זיכוי מעבירות מין

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זיכוי מעבירות מין בילדים:   זהו ערעור המדינה על הכרעת דינו של בימ"ש שלום בנצרת מיום 5.8.01 בת.פ 5607/99 בו זיכה ביהמ"ש את המשיב, מחמת הספק, מהאשמה שיוחסה לו בכתב האישום- ביצוע מעשים מגונים בקטינים שטרם מלאו להם 14 שנים, עבירה לפי ס' 348(א) בזיקה לס' 345(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977. בעתירתה מבקשת המערערת לבטל את זיכויו של המשיב, להרשיעו בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום ולגזור את דינו.   להלן עיקר העובדות הנטענות שעמדו בבסיסו של כתב האישום. א' ר' (להלן "מתלונן מס' 1") וחברו, א' א' (להלן "מתלונן מס' 2"), שניהם ילידי שנת 1989. ביום 17/2/99, כך נטען, פגש המשיב במתלוננים במרכז רסקו בנצרת עילית. הוא קנה להם פיצה ושתיה. בהמשך הוא הזמין אותם לביתו, שם על פי הנטען הוא נישק את מתלונן מס' 1 על פיו ולחיו ואף הושיב אותו על ברכיו, ליטפו בבטן וברגליים והקפיץ אותו על רגליו. אשר למתלונן מס' 2, בכתב האישום נטען כי המשיב נישק אותו על פיו ולחיו, התחכך בישבנו, תוך תנועות שפשוף ברגל. בהמשך כתב האישום נטען כלפי המשיב כי שאל את המתלוננים אם ברצונם להיות "הומו". בעשותו את אלה, כך כתב האישום, ביצע המשיב מעשים מגונים במתלוננים, וזאת לשם סיפוקו או גירויו המיני. (המאשימה נמנעה מלייחס למשיב בכתב האישום כוונה לגרום במעשיו ביזוי מיני למתלוננים שהיא בגדר אחת המטרות שעשויות לעמוד מאחורי מעשיו של נאשם ההופכים אותם למגונים).   ראיותיה של המאשימה התבססו על עדויותיהם של שני המתלוננים ושל קטין נוסף, א', שהינו אחיו של מתלונן מס' 1. שלושת העדים הקטינים הינם "ילדים" כהגדרתם בחוק לדיני הראיות (הגנת ילדים), תשט"ו - 1956, (להלן יקרא החוק האמור "החוק"). הם לא התייצבו ולא העידו בבית המשפט בשל איסור שהטילה על כך חוקרת הילדים בגדרו של החוק. גירסאותיהם של השלושה הובאו בפני בית המשפט באמצעות חוקרת הילדים אשר הציגה את עדויותיהם כפי שאלה נגבו ותועדו על ידה. באופן כללי ניתן לומר שבעדויותיהם הנ"ל של השלושה גלומות הטענות העובדתיות המופנות כלפי המשיב כמפורט בכתב האישום ואשר צויינו לעיל. המשיב מצידו אישר כי אכן כיבד הילדים במזון ומשקה והזמינם לביתו. עוד הודה כי נישק את אחד הילדים על לחיו, אך הכחיש את שאר המעשים המיוחסים. המשיב הינו כיום אדם ערירי, יליד 1947, אשר בצעירותו היה אב לזוג תאומים אשר נפטרו בילדותם. את מעשיו הסביר בכמיהתו האבהית לקרבתם של ילדים. הוא הכחיש כי היתה לו כוונה מינית כלשהיא במעשיו. גם על פי גרסת הילדים הרי בעת שהם היו במחיצתו הוא ליווה את מעשיו באמירות בעלות אופי אבהי כגון: "הלוואי שהייתם הילדים שלי הייתי אבא טוב".   כאמור בית משפט קמא החליט לזכות את המשיב לאחר שקבע כי לא הוכח מעל לכל ספק סביר שאכן מעשיו של המשיב נעשו לשם גירוי או סיפוק מיניים. על קביעה זו חולקת המערערת - המאשימה אשר מבקשת כי נהפוך הקערה על פיה ונרשיע המשיב בדין.   לאחר שבחנו את טענותיהם של ב"כ בעלי הדין, כפי שהם באו לפנינו בסיכומיהם הכתובים וגם בדקנו את חומר הראיות ושקלנו בכלל נסיבות הענין, הגענו לכלל מסקנה שלא יהיה זה נכון להתערב בקביעותיו ובממצאיו של בית משפט קמא ולפיכך גם אין בדעתנו לשנות את התוצאה שנקבעה על ידו.   בטרם נפרט וננמק את מסקנותינו נעמוד על מרכיביה של העבירה בה עסקינן כאן. סעיף 348 (א) לחוק העונשין מורה כי:   "(א) העושה מעשה מגונה באדם באחת הנסיבות המנויות בסעיף 345 (א) (1) עד (5) בשינויים המחויבים, דינו - מאסר שבע שנים"   ס' 348(ו) לחוק העונשין מגדיר מהו מעשה מגונה-   "בסימן זה 'מעשה מגונה'- מעשה לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים".   הנסיבות המנויות בס' 345(א) לחוק הן:   "(א) הבועל אישה- (3) כשהאישה היא קטינה שטרם מלאו לה ארבעה עשרה שנים, אף בהסכמתה ... הרי הוא אונס ודינו- מאסר שש עשרה שנים".   עיון בהכרעת דִינה של השופטת שישבה לדין מלמד על כך שעל אף שהיא היתה נכונה לאמץ "באופן כללי" (כדבריה) את גרסת עדי התביעה שנמסרה לחוקרת הילדים, עדיין היא לא היתה מוכנה לקבוע כי הוכח כדבעי כי המשיב ביצע את כל המעשים כפי שיוחסו לו בכתב האישום. גבי המעשים שביצועם כן הוכח הרי על פי הכרעתה לא ניתן לקבוע, במידת הוודאות הדרושה, כי מעשיו אלה של המשיב מגיעים לכדי מעשים מגונים. הביטוי הממצה למסקנותיה מצוי בסעיפים 18 ו-19 להכרעת הדין שם קובעת כב' השופטת כדלהלן:   "18. בין שתי הגרסאות שהובאו לפניי בנוגע לארועים שארעו בבית הנאשם, אני מעדיפה באופן כללי את גרסת עדי התביעה, היינו שהקטינים שהו עם הנאשם בביתו במשך יותר מדקה אחת (אם כי אין מחלוקת ששהו שם זמן קצר בלבד), וכי הנאשם השמיע מוסיקה, נישק והושיב על ברכיו לפחות קטין אחד. בהקשר זה אני מאמצת את מסקנותיה של חוקרת הנוער במובן זה שאני מסכימה שעדויות הקטינים באופן כללי הן קוהרנטיות ועומדות במבחן, וניתן לצייר לפיהן תמונה כללית של ארועי היום הרלוונטי לרבות תמונה כללית של מה שארע בביתו של הנאשם. איני מאמינה לנאשם ששהה עם הקטינים בביתו דקה אחת בלבד ושנישק את אחד הקטינים פעם אחת, על הלחי, בזמן שנסעו באוטובוס ...... 19.               אף על פי כן אני סבורה שהעדויות הספיציפיות המתייחסות כביכול ל"מעשים המגונים" שביצע הנאשם, אינן ברורות דיין, אינן נקיות מספק, ולא ניתן להרשיע את הנאשם על פיהן הואיל ולא ניתן לקבוע על פי אותן עדויות, במידת הודאות הדרושה, כי הנאשם ביצע מעשים מגונים בקטינים ......".   כפי שכבר צוין הרי עיון בהכרעת הדין מלמד על כך, בין אם במפורש ובין אם במשתמע, כי שופטת בית משפט קמא אימצה רק חלק מגירסתם של עדי התביעה ולא נהגה כך גבי חלקיה האחרים. כך נראה כי לא אימצה את הטענה כי המשיב נשק לקטינים בפיהם, כי התחכך בישבנו של מתלונן מס' 2 וכי גם ליטף את מתלונן מס' 1 בבטנו וברגליו. גם הטענה כי במהלך הארועים שאל המשיב את המתלוננים אם ברצונם להיות "הומו" לא נתקבלה על דעת השופטת. אשר לתנועת "ההקפצה" של הקטינים על ברכי המשיב קבעה השופטת כי מהותה של זו לא התבררה די הצורך (ראה עמוד 28 רישא לפסק הדין). כאמור קבעה כב' השופטת כי העדויות הספציפיות המתייחסות ל"מעשים המגונים" אינן ברורות דיין, ואינן נקיות מספקות וגם נימקה קביעותיה אלה. בהכרעת דינה טרחה ופירטה השופטת חלק מעדויותיהם של עדי התביעה, כפי שנגבו על ידי חוקרת הילדים, והצביעה על סתירות ותמיהות העולות מתוכן כמו גם מתוך השוואה בינן לבין עצמן. השופטת גם הצביעה על מספר נקודות קריטיות בהן התבקש הדבר מאליו שחוקרת הילדים תחדד ותעמיק לחקור את הילדים, דבר שלא נעשה על ידה. בית משפט קמא אף הצביע על כך שמתוך עדויות הילדים מצטיירת ההוויה ולפיה הילדים נחשפו, טרם מתן עדויותיהם, לשמועות ורכילות על נטיותיו המיניות כביכול של המשיב. על פי קביעתה, המקובלת עלינו, הרי חוקרת הילדים נמנעה בחקירותיה לברר כדבעי עם הילדים עד כמה עדויותיהם על מעשיו המיניים של המשיב הן אמיתיות או שמא מושפעות הן מהשמועות והסיפורים שהם שמעו מסביבתם, כדבריה. מאחר והעדים עצמם לא הופיעו בפני בית המשפט ולא נחשפו לחקירה נגדית, ניטלה מבית המשפט האפשרות להתרשם באופן בלתי אמצעי מהעדים ולגבש עמדה בשאלה שהוצגה לעיל גבי האפשרות שעדויותיהם של הילדים היו מוטות בשל "השפעה זרה". אין תימה איפוא כי השופטת קבעה בעמוד 27 להכרעת דינה כי נמנעה ממנה האפשרות לערוך את ההבחנה החיונית הזו וכך מחליש הדבר במידה רבה את ראיות התביעה ואת האפשרות להרשיע את המשיב בעבירות נשוא כתב האישום.   לא יהיה זה כאן למותר להעיר את ההערות הבאות. מתוך בחינת פרוטוקול הדיון עולה כי משנחקרה חוקרת הילדים בשאלה מדוע אסרה על הופעתם בבית המשפט של מתלונן מס' 1 אחיו, העד א', היא תלתה זאת בהתנגדות אביהם ולא בנזק אפשרי שעשוי להיגרם לילדים מעצם הופעתם בבית המשפט וחשיפתם לחקירה. היפוכו של דבר. מתוך עדותה בבית המשפט עולה כי החוקרת דווקא התרשמה כי הילדים מבקשים להופיע ולהעיד אלא שכאמור בשל התנגדות האב ורק בעטיה של זו מנעה היא את העדתם של הילדים הללו בבית המשפט. ספק רב בעינינו אם חוקרת הילדים עשתה כאן שימוש נכון בסמכותה. על פי הפסיקה הנוהגת סמכותה בענין זה הינה אבסולוטית, (ראה על כך בספרו של י. קדמי "על הראיות" חלק ראשון בעמוד 174), וכך נמנעה, ספק אם מנימוקים עניניים וראויים, יכולת ההתרשמות הבלתי אמצעית של בית המשפט מהילדים ומההגנה נמנעה האפשרות לקיים להם חקירה נגדית שעליה נאמר כי היא אמצעי ההתגוננות הבדוק והטוב ביותר העומד לרשותו של נאשם ובסופו של דבר גם "לרשותו" של בית המשפט וראה על כך בספרו הנ"ל של י. קדמי, חלק שלישי שם בעמ' 1432.   בהכרעת דינה ציינה עוד שופטת בית משפט קמא כי בעת שהמשיב שהה עם הילדים בביתו, דלת הבית היתה פתוחה וכי כל העת וגם בעת שהיה מגע פיזי בינו לבין הילדים הוא וגם הם היו בלבוש מלא. השופטת הוסיפה עוד וציינה כי את מעשיו אלה ליווה המשיב באמירות בעלות אופי אבהי כגון: "הלוואי שהייתם ילדים שלי הייתי אבא טוב". גם עובדות ונתונים אלה חיזקו אצל השופטת המלומדת את הספק אם אכן עמד מניע מיני מאחורי מעשיו של המשיב ולנו אין אלא להצטרף למסקנה זו.   בע"פ 616/63 (פורסם בפד"י מט' I עמ' 449) שם בעמוד 458, אומר כב' השופט לוין על היסוד העובדתי של עבירת המעשה המגונה כי:   "ניתן לקבוע אם כן, לאור מטרת החוק ובהתאם לפסיקה, כי מעשה מגונה הינו מעשה, אשר יש בו על פניו אלמנט של מיניות גלויה, ואשר על פי אמות מידה אוביקטיביות של מתבונן מן הצד, של האדם הממוצע, ייחשב לא הגון, לא מוסרי, לא צנוע".   על היסוד הנפשי של העבירה בה עסקינן, ראה את פסק דינו של בית המשפט העליון בתיק ע"פ 6269/99, שם סוקר בית המשפט בהרחבה את מרכיביה של העבירה הנדונה תוך שימת דגש על היסוד הנפשי. (על דרך האגב נשוב ונציין כי בעניננו המערערת - מאשימה ייחסה למשיב את ביצוע המעשים מתוך כוונה ומטרה ("לשם") סיפוקו או גירויו המיני ונמנעה מלייחס לו את החלופה שענינה ביזוי מיני).   בעמוד 27 סיפא לפסק דינה קובעת כב' השופטת כדלהלן:   ".... ניתן לפרש את נגיעותיו של הנאשם בקטינים כנגיעות של חיבה וכמיהה של אדם ערירי למגעו שלילד, ולא דווקא כנגיעות שנעשו על רקע מיני".   שותפים אנו לדעתו של בית משפט קמא, כמו גם לנימוקיו, כי לא עלה בידיה של המאשימה - מערערת להוכיח כדבעי כי מעשיו של המשיב היו בהכרח בעלי אופי וקונוטציה מיניים, לא מבחינת ביטויים החיצוני (היסוד העובדתי) וגם לא מהאספקט של היסוד הנפשי, גם אם נסתפק במבחן הציפיות כפי שעשה בית המשפט העליון בתיק ע"פ 6269/99 הנ"ל.   מכל מקום מסקנתנו הינה כי לא עלה כאן בידי המערערת לבטל או לצמצם בעינינו את שעורו ומימדיו של הספק (הסביר) שנותר בלבו של בית משפט קמא באשר לאשמתו של המערער ומכאן וכפי שקבענו בפתח דברינו, הכרעת דינו המזכה של בית המשפט קמא נשארת בעינה.   אנו דוחים איפוא הערעור.  משפט פליליזיכוי מעבירהעבירות מין