת הסכמה של שני הצדדים, הסכמה אשר בקיומה בענייננו הוא כופר, מוסמך היה בית המשפט המחוזי להעביר את התיק לבית משפט השלום. טענה זו אין לקבל, הואיל ושאלת הסמכות העניינית אינה נתונה להסכמת הצדדים.              לא מצאתי לנכון להתייחס לטענות המבקש העוסקות בבקשה לתיקון כתב התביעה לגופה, שכן כפי שציין המבקש עצמו, בית המשפט קמא כלל לא החליט בה. על טענות אלה להידון בבית המשפט המחוזי.              אשר על כן דין הערעור להתקבל. תביעת המשיב תוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שימשיך את הדיון בה. המשיב יישא בהוצאות המבקש בסך 7,500 ש"ח.  הקטנת / הגדלת סכום התביעה