התחייבות כספית בשם העירייה

סעיף 203 לפקודת העיריות קובע כדלקמן: "א. חוזה, כתב התחייבות, הסדר פשרה... או תעודה אחרת ... שיש בהן התחייבות כספית מטעם העירייה, לא יחייבוה אלא אם חתמו עליהם בשם העירייה, בצד חותמת העירייה, ראש העירייה והגזבר... ". קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אישור התחייבות כספית בשם העירייה: התובעת, "האוסף חברה לשירותים בע"מ" (להלן: "החברה") הגישה תובענה זו לאישור פסק בורר אשר ניתן על ידי כבוד הבורר השופט (בדימוס), תיאודור אור (להלן:"הבורר") ביום 30/8/09. מנגד, הגישה הנתבעת, עיריית אופקים (להלן: "העירייה"), בקשה לביטול פסק הבורר מכוח עילות הביטול הקבועות בהוראת סעיף 24 (3) לחוק הבוררות התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק הבוררות"), סעיף 24 (7) לחוק הבוררות וסעיף 24 (9) לחוק הבוררות. החברה זכתה במכרז שפרסמה העירייה, בחודש פברואר 1999, לאספקת שירותי פינוי ואיסוף אשפה, גזם וגרוטאות בעיר אופקים. בעקבות הזכייה האמורה נחתם הסכם בין הצדדים ביום 8.7.99 (להלן: "ההסכם") כשתוקפו נקבע למשך 24 חודשים, המתחילים ביום 8.8.99 ומסתיימים ביום 7.8.01, עם אופציה להארכת ההסכם לתקופות מצטברות של 5 שנים. ביום 9.12.01 נחתם נספח להסכם אשר האריך את תוקפו של ההסכם (להלן: "הנספח להסכם"). בעקבות הפרות הסכם, להן טענה החברה כנגד העירייה בדבר התחייבויותיה על פי ההסכם, הגישה החברה, בשנת 2004, תביעה כספית כנגד העירייה. לאחר דין ודברים בין הצדדים, הועברה המחלוקת לבירור ולהכרעתו של בורר יחיד, עו"ד אילן בומבך אולם, על רקע התמשכות ההליכים בפני עורך דין בומבך וחוסר שיתוף פעולה של הצדדים התפטר עורך דין בומבך מתפקידו כבורר. בסמוך לאחר מכן, חידשו הצדדים את המגעים ביניהם ואף הסכימו לפנות לבורר חלופי אחר, עו"ד אמיר פישביין. בפועל, לא התייצבה העירייה לדיונים בפני הבורר וזה נתן נגדה פסק בורר. בהמשך ולבקשת העירייה, בוטל פסק בורר זה על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב ביום 18/12/07 (ה.פ. (ת"א) 466/07). בקשת רשות ערעור שהגישה החברה לבית המשפט העליון, (רע"א 758/08) נדחתה והחברה הופנתה אל בית המשפט המוסמך, לשם מיצוי זכויותיה לקיום הבוררות, על דרך של בקשה למינוי בורר בהתאם לסעיף 8 לסעיף הבוררות. כך עשתה החברה כאשר פנתה ביום 5/6/08 לבית משפט זה, (ה.פ. 6040/08), בבקשה למנוי בורר חליף, לא לפני שפנייתה לעירייה בכתב נדחתה. ביום 11/8/08 ניתן פסק דין (ע"י הח"מ), בו נקבע כי הסכסוך יועבר להתברר בהליך של בוררות בפני כב' הבורר, המשנה לנשיא בית המשפט העליון, השופט (בדימוס), ת. אור וזה התבקש לפעול בהתאם לשטר הבוררין שנחתם בין הצדדים. כב' הבורר שמע ארוכות את הצדדים ונתן את פסק הבוררות ביום 30/8/09. לציין כי מדובר בפסק בוררות ארוך, יסודי ומקיף המתפרס על פני למעלה משישים עמודים, כשכבוד הבורר נדרש ארוכות וממושכות למכלול הטענות שהועלו על ידי הצדדים כשקביעותיו והכרעותיו מנומקות ומעוגנות בחומר הראיות שבא בפניו כשבסופו של יום חייב הוא את העירייה לשלם לחברה סך של 3,442,351₪ בצירוף מע"מ כחוק וכן שכר טרחה ושכר בורר לרבות הוצאות, הכול כפי שקבע בסעיף 64 לפסק הבוררות. הבורר בפסק דינו נדרש למספר נושאים שעמדו במחלוקת והרלבנטיים לענייננו נוגעים לסוגיית הנספח להסכם שנחתם בין הצדדים ולהסכמות בין הצדדים עובר לחתימתו, סוגיה הנוגעת לטענות הצדדים באשר לסכום החוב המגיע לחברה עד למועד החתימה על הנספח להסכם וכן טענות הצדדים באשר לסכום החוב המגיע לחברה מיום 9.12.01 (יום החתימה על הנספח להסכם) ועד סיום ההתקשרות - יום 30.4.04. עוד נדרש לדון במחלוקת הנוגעת לשאלת הבעלות בכלי הרכב אשר נזכרו במכרז ובהסכם וכן בשאלות נוספות. כב' הבורר קיבל את עמדת העירייה וקבע כי על אף שבמסגרת הנספח להסכם נאמר כי, החברה מוותרת על כל טענות שהיו לה כלפי העירייה לגבי תקופת העבר, לוותה החתימה על הנספח להסכם בהסכמה, שלא בכתובים, הסכמה אליה הגיעו הצדדים, לפיה תשלם העירייה לתובעת סך של 1.4 מיליון₪ בגין חובות העבר וכי רק לנוכח הבטחה זו, הסכימה החברה לוותר על יתרת חוב לו טענה, עד לסכום של 1.9 מיליון₪. עוד הכיר כב' הבורר בהתחייבות העירייה להעביר את המשאיות לבעלות החברה מכוח אותו הסכם. בהתאם קבע כי רק לנוכח התחייבות מפורשת זו, של העירייה הסכימה החברה לחתום על הנספח להסכם. הבורר ראה לנכון לחייב את העירייה על פי התחייבות זו, ולכן בסופו של יום, דחה את תביעת החברה לתשלום מלוא החוב לו טענה, חוב של 1.9 מיליון₪ וחייב את העירייה בגין תקופת העבר עד ליום החתימה על הנספח להסכם בסכום בו קבע כי התחייבה, סך של 1.4 מיליון₪. העירייה, לראשונה, במסגרת בקשתה לביטול פסק הבורר, טענה כי ההתחייבות האמורה, אם ניתנה, אינה יכולה לחייב אותה והיא חסרת כל נפקות, מאחר ולא נעשתה בכתב ואיננה נושאת את חתימתם של ראש העיר וגזבר העיר, כנדרש על פי הוראת סעיף 203 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת העיריות"), שהינה דין קוגנטי ומהותי. מטעם זה, טענה העירייה כי הבורר, אשר נדרש לפסוק בהתאם לדין המהותי, לא עשה כן ולא התייחס בפסקו להוראה זו ועל כן גם חרג מסמכותו ולפיכך, יש להורות על ביטול פסק הבורר. בהתאם, ביקשה העירייה לבסס את עילות הביטול על הוראת סעיף 24 (3) לחוק הבוררות בטענה כי הבורר פעל ללא סמכות תוך שהוא חרג מהסמכויות הנתונות לו על פי הסכם הבוררות, על פי סעיף 24 (7) לחוק הבוררות בטענה כי הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין המהותי והבורר לא עשה כן ועל פי סעיף 24 (9) לחוק הבוררות, כי תוכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור. בסיכומי טענותיהם מיקדו הצדדים טענותיהם סביב עילת הביטול הקבועה בסעיף 24 (7) לחוק הבוררות, לפיה חרג הבורר מסמכותו עת פסק שלא על פי הדין המהותי. אקדים ואומר, כי דין טענות העירייה להדחות מכל וכל. אנמק: העירייה, לאורך כל הדרך בה התנהלו הליכים משפטיים בין הצדדים, נמנעה מלהעלות כל טענה בנושא, לא במסגרת כתבי טענותיה בפני הבורר, לא במהלך שמיעת הראיות בפני הבורר וגם לא בשלב שמיעת הסיכומים בפניו. טענה זו, עלתה לראשונה במסגרת בקשה זו לביטול פסק הבורר ואך מוטב היה כי לא הועלתה, מאחר ומעבר להיבט הענייני, אליו אתייחס בהמשך, שלדידי אין בו כל ממש, נודף ממנה דבר חוסר תום ליבה של העירייה אשר מתקשה להשלים עם התוצאה ומחפשת מוצא על דרך של העלאת טענות מן היקב ומן הגורן. הליכי הבוררות, על כל שלביהם כמפורט לעיל, התמשכו שנים ארוכות ואם נמצאה בפי העירייה טענה כלשהי הנוגעת לנפקות ההתחייבות שניתנה בעל פה לחברה, כי זו תעלה אותה בהזדמנות הראשונה ולא תכבוש עמדתה עד לאחר מתן פסק הבורר ותעלה טענה זו לראשונה כטענת בטלות. טענת העירייה כי היה על הבורר לעורר מיוזמתו טענה זו, מן הראוי היה כי לא היתה נטענת. לעניין זה יפים דבריה של פרופ' ס. אוטולנגי בספרה "בוררות דין ונוהל", כרך ב', מהדורה רביעית - 2005, בעמ' 1147: "אחד העקרונות במשפט הוא, שאין אדם יכול לישון על זכויותיו ואחר כך "להתעורר" ולטעון לקיומן. הכלל הוא, שאין אדם יכול לבקש את ביטול הפסק, אם לא עורר את טענותיו נגד ההתדיינות, או נגד הפסק בהזדמנות הראשונה... מניעות זאת, המבוססת על התנהגותו של המבקש, עשויה לחסום בפניו את הדרך לבקש את ביטול הפסק מסיבות שונות." ובהמשך, בעמ' 1148-1149 : "הכלל הוא, כאמור, שאין אדם יכול לבקש את ביטול הפסק אם לא עורר את טענותיו נגד ההתדיינות, או נגד הפסק, בהזדמנות הראשונה. יש הרואים בהשתאות בהעלאת הטענה משום חוסר תום לב ופעולה שלא בדרך המקובלת, וזו הסיבה לשימת המחסום בפני העלאת הטענה בשלב מאוחר יותר." (ראה את הערות השוליים שם) אם סברה העירייה במהלך הבוררות כי אין לייחס להתחייבות האמורה שניתנה לחברה, כל תוקף משפטי אשר יש בו כדי לחייב את העירייה, מחמת שזו לא אושרה בהתאם להוראת סעיף 203 לפקודת העיריות, היה עליה להעלות טענות אלו בשלב מוקדם ככל שניתן ולא להמתין לתוצאות פסק הבורר. העלאת טענה בדבר חוסר סמכות בשלב מוקדם ככל שאפשר הינה אף בגדר חובה על בעל דין שכן תחשב היא, כחוסר תום לב מצד מי שטוען אותה לראשונה כחלק מטענותיו בדבר בטלות פסק הבורר, ויש בה כדי להביא לדחיית הטענה על הסף בשל שיהוי וחוסר תום לב. אינני פוטרת עצמי בכך ואתייחס לטענת הבטלות לגופו של עניין. - עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(7) לחוק הבוררות מתוחמת לנסיבות בהן התעלם הבורר במודע ולחלוטין מהוראות הדין המהותי ופסק על פי אמות מידה זרות וחיצוניות. טעות בהחלת הדין המהותי או אופן ישומו לא יהוו עילה לביטול הפסק [ראה רע"א 113/87 חברת נתיבי איילון בע"מ נ. יהודה שטאנג ובניו בע"מ פ"ד מה (5) ] כב' הבורר אשר נדרש לכל טענות הצדדים שבאו בפניו, כאשר הדין המהותי מהווה בסיס להכרעותיו, קבע את דבר חיובה של העיריה בתשלום האמור לחברה. גם אם טעה כב' הבורר במתן משמעות מחייבת להתחייבות האמורה, אין בית המשפט הדן באישור פסק הבורר, יושב כערכאת ערעור ואין הוא רשאי להחליף שיקול דעתו בשיקול דעת הבורר. אין לומר במקרה דנן, כי הבורר התעלם במודע מהוראות הדין ופסק על פי אמות מידה חיצוניות וזרות. מעבר לכל האמור, וכדי להפיס דעת העירייה אוסיף ואומר כי אין ההתחייבות האמורה מחייבת את קיומו של הכתב, בהתאם להוראת סעיף 203 לפקודת העיריות. סעיף 203 לפקודת העיריות קובע כדלקמן: "א. חוזה, כתב התחייבות, הסדר פשרה... או תעודה אחרת ... שיש בהן התחייבות כספית מטעם העירייה, לא יחייבוה אלא אם חתמו עליהם בשם העירייה, בצד חותמת העירייה, ראש העירייה והגזבר... ". אין חולק כי מדובר בהוראה מהותית קוגנטית שתכליתה היא שימוש זהיר ומבוקר בכספי הציבור ומטרתה ליצור מערכת בקרה שתוודא כי הגוף הציבורי המתקשר בעסקה במשפט האזרחי, נהג בזהירות הראויה ובחן את העסקה כראוי. (ראה דברי כבוד השופטת מ. נאור בע.א. 6705/04 בית הרכב בע"מ נגד עיריית ירושלים ואח' (ניתן ביום 22/1/09). הדגש כאמור, הינו על התחייבות כספית אליה נכנסת העירייה, המחייבת כי דרך קבלתה תבוצע בזהירות הראויה והנדרשת, כביטוי לעיקרון שלטון החוק וחוקיות המינהל. כאמור, במקרה דנן, אין לומר כי הבטחת העירייה שניתנה לחברה עובר לחתימה על הנספח להסכם, לשלם לחברה את חוב העבר בסך של 1.4 מיליון ₪, הינה "התחייבות חדשה" שחייבה כי תושג בדרך הנקובה בהוראות סעיף 203 לפקודת העיריות. כאמור, וכעולה בהרחבה מפסק הבורר, הבטחת העירייה לשלם את הסכום האמור, באה בעקבות הבנות אליהן הגיעו הצדדים בדבר היקף חוב העירייה לעירייה בגין שירותי פינוי האשפה שקיבלה העירייה מהחברה בגין תקופת העבר, הבטחה אשר ניתנה לחברה ערב החתימה על הנספח להסכם אשר הסדיר את המשך ההתקשרות בין הצדדים. כשם שבגין מימוש האופציה לא נדרשה העירייה להליכי אישור על פי הוראת סעיף 203 לפקודת העיריות, מאחר והיתה זו נטועה בהסכם המקורי, כך לא נדרשה העירייה להליכי אישור הסכום לתשלום מכוח הוראת סעיף 203 לפקודת העיריות. יש לומר אפוא, כי אין מדובר בהתחייבות חדשה שלקחה על עצמה העירייה אל מול החברה, שאז נכון היה להקפיד כי זו תקיים את דרישת סעיף 203 לפקודת העיריות, כי אם בקיום התחייבות חוזית, שלגביו התקיימו הליכי האישור הנדרשים בסעיף 203 לפקודת העיריות, כאשר ההבטחה לתשלום הינה אך בבחינת אישור לתשלום על פי ההסכם המקורי שנחתם בין הצדדים, שאינו מצריך את הליכי האישור הנדרשים. הוא הדין באשר לנספח ו' להסכם המקורי על פיו התחייבה העירייה בהעברת המשאיות לבעלות החברה בתמורה למתן הנחה שתינתן על ידי החברה לעירייה בגין שירותיה של החברה. לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי דין הבקשה לביטול פסק הבורר שהגישה העירייה להדחות. בהתאם אני מאשרת את פסק הבורר ומחייבת את העירייה לשלם לחברה הוצאות הליך זה בצירוף שכר טרחת עורך דין בסך של 30,000 ₪, בתוספת מע"מ כחוק. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מתום 30 יום מהיום ועד התשלום המלא בפועל. עירייה