קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התפטרות מוסכניק: 1. לפני תביעת התובע לקבלת פיצויי פיטורין. אין מחלוקת בין הצדדים, כי התובע הועסק על ידי הנתבעת כמכונאי רכב וזאת מיום 10.7.95 ועד 11.7.99. אין גם מחלוקת, כי התובע התפטר. לטענתו, התפטרותו נגרמה עקב הרעה מוחשית בתנאי עבודתו ולפיכך, הוא זכאי לפיצויי פיטורין. 2. לטענת התובע, הרעת התנאים המוחשית בתנאי עבודתו התבטאה בהפרת ההסכם שהבטיחה לו הנתבעת, עם קבלתו לעבודה, לענין קבלת תוספת שכר של 10% מדי שנה. לטענתו, מאחר והוא לא קיבל את תוספת השכר שהובטחה לו בשיעור 10% לשנה, לא היתה לו ברירה והוא נאלץ לעזוב. יצויין, כי התובע טען במהלך הדיון, כי גם ענין ביטוח המנהלים שהובטח לו עם כניסתו לעבודה, לא קויים על ידי הנתבעת. אולם, לטענתו, לאחר כשנה וחצי, כשפנה אל הנתבעת בנדון, ענין זה סודר. הרעת התנאים שבעטיה טוען התובע, כי יש לראות את התפטרותו כפיטורין, מתייחסת אך ורק לענין הפרת ההבטחה, אם בכלל, לתוספת 10% לשכרו, מדי שנה. כך צויין גם במכתב שנשלח אל הנתבעת על ידי מועצת הפועלים ביום 26.8.99, שצורף לכתב התביעה. 3. לטענת הנתבעת, התובע התפטר מעבודתו מיוזמתו בלבד ולאחר שהנתבעת סירבה לדרישתו להעלות את שכרו. לטענתה, לא היתה כל הרעה בכלל, והרעה מוחשית בפרט, בתנאי עבודתו של התובע, מאחר ולא הובטח לו מעולם, ולא ניתנה לתובע כל התחייבות חוזית מטעם הנתבעת, כי שכרו יועלה מדי שנה ב- 10%. לפיכך, לא היתה כל הרעה בתנאי עבודתו בכך שסירבו להעלות את שכרו. 4. במהלך הדיון, העיד התובע וכן העיד מטעמו מר לוי, שהיה המנהל שלו במוסך הנתבעת בתקופת עבודתו והוא זה שקיבל את התובע לעבודתו. מטעם הנתבעת העיד מר שמלצר אסף, סמנכ"ל הנתבעת. התובע הדגיש בעדותו, כי מר לוי, שהיה הממונה הישיר עליו כשהתקבל לעבודה, הבטיח לו עם קבלתו לעבודה, כי יקבל תוספת שכר קבועה של 10% מדי שנה. לדבריו, הוא אמר לו: "שכל שנה אני מקבל תוספת אוטומטית של 10% למשכורת". (עמ' 2 לפרוטוקול שורה 5). לטענת התובע, רק פעם אחת בשנת 97 הוא קיבל תוספת של 10% למשכורת, (עמ' 2 לפרוטוקול שורה 14). עוד העיד התובע, כי מר אבנרי שהיה אף הוא הממונה הישיר עליו, סירב לבקשתו להענקת התוספת של 10% לשכרו בסמוך לעזיבתו: "אבני נתן לי תשובה שלילית. זה מה שיש. אתה רוצה להמשיך לעבוד. אתה לא רוצה לעבוד אז תלך". (עמ' 4 לפרוטוקול שורות 1 ו- 2). כן העיד התובע, כי גם מר שמלצר, סמנכ"ל הנתבעת, סירב להיעתר לבקשתו בהקשר זה. מעדותו של עד תביעה מס' 2, מר לוי, עולה, כי לא ניתנה לתובע כל הבטחה חוזית חד משמעית בדבר תוספת קבועה של 10% לשכרו מדי שנה. מר לוי העיד: "...ושנהוג בחברה שלנו אם העובד בסדר ואין שום בעיה איתו אז מקבלים כל שנה תוספת של בערך 10%. זה לא קבוע. לא אוטומטית. אלא תלוי בשיקול דעת של מנהל העבודה והבעלים. אין חיוב חוזי לתת את זה. או שלא מקבלים בכלל או שמקבלים בערך 10%". (עמ' 9 לפרוטוקול שורות 10 - 6). (ההדגשה שלי - א.ל.). בעדותו זו, תמך למעשה מר לוי, בגירסת הנתבעת ובעדותו של מר שמלצר, לפיה: "אנחנו לא מבטיחים ולא מתחייבים לעובדים לתוספות לאחר איזה שהיא תקופה, אבל אנחנו עושים את כל המאמצים בכפוף לאופי עבודת העובד ותנאי המצב במשק ונותנים תוספות מעבר לתוספת היוקר, כל זה במידת האפשר". (עמ' 7 לפרוטוקול שורות 7 - 4). 5. לאור האמור, הנני קובעת, כי לא ניתנה לתובע כל הבטחה חוזית בדבר תוספת קבועה לשכרו בשיעור של 10% לשנה. שוכנעתי לקבל את גירסת הנתבעת בהקשר זה, לפיה, הנתבעת, על פי שיקול דעתה, היתה בוחנת את האפשרות להעלות את שכר העובדים מדי שנה. כיון שכך, העובדה שהנתבעת לא נענתה לדרישת התובע להעלות את שכרו, אין בה משום הפרת הסכם, כטענת התובע. כבר נפסק, כי הרעה מוחשית בתנאי עבודת העובד, תיחשב, כאשר הצר המעביד את צעדיו של העובד או הרע את תנאי עבודתו באופן מוחשי עד שלא השאיר בידו כל ברירה בלתי אם לנטוש את העבודה ולהתפטר. העובדה שהנתבעת סירבה להעלות את שכרו של התובע, כאשר העלאת שכר זו לא נבעה מחובה חוקית או חוזית המוטלת עליה, אינה יכולה להיחשב כהרעת תנאים מוחשית בתנאי עבודתו של התובע. הנתבעת, במקרה דנן, לא שינתה דבר בתנאי העבודה של התובע לרעתו. התובע, הוא זה שביקש לשנות ולשפר את תנאי עבודתו, לטובתו, ולפיכך, אם התפטר עקב כך, אין לראות בכך התפטרות מחמת הרעה מוחשית בתנאי עבודתו. אין לראות את התפטרותו כפיטורין, המזכים אותו בפיצויי פיטורין. אשר על כן, התביעה נדחית. התובע ישא בהוצאות הנתבעת בגין דחיית התביעה, בסך של 500 ש"ח, צמודים כדין מהיום. התפטרות