בכתב ההגנה נטען כי התובעת לא פוטרה אלא עזבה בלא הודעה מוקדמת ובלא לאפשר לנתבע להתארגן במיוחד נוכח המועד שבו עזבה (ערב פסח), כאשר העסק של ממכר המזון היה עמוס בלקוחות. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התפטרות בערב חג: התביעה בתיק זה הוגשה בגין הודעה מוקדמת בסך 000, 3ש"ח, פ"פ בסך 500, 4ש"ח, דמי חופשה בסך 440, 1ש"ח בגין 12יום, שכר 6ימי עבודה "אקסטרה" בסך 080, 1ש"ח והוצאות של התובעת בסך 229 ש"ח. בכתב ההגנה נטען כי התובעת לא פוטרה אלא עזבה בלא הודעה מוקדמת ובלא לאפשר לנתבע להתארגן במיוחד נוכח המועד שבו עזבה (ערב פסח), כאשר העסק של ממכר המזון היה עמוס בלקוחות. שכרה של התובעת היה בסך 650, 1ש"ח בתוספת 210ש"ח בגין נסיעות. למרות התנהגותה זו של התובעת היא קיבלה פ"פ. התובעת אינה זכאית לימי החופשה הנתבעים משנעדרה במהלך תקופת עבודתה ושכרה שולם בגין אותם ימים. שכרה לא עמד על סך 120ש"ח ליום. התובעת לא הוזמנה לעבודת "אקסטרה" בימים שפירטה בכתב התביעה; ומכל מקום קיבלה תשלום מלא לפי שעות העבודה באותם ימים. כמו כן הוחזר לה הסכום שהוציאה במזומן. יש לדחות התביעה כקנטרנית, זאת לאחר שהתובעת חתמה על האישור שצורף לכתב התביעה לפיו קיבלה כל המגיע לה. בעדותה טענה התובעת כי קיבלה רק את יתרת שכרה בגין חודש מרץ ואת דמי ההבראה בעת שחתמה על המסמך שצורף לכתב ההגנה, אך לא קיבלה יתר הזכויות משהיתה כוונה להחזירה לעבודה ולא לפגוע ברציפות עבודתה. לטענתה, כלל לא קראה את הכתוב במסמך שעליו חתמה נוכח האימון העיוור שנתנה בנתבע ומסברה כי מדובר בהסכם המפרט תנאיי המשך העסקה אצל הנתבע. התובעת ויתרה בדיון על תביעתה לימי ה"אקסטרה" ולהחזר הוצאות בגין רכישת הדגים ערב סיום עבודתה ועמדה על תביעתה לפ"פ, פדיון חופשה ותמורת הודעה מוקדמת. התובעת טוענת כי היא זכאית לפ"פ משהנתבע לא ביקש ממנה לחזור לעבודה לאחר שעזבה העבודה כשנעלבה מכך שהנתבע שפך עליה כוס מים בנוכחות לקוחות במסגרת ויכוח ביניהם. הנתבע מצידו אישר את תקופת העבודה של התובעת ואת שכרה האחרון שעמד על סך 000, 3ש"ח, אך הכחיש מכל וכל חבותו לשלם פ"פ. הנתבע טען כי אכן היה ביום האחרון לעבודת התובעת ויכוח בינה לבינו בענין דרישה כל שהיא של התובעת; בעקבות אותו ויכוח לקחה התובעת את התיק ועזבה. התובעת נהגה להכתיב את רצונה לנתבע במהלך כל תקופת עבודתה והוא נכנע לדרישותיה משהיה זקוק לה בהיותה טבחית, דבר שהוא חיוני ביותר בעסק של הכנת מזון. בהבדל מפעמים קודמות, בפעם האחרונה המדובר היה בערב חג פסח כאשר היה לחץ עבודה גדול טרם יציאה לחופשת הפסח ולכן גרמה עזיבת התובעת נזק רב והנתבע לא יכול היה לעבור לסדר היום על מעשיה. הנתבע ציין כי, אף שבירר שהתובעת איננה זכאית לפ"פ בנסיבות סיום עבודתה, שילם לה לפנים משורת הדין פ"פ וזאת לאחר פניית בעלה של התובעת ולסיום הקשר וכן שילם לה בגין יתר זכויותיה. הנתבע מצביע על כך שהנספח לכתב ההגנה חתום ע"י התובעת לאחר שהוסיף בכתב ידו את מס' ת.ז. של התובעת, וזאת בהבדל מנוסח הכתוב במסמך שנכתב ע"י מישהו אחר מראש. לדבריו, לתובעת היה ברור שחתימתה על המסמך היא לאחר קבלת סכום לחיסול כל תביעותיה. הנתבע מצביע על העובדה, שהתובעת הגישה התביעה לאחר שנתיים, כמעידה על קנטרנותה של התובעת. להלן החלטתנו:נ- לאחר ששמענו גירסאות הצדדים ועיינו במסמך הויתור שנחתם ע"י התובעת והנתבע ביום 17.8.94לאחר סיום עבודתה של התובעת, אנו מגיעים למסקנות הבאות: אין מחלוקת בין הצדדים לגבי שיעור שכרה האחרון של התובעת. כמו כן אין מחלוקת שהתובעת לא פוטרה ערב פסח בשנת .1994התובעת גם מאשרת שחתמה על המסמך נושא כותרת "כתב התחייבות" שצורף לכתב ההגנה. המחלוקת בין הצדדים היא בשאלות הבאות: 1) האם יש לראות בעובדה שהנתבע לא פנה לתובעת כדי להחזירה לעבודה משום נסיבה המזכה בפ"פ? 2) האם התובעת ויתרה על תביעות נוספות בעת שחתמה על הנספח לכתב ההגנה ביום 17.8.95, או שמא כטענתה המדובר היה בחתימה על הסכם העסקה והתובעת זכאית לסכומים הנתבעים בגין פ"פ, הודעה מוקדמת ופדיון חופשה? באשר לשאלה הראשונה: כאמור אין מחלוקת שהתובעת לא פוטרה. התובעת מציינת כי היה ויכוח בינה לנתבע בערב חג הפסח בסביבות השעה 30: 11לפנה"צ בעת שדרשה לדעת מדוע לא השיג עבורה מעבד-מזון לטחינת דגים שקנתה לשם הכנת דג ממולא. התובעת טוענת כי במהלך הויכוח שפך עליה הנתבע כוס מים ואז עזבה החנות ואת מקום העבודה. הנתבע מצידו טוען כי לא שפך מים על התובעת, אלא במהלך הויכוח לא נענה לדרישות התובעת ובעקבות זאת נטלה את התיק ועזבה את מקום העבודה. אילו אכן, כטענת התובעת, שפך עליה המעביד כוס מים במהלך ויכוח בנוכחות לקוחות - היינו מוצאים בכך נסיבה שאין לדרוש מעובד להמשיך ולעבוד בעקבותיה ומחייבים הנתבע בתשלום פ"פ; אלא שהתובעת עצמה, על אף שטענה טענה זו, לא התייחסה למקרה זה כמעשה חמור שבעקבותיו היא אינה מסוגלת להמשיך ולעבוד. טענתה היא כי יש לראות בעובדה, שהנתבע לא ביקש ממנה להמשיך ולעבוד, נסיבה המחייבת בפ"פ. התובעת חזרה והדגישה בעדותה עד כמה היתה מסורה למקום העבודה ועד כמה היתה נאמנה למעביד וכי היתה מוכנה להמתין שיחזיר אותה לעבודה חודשים רבים. העובדה היא שעזיבת העבודה היתה בערב פסח, דהיינו בחודש .3/94התובעת טוענת כי בעת שחתמה על המסמך (הנספח לכתב ההגנה) ב- 8/94סברה כי היא חותמת על הסכם להמשך העסקה, זאת משכלל לא טרחה לקרוא על מה היא חותמת; וגם לאחר מכן משנשאלה מתי היתה אמורה לחזור לעבודה - לא ידעה לציין תאריך ורק ציינה כי המתינה עוד ועוד להחזרתה לעבודה. התובעת הוסיפה כי רק כאשר הנתבע לא הזמין אותה לארוע במשפחתו, הבינה כי הוא לא יחזיר אותה לעבודה. כל זאת חזרנו וציינו כדי להדגיש שהתובעת לא ראתה באותו מעשה של שפיכת המים כביכול - מעשה המצדיק עזיבת העבודה תוך דרישת פ"פ, או לחלופין שארוע כזה לא קרה. לאור זאת, אין בפנינו תמיכה לגירסת התובעת בדבר אותו ארוע חריג שבעקבותיו עזבה את העבודה. העובדה היא שהתובעת לא ראתה את עצמה זכאית לפ"פ בעקבות אותו ארוע, אלא ציפתה להיות מוזמנת לעבודה. עובדה זו תומכת דווקא בגירסת המעביד כי מקרה העזיבה לא היה חד-פעמי והתובעת התנהגה בתובענות במקום העבודה משידעה את חשיבות תפקידה כטבחית בעסק של מכירת מזון. גם העובדה שהתובעת ציפתה להיות מוחזרת לעבודה ולטענתה אף ניהלה מו"מ עם המעביד כדי לחזור לעבודה, יש להטיל ספק בחומרת אותו ארוע שהתובעת התייחסה אליו כמעשה שבעקבותיו עזבה את העבודה. לאור כל זאת, אנו סבורים כי התובעת איננה זכאית לפ"פ בנסיבות סיום עבודתה. באשר לשאלה השניה: בהתייחס לכתב ההתחייבות אותו חתמה ב- 8/94(כ- 4חודשים לאחר שהפסיקה לעבוד), טוענת התובעת כי במעמד הזה שולם לה בגין הבראה ויתרת שכר סכום של 000, 3ש"ח וכי לא הסתכלה על מה היא חותמת מתוך אמון שנתנה במעביד (אותו מעביד אשר שפך עליה מים בנוכחות לקוחות ולא קרא לה לחזור לעבודה). טענתה של התובעת, כי בעת שחתמה על כתב ההתחייבות סברה כי היא חותמת על תנאיי הסכם העסקה, אינה נראית לנו. התובעת לא יודעת לציין מועד תחילת העבודה על-פי אותו הסכם, את התנאים שנקבעו על-פיו; וחזקה על התובעת כי חתמה על מסמך שידעה מה כתוב בו. התובעת ציינה כי לאחר שסיימה לעבוד אצל הנתבע בחודש 3/94עבדה במקום עבודה אחר בחודשים יוני יולי 94' וכי לנתבע היה טבח אחר שהתקבל במקומה. גם העובדה, שלאחר שכיבכול חתמה על הסכם העסקה ב- 8/94היא ממשיכה להמתין לחזור לעבודה מבלי שהיא יודעת מועד תחילת החזרה, מטילה ספק בגירסת התובעת. לטענתה, התחילה לעבוד במקום אחר בסוף 10/94ועד אז ציפתה כי הנתבע יחזיר אותה לעבודה. במקרה זה גם העובדה שהתביעה בתיק זה הוגשה רק שנתיים לאחר סיום יחסי העבודה - צריכה לתמוך בגירסת הנתבע כי אותו תשלום ב- 8/94והמסמך שהתובעת חתמה עליו סיימו את ההתחשבנויות ההדדיות בין הצדדים וכי התובעת היתה מודעת לכך שהיא חותמת על כתב התחייבות. התובעת מאשרת שבעת שחתמה על אותו מסמך (הנספח לכתב ההגנה) קיבלה סכום של 000, 3ש"ח (המעביד לעומתה טוען כי זה היה סכום של 000,6-000, 5ש"ח) וכי סכום זה היה בגין יתרת שכר ודמי הבראה. משנשאלה התובעת כיצד זה דרשה דמי הבראה ולא פדיון חופשה, טענה כי משהכוונה היתה כי תמשיך לעבוד הרי שרצתה להמשיך ולצבור ותק לצורך פ"פ והחופשה. כאמור לא התקבלה על דעתנו טענתה של התובעת כי סברה שהיא חותמת על הסכם להמשך העסקה ב- 8/94ולכן אין אנו גם מקבלים את טענתה כי הצדדים נתנו את דעתם באותו מעמד לכך שהתובעת תמשיך לעבוד ולצבור זכויות לפ"פ ולחופשה. אנחנו קובעים כי בעת חתימת מסמך ההתחייבות ב- 17.8.94הצדדים סיימו את מערכת היחסים ביניהם וכל התשלומים ששולמו לתובעת היו לסילוק מלא וסופי של תביעותיה והתובעת חתמה כי אין לה תביעות נוספות. אשר על כן, התביעה בתיק זה נדחית. התובעת תשלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 300ש"ח. בהעדר צדדים היום 30/6/96 ניתן לבקש רשות ערעור מנשיא בית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 15יום מיום קבלת פסה"ד.התפטרות