קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא השתתפות המעסיק בהוצאות נסיעה: 1. זוהי תביעה שהועמדה על ידי התובעת במהלך הדיון בפני על הרכיב של השתתפות המעביד בהוצאות הנסיעה לעבודה וממנה. בכתב התביעה נטען בעניין רכיב התביעה האמור כי עבדה בתקופה שבין חודש מרץ 1996 ועד מאי 1999, בשירות הנתבעת (חברת כח אדם) בעבודות ניקיון. עוד נטען כי במהלך התקופה נשוא התביעה עבדה התובעת 5 ימים בשבוע ולא שולמה לה כלל השתתפות המעביד בהוצאות הנסיעה לעבודה וממנה. על כן נתבע, כהשתתפות המעביד בהוצאות הנסיעה לעבודה וממנה, סך של 4,560 ₪ לפי חישוב של 38 חודשי עבודה במכפלת סך של 120 ₪ לחודש. 2. בכתב ההגנה שהוגש נטען כי התובעת עבדה תמורת שכר של 1,450 ₪ לחודש כנגד עבודה בת 3.5 שעות 5 ימים בשבוע, וכי שכרה נקבע כשכר המינימום בהתאם לשעות העבודה, והסך האמור כלל השתתפות בהוצאות נסיעה. 3. הצדדים הסמיכו את ביה"ד לפסוק לפשרה בתביעה זו (לעניין רכיב התביעה שנותר על כנו) וזאת לאור טיעונים בעל פה של ב"כ הצדדים בפניו. 4. להלן, בתמצית, השיקולים העיקריים שנלקחו בחשבון לעניין הסך שנפסק לפשרה: א) על פי ההלכה הפסוקה, ניתן להסכים עם העובד, לכלול בשכר המשולם לו את הוצאות הנסיעה לעבודה וממנה, וזאת בכפוף לכך שלא משולם לעובד, לאחר ניכוי המרכיב האמור, שכר עבודה הנמוך משכר המינימום. הנטל להוכיח שהשכר המוסכם כולל את ההשתתפות בהוצאות הנסיעה מוטל על המעביד. ב) בענייננו - כבר בכתב התביעה טענה התובעת באמצעות נציג האיגוד המקצועי, כי במהלך כל תקופת עבודתה נאמר לה ששכרה כולל את ההשתתפות בהוצאות הנסיעה. ג) נציג התובעת טען בביה"ד כי סוכם עם התובעת שכר גלובלי מבלי שנאמר לה שהוא כולל השתתפות בהוצאות נסיעה וכי עבדה את מלוא הזמן שנדרש כדי לנקות שתי קומות, מה שצרך בדר"כ ממוצע של 5 או 5.5 שעות ביום. עוד נטען כי בתלושי השכר אין לראות את המרכיב של השתתפות בהוצאות נסיעה. ד) נציג הנתבעת הפנה לכך שבכתב התביעה נטען כי התובעת עבדה 4 שעות ביום וכי על פי תחשיב הנתבעת קיבלה התובעת אף מעבר לשכר המינימום השעתי בצירוף הוצאות נסיעה. עוד סיפר מנהל הנתבעת כי הובהר מפורשות לתובעת שהשכר שישולם לה מחושב לפי 3 שעות ליום, וכולל הוצאות נסיעה, ואח"כ, משבאה התובעת וטענה ש- 3 שעות אינן מספיקות לה, הוסיפו לה מחצית השעה ליום. ה) נציין כי גם אם נקבל טענת ב"כ התובעת לפיה עבדה 5 שעות ביום, הרי שחלוקת השכר החודשי בהפחתת הסך הנתבע בגין הוצאות הנסיעה, למס' שעות העבודה בחודש, עדיין מביא לתוצאה לפיה שכרה השעתי של התובעת לא נפל משכר המינימום. 5. לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים שפורטו לעיל, במצטבר, ומחמת נטל ההוכחה המוטל על הנתבעת, החלטתי לחייב הנתבעת לשלם לתובעת בפשרה בסך של 1,500 ₪ אשר אם לא ישולם בתוך 30 יום מהיום, ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום עד ליום התשלום המלא בפועל. 6. התנצלותו של ביה"ד שלוחה לצדדים אשר לעיכוב במתן פסק דין זה, שנבע מעומס העבודה הכבד המוטל על שכמו. 7. במידה ומי מהצדדים יבקש לערער על פסק דיני זה עליו להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים וזאת בתוך 15 יום מיום קבלת עותק פסק הדין. דמי נסיעה