התחזות של נפגע בתאונת דרכים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התחזות של נפגע בתאונת דרכים: 1. התובע, יליד 2.12.67, טוען בתביעתו שלפני, כי ביום 27.2.90 נפגע בתאונת דרכים, ובתביעתו עותר הוא לכך שהנתבעות תחוייבנה לשלם לו פיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לו. 2. בה בשעה שהתובע טוען, כי "נפגע קשה בראשו" (וראה סעיף 4 לכתב התביעה המתוקן), טוענות הנתבעות שהתובע אינו אלא מתחזה, שלא נפגע כלל וכלל, ואין על כן מקום לפסוק לו פיצויים. 3. הדיון בתביעתו של התובע פוצל על ידי לשני חלקים. בחלק הראשון של המשפט דנתי בשאלת החבות, ובסעיף 13לפסק הדין החלקי, שניתן ביום 19.1.92, קבעתי כדלקמן: "(א) לתובע היה מפגש עם המכונית בה נהגה הנתבעת, אך בעקבות מפגש זה לא נגרמו לו חבלות חיצוניות הנראות לעין. (ב) מכאן ולהבא, יתנהל הדיון בשאלה, האם כתוצאה ממפגש זה נגרם לתובע נזק גוף אשר אינו בא לידי ביטוי בחבלות חיצוניות." וזאת לזכור: לא כל מפגש שהיה לאדם עם כלי רכב מנועי הוא בגדר "תאונת דרכים", שכן על פי הגדרת "תאונת דרכים" בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975, רק מאורע בו נגרם לאדם נזק גוף באים במסגרת "תאונת דרכים". 4. על יסוד התעודות הרפואיות שהוצגו לפני, מיניתי את הפסיכיאטר, ד"ר ע' טל, כמומחה מטעם בית המשפט, לשם בדיקת התובע. בחוות דעתו מיום 5.7.94, סקר ד"ר טל את מצבו של התובע, על רקע פגישותיו עמו ובהתייחס למסמכים הרפואיים שהוצגו בפניו, וכן התייחס ד"ר טל למבחן פסיכודיאגנוסטי, שנערך לפי בקשתו של ד"ר טל על ידי ד"ר סמי דביני. מסקנתו של ד"ר טל היא, כי "התמונה הקלינית ברובה אם לא בכולה - מקורה בהתחזות וברצון להשיג השגים אלו או אחרים תוך הצגת תמונה זו", אך למרות מסקנתו זאת קובע ד"ר טל בסיפא לחוות דעתו, כי "מתוך ספק שמא נגרמו לו (לתובע - י.כ.) הפרעות מה - ע"י התאונה הנדונה (27.2.90) אני קובע לו % 5 נכות זמנית לשנה מיום התאונה." 5. ב"כ הנתבעות הפנה לד"ר טל שאלות הבהרה, ובין היתר שאל את השאלות הבאות, להן קיבל מד"ר טל את התשובות המובאות להלן: שאלה א': "האם נכון הדבר שאילו קיבלת שיתוף פעולה מלא מצד הנבדק והיית יכול לברר עד תום את הספק יתכן שהיית מגיע למסקנה שגם בשנה הראשונה שלאחר התאונה לא סבל התובע מכל נכות זמנית בגין התאונה מיום .27.2.90" ותשובת ד"ר טל: "נכון." שאלה ב': "האם נכון הדבר שקיימת אפשרות שכל התנהגותו של התובע, גם בשנה הראשונה של התאונה מקורה בהתחזות." ותשובת ד"ר טל: "זו אפשרות קיימת, אך ניתן לבררה במידה ומה שנכון לגבי תשובה א'' יתברר כנכון." שאלה ג': "האם נכון הדבר שאם אמנם יתברר בדיון שיתקיים בבית המשפט שכל התנהגותו של התובע גם בשנה הראשונה מקורה בהתחזות, כי אז אין מקום לקביעת נכות זמנית כלשהי למשך התקופה הנ"ל." ותשובתו של ד"ר טל: "נכון." שאלה ד': "האם נכון שקיים סיכוי של למעלה מ- % 50לכך שהתאונה לא גרמה לתובע בהלה או תחושת סכנת מוות וממילא לא גרמה לתובע כל הפרעות נפשיות גם לא בשנה הראשונה, ובכל אופן הסיכוי הנ"ל אינו נופל מן הסיכוי של האפשרות ההפוכה, דהיינו שהתאונה כן גרמה לבהלה או לתחושת סכנת מוות אשר גרמו להפרעות נפשיות זמניות בשנה הראשונה." ותשובת ד"ר טל: "נכון." 6. מקריאת חוות דעתו של ד"ר טל, מתברר, כי בכל הנוגע לתיאור התאונה, ידע התובע למסור עליה פרטים, אך לעומת זאת, לא ידע לזהות את אשתו ובנותיו (וראה באמצע עמ' 4לחוות הדעת) וכותב על כך ד"ר טל (בעמ' 4לחוות דעתו): "התנהגותו במהלך הבדיקות מצביעה על חוסר עקביות הנעה בין בילבול וחוסר שיתוף פעולה מוחלט לבין התמצאות ויכולת לקשור קשר בהיר וסביר תוך הפרעות מועטות בזיכרון או בהתמצאות." בהתייחסו לבדיקות אחרות שנעשו לתובע, ציין ד"ר טל את העובדה, שהתובע אושפז במחלקה פסיכיאטרית בבית החולים "העמק" בעפולה, למשך שלשה חודשים, וכי שם התעורר חשדם של הרופאים שמדובר במתחזה, וכן ציין ד"ר טל את המבחן שנערך לתובע על ידי ד"ר דביני, וכתב (בעמ' 5 לחוות דעתו): "בטסט אשר נערך על ידי ד"ר סמי דביני ביום 18.12.93לא דיבר כלל ערבית, דיבר רק עברית. לשאלות אשר הופנו אליו בערבית ענה בכך שאינו מבין את השפה. ... התרשמותו הכללית של ד"ר דביני היא, כי מדובר באדם בעל אישיות חלשה ופאסיבית ולא בשלה. בטסט נמצאו קוים הסטריים ושימוש במנגנונים של פאסיביות, בריחה, הכחשה. יחד עם כל אלו, התרשם ד"ר דביני מקיום סימולציה (malingering)." (שפירושו התחזות - י.כ.). כאמור לעיל, הטסט הפסיכודיאגנוסטי, שערך ד"ר דביני, נערך על פי בקשתו של ד"ר טל, ואציין, כי ד"ר דביני נבחר לענין זה משום שליטתו בשפה הערבית, היא שפת אמו של התובע, וכאשר נשאל על כך התובע בחקירתו הנגדית השיב (עמ' 58 לפרוטוקול, בשורה 21): "אני יודע שסמי דביני מדבר ערבית. אני לא רציתי לדבר עם סמי דביני ערבית ולכן אמרתי לו שאני לא מדבר ערבית ולא רציתי לשתף אותו בכלום." נראה איפוא, שהתובע מודה, שבמתכוון לא שיתף פעולה עם ד"ר דביני, ולכאורה, הסנקציה שהיה ראוי לה על התנהגותו זאת, היא מחיקת כתב טענותיו (וראה תקנה 13לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), תשמ"ז - 1986). אין להעלות על הדעת מצב, בו אדם התובע פיצויים בשל נזקי גוף שנגרמו לו, מחליט שלא לשתף פעולה עם מומחה שבית המשפט מינה כדי לבדוק את מצבו, כחובתו על פי תקנה 9(א) לתקנות הנזכרות, כפי שעשה התובע בענין שלפני. התנהגות שכזאת, המכשילה את הליך הבדיקה, ולמעשה את ההליך המשפטי כולו, מלמדת על כך שיש לתובע מה להסתיר מפני המומחה שבית המשפט מינה, ועולה השאלה, שמא חשש התובע מכך, שאם ידבר בערבית עם ד"ר דביני, יגלה ד"ר דביני עד מהרה את מצבו האמיתי. 7. לענין השאלה אם מתחשה התובע אם לאו, אציין ארוע נוסף, שהתקיים בנוכחותי בעת הדיון בבקשת התובע לקבלחת תשלום תכוף (ביום 13.1.91), ואשר אוזכר על ידי בפסק הדין החלקי שניתן בשאלת החבות, שם קבעתי כדלקמן: "כבר בשלב זה אציין, שאין אני מוכן לסמוך על עדותו של התובע, וזאת בעקבות הארוע הנזכר בסיכום טענותיו של ב"כ הנתבעים בעת שעמדה להשמע בקשת התובע לתשלום תכוף ביום 13.1.91. באותה ישיבה נכנס התובע לאולם המשפטים כסהרורי, וכלל לא ניתן היה ליצור עימו קשר. בעקבות התנהגותו זאת של התובע, שאלתי את ב"כ התובע כיצד זה שהתובע חתם במצבו זה על תצהירו, ואז החל התובע להגיב לשאלות שנשאל, וגם אז לא ניתן היה לחקור אותו על תצהירו כמקובל, והדברים נרשמו כשיחה בין התובע וב"כ הנתבעות. התנהגות התובע לא עוררה אמון (בלשון המעטה), ואין אני מוכן לסמוך על עדותו." 8. לאחר התאונה הגיש התובע תביעה לקבלת קיצבת נכות כללית מאת המוסד לביטוח לאומי, ולצורך בדיקת תביעתו נעשה לו ביום 12.6.90איבחון רפואי על ידי הפסיכיאטרית ד"ר קומר מריה (מוצג נ/11), שקבעה: "מסודר בהופעתו בא בליווי אשתו ובתו התנוקת. הולך באיטיות עם ידיים שמוטות מבט בוהה מנסה לחשוב על תשובות לשאלות ובסוף מקבל הצעת הבודק. לדבריו אינו זוכר כל תאונה. אינו זוכר שם הכפר בו הוא גר. אינו זוכר את שם בתו שיושבת לידו. לא יודע מהי השנה ואיזה חודש, בן כמה הוא. מדבר בקול חלש. לדעתי מדובר על אדם שלפי חומר הנמצא ברשותינו עבר איזשהו (כך במקור י.כ.) תאונת דרכים. כרגע תמונה קלינית מתאימה למלינגרין." 9. אם לסכם את מכלול התנהגות התובע, הרי שמתברר כדלקמן: (א) בבית החולים בו אושפז אישפוז פסיכיאטרי, חשד הצוות הרפואי שהוא מתחזה. (ב) פסיכיאטרית שבדקה את התובע מטעם המוסד לביטוח לאומי, קבעה כי מדובר בהתחזות. (ג) בעת הדיון בבקשתו לתשלום תכוף, התנהג התובע כסהרורי, ורק לאחר שקלט שבמצבו לא יכול היה למעשה לחתום על התצהיר, שתמך את בקשת התשלום התכוף, פצה את יו והחל לדבר. (ד) בפני ד"ר טל נעה התנהגותו של התובע בין מודעות לנסיבות התאונה ויכולת לתאר אותה ובין חוסר יכולת לזהות את אשתו ובנותיו. (ה) בפני ד"ר סמי דביני, הדובר את שפת אמו של התובע, סרב התובע לדבר בערבית, וענה לשאלות ד"ר דביני בעברית בלבד. 10. על יסוד התרשמותי הבלתי אמצעית מהתובע, הראיות שהובאו לפני, והתשובות שנתן ד"ר טל לשאלות ההבהרה שנשאל על ידי ב"כ הנתבעות, הנני קובע, שהתובע הינו מתחזה, וכי ב"תאונה" בה היה כביכול מעורב ביום 27.2.90, לא נגרם לו כל נזק גוף, אף לא זמני. זאת ועוד. מתשובות ההבהרה שנתן ד"ר טל עולה, שההסתברות שלתובע נגרם נזק גוף, ואפילו זמני, הינה נמוכה מ- %50, וכי למעשה, הספק שבעטיו החליט ד"ר טל לקבוע לתובע נכות זמנית בשיעור של % 5 לתקופה של שנה מיום התאונה, לא נבע אלא משום האופן, הראוי לגנאי, בו בחר התובע לשתף פעולה עם ד"ר טל וד"ר דביני, אשר לא איפשר למומחים לעמוד כראוי על מצבו של התובע. מכיון שהנני סבור, שלתובע לא נגרם כל נזק, הרי שהארוע בו היה מעורב אינו "תאונת דרכים", והתובע אינו זכאי לכל פיצוי. 11. אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליט כדלקמן: (א) הנני דוחה את תביעתו של התובע, והנני קובע, כי "בתאונה" מיום 27.2.90 לא נגרם לתובע כל נזק, ואין הוא זכאי לכל פיצוי. (ב) הנני מחייב את התובע להשיב לנתבעת מס' 2 את כל התשלומים התכופים שקיבל ממנה בגין "התאונה" מיום 27.2.90, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. (ג) הנני מחייב את התובע לשלם את אגרות המשפט. (ד) הנני מחייב את התובע לשלם לנתבעות, ביחד ולחוד, את הוצאות המשפט בצירוף שכר טרחת עו"ד בסך -.000, 9 ש"ח ובצירוף מע"מ כחוק. (ה) סכום הוצאות המשפט שעל התובע לשלם לנתבעות יקבע בהליך נפרד, ולאחר שב"כ הנתבעות יגיש בקשה לשומת סכום ההוצאות, שתתברר על פי האמור בתקנה 511(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - .1984תאונת דרכיםהתחזות