זיכוי מחוסר אשמה

לפי סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי אם לא הוכחה האשמה אף לכאורה על בית- המשפט לזכות את הנאשם. הזיכוי מחייב, לפי סעיף 182, הכרעת-דין מנומקת. הווה אומר, שאין החלטת ביניים על-כך "שהאשמה לא הוכחה לכאורה", אלא החלטה הדוחה את טענת ההגנה ש"אין להשיב לאשמה", או הכרעת-דין על זיכוי הנאשם, אם בית-המשפט השתכנע שהאשמה לא הוכחה לכאורה. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זיכוי מחוסר אשמה: א. חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב- 1982[1] קובע בסעיף 86: "מותר לצרף בכתב-אישום אחד כמה אישומים אם הם מבוססים על אותן עובדות, או על עובדות דומות, או על סדרת מעשים הקשורים זה לזה עד שהם מהווים פרשה אחת". (ההדגשה שלי - א' ש'). אכן, לגירסת התביעה, העובדות הרבות מצביעות שמעשי הנאשם נעשו עפ"י שיטה, ואינם פרי המקרה, כפי שניתן היה להניח, אולי, במקרה זה או אחר, ולפיכך כל האישומים מפורטים בכתב-אישום אחד ונדונים במשפט אחד. בסעיף 158לחוק סדר הדין הפלילי [1] נאמר: "נסתיימה פרשת התביעה ללא הוכחת האשמה אף לכאורה, יזכה ביתהמשפט את הנאשם...; הוראות סעיפים 182, 183יחולו גם על זיכוי לפי סעיף זה". סעיף 182[1] מורה לבית-המשפט להחליט "בתום בירור האשמה... בהחלטה מנומקת בכתב (להלן - הכרעת-הדין) על זיכוי הנאשם או, אם מצא אותו אשם, על הרשעתו...". ב. עתה משנסתיימה פרשת התביעה הודיע עו"ד שדר שהתביעה חוזרת בה מאישום 5א' בו הואשם הנאשם בסחיטה באיומים ממר X, כי לא הביאה ראיות בעניין זה, והסנגור, עו"ד סגל, טוען שלא הוכחה האשמה אף לכאורה של האישומים 1, 3, 6ו-9, ולפיכך הוא מבקש לקבוע שהנאשם איננו צריך להשיב לאשמה המפורטת באותם אישומים. אחרי שטרחתי ובדקתי את הראיות, בחנתי את הטענות והגעתי למסקנות, נמנעתי מלהעלותן על הכתב בהחלטתי זו כי עלה ספק בליבי אם רשאי אני עפ"י דין לפטור את הנאשם מהצורך להשיב להאשמה המפורטת בחלק מהאישומים שבכתב-אישום, שמא הרשות לבית-המשפט לפטור את הנאשם מלהשיב לאשמה היא רק כאשר פטור זה מביא לזיכוי הנאשם מכל האישומים המפורטים בכתבהאישום; וזאת למרות הנוהג המקובל בבתי-המשפט לשמוע טיעון שאין להשיב לאישום מסויים או לעניינה של עבירה מסויימת מכלל האישומים והנסיבות המפורטות בכתב-אישום אחד. במקום שאין סמכות, או שהסמכות אינה מתירה נקיטת הליך מסויים - לא יכול הנוהג לבוא במקומו. נתתי לב"כ הצדדים זמן לבחון את עמדתי ואחרי ששמעתי טיעוניהם סר הספק וברור לי שלא אוכל לקבל טיעון שאין להשיב לאישום או אישומים מסויימים מכלל האישומים המפורטים בכתב-האישום. ג. לפי סעיף 158לחסד"פ אם לא הוכחה האשמה אף לכאורה על בית- המשפט לזכות את הנאשם. הזיכוי מחייב, לפי סעיף 182, הכרעת-דין מנומקת. הווה אומר, שאין החלטת ביניים על-כך "שהאשמה לא הוכחה לכאורה", אלא החלטה הדוחה את טענת ההגנה ש"אין להשיב לאשמה", או הכרעת-דין על זיכוי הנאשם, אם בית-המשפט השתכנע שהאשמה לא הוכחה לכאורה. כלומר, אם אינני דוחה כליל את טענות ההגנה, אלא מוצא בהן ממש ביחס להוכחות שהובאו בענין זה או אחר מכלל האישומים, יהיה עלי ליתן שתי הכרעות-דין מנומקות: האחת - עתה המסבירה מדוע נראה לי שהנאשם זכאי מאישום מסויים, או מאישומים מסויימים, והכרעת-דין נוספת בתום המשפט (וממילא יתחיל המירוץ לערעור אחרי כל הכרעת-דין בנפרד). חוק סדר הדין הפלילי איננו מסמיך את בית-המשפט ליתן שתי הכרעותדין במשפט אחד, אלא במקרה של נאשם שהודה בעוד מתנהל המשפט נגד נאשמים אחרים שותפים לכתב-אישום עמו ובנסיבות המפורטות בחוק [1] (סעיף 155), ובמקרה שתובע חוזר בו מהאישום יזכה בית-המשפט את הנאשם מאותו אישום (סעיף 94[1]). יש הגיון בכך שבית-המשפט לא יתן שתי הכרעות-דין באותו משפט, כי אין זה מן הראוי שבית-המשפט יביע דעתו על הראיות (אף אם בשלב זה אין הוא צריך להביע דעה על מהימנותן) בעוד המשפט באותה פרשה (ראה סעיף 86לחוק) מתנהל, והיוצא מן הכלל לפיו יזוכה נאשם מאישום כאשר התובע חוזר בו, לא בא אלא ללמד על הכלל, כי כאשר התובע חוזר מהאישום - מודע בית-המשפט על הזיכוי ללא צורך "בהחלטה מנומקת בכתב" (הכרעת-דין) כאמור בסעיף 182לחוק. הדברים נלמדים גם מלשון החוק. החוק [1] מבחין בין אישום לאישומים (ראה סימן ה' לפרק ד', סעיפים 85- 94לחוק) לבין "בירור האשמה" (הכותרת לסימן ה' לפרק ה'). סעיפים 93ו- 94דנים בחזרת תובע מאישום, דהיינו תובע רשאי לחזור מאישום אחד מכלל האישומים שבכתבהאישום, ואילו סעיף 158איננו נוקט לשון "נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכח האישום אף לכאורה", אלא "לא הוכחה האשמה אף לכאורה" וסעיף 182קובע "בתום בירור האשמה יחליט בית-המשפט בהחלטה מנומקת בכתב (להלן הכרעת-הדין)" (הדגשות שלי - א' ש'). על-כן סבורני שטענת אין להשיב לאשמה איננה יכולה להועיל לנאשם הטוען זאת ביחס למספר אישומים מכלל האישומים המפורטים בכתב-אישום אחד, אלא לנאשם המשכנע את בית-המשפט שלא הוכחה האשמה, אף לכאורה, שבה הואשם בכתב-האישום בשלמותו, דהיינו שלא הונחה תשתית ראייתית, אף לא לכאורה, להוכחת אף אחד מהאישומים בכתב-האישום. ד. יתכן והתוצאה היא כרסום נוסף (על הכרסום לפי סעיף 162[1]) בזכות השתיקה של הנאשם, שעדיין קיימת, שהרי אילו היה הנאשם פטור מלהשיב לאישום לא היה אפשר להרשיעו באותו אישום, גם אם מעדותו תעלה הודייה בעבירה המפורטת באותו אישום, או תעלה ראיה שיש בה כדי להפלילו. האפשרות למנוע תוצאה זו טמונה בסעיף 88לחוק, לפיו "ביתהמשפט רשאי... לצוות על הפרדת המשפט באישום פלוני שנכלל בכתבהאישום". שקלתי בדעתי אם עלי לצוות על הפרדת אישום זה או אחר מכתב-האישום כדי שאוכל להתייחס לטענת אין להשיב לאשמה בגין אותו אישום ולהכריע את הדין, כפי שיהיה מותר לי בהיותו אישום נפרד, בכתב-אישום נפרד, והגעתי למסקנה שלא ראוי שאעשה כן כי זירת המחלוקת בין בעלי-הדין איננה רק בתחום ההוכחה של כל עובדה ועובדה, אלא גם בתחום טענת התביעה שכל העובדות - בהנחה שתוכחנה - בין אם הן מביאות להרשעה בכל אישום ואישום ובין אם תבאנה להרשעה באישומים אחדים, או באישום אחד בלבד, הן עובדות האמורות להוכיח, לגירסת התביעה, את שיטת הנאשם בביצוע עבירותיו. ה. על-כן אינני רואה לנכון לומר את מסקנתי אם הוכחה האשמה לכאורה במספר אישומים או לאו, מסקנות שהיה צורך בהן, אילו היו אלה אישומים בכתב-אישום נפרד, אלא להודיע על זיכוי הנאשם מהאישום המפורט בסעיף 5א' לכתב-האישום, כי התביעה חזרה בה מאישום זה, ובשים לב לכך, נפתחת פרשת ההגנה של הנאשם מכל האישומים האחרים המפורטים בכתב האישום. משפט פליליחוסר אשמה