ב"כ המבקש, טען כי על ביהמ"ש לתת הפטר לחייב כאשר אין תועלת לנושים, וזאת כאשר מתברר כי אין לו רכוש לשלם לנושים ואין ראיות כי התנהגותו היתה שלא כדין. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חוסר תועלת לנושים: זוהי בקשה להפטיר את החייב עפ"י סעיף 61לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"מ- 1980[2], או לחילופין על-פי סעיף 67א' לפקודת זו. לאור החלטתי מיום 3.5.84, בשלב זה כל שעלי לקבוע הוא את המצב המשפטי של הענין ולא את המצב העובדתי, ועל-כן בשלב זה אתייחס לטענות משפטיות בלבד, ללא התייחסות לעובדות המקרה הספציפי. השאלה העומדת לדיון היא באלו נסיבות יתן ביהמ"ש הפטר לחייב עלפי בקשתו, לאור סעיף 61לפקודה [2], או על-פי בקשת הכנ"ר לפי סעיף 67א' לפקודה. מטרת מוסד פשיטת הרגל הוא מחד להגן ולשמור על האינטרסים של הנושים, כך שכל נכסי החייב ישמשו לצורך החזר חובותיו בצורה שווה בין הנושים ללא העדפת נושה זה או אחר, וכן בכך שהחייב לא יוכל להמשיך ולבצע עיסקות שעלולות לפגוע בנושיו או להוסיף נושים נוספים. מאידך, מטרת פשיטת הרגל היא להגן על החייב בכך שלא יצטרך להתמודד עם כל נושה בנפרד, בכך שהטיפול בהחזר החובות נעשה בפיקוח בימ"ש ואין החייב חשוף עוד לאיומים ולחצים מצד נושיו. כמו-כן הליך פשיטת הרגל מאפשר לחייב שאיתרע מזלו ופשט את הרגל, לפתוח דף חדש בחייו, מבלי שיצטרך כל חייו להיות רדוף ע"י נושיו, מבלי יכולת להחלץ מהסתבכותו, וזאת ע"י מתן הפטר. המלומדים פרידמן, היקס וג'ונסון בספרם: bankruptcy lawבעמ' 271[4] מציינים מה מטרתם של חוקי ההפטר, תוך בדיקת החוק הקיים באנגליה באותה תקופה וביקורת עליו: It is pointed out that the present law fails to achieve the" penalise and deter the dishonest bankrupt and keep him under primary objects of any law relating to discharge, namely, to To assist the honest and possibly unfortunate: bankrupt, and to distinguish the better type of bankrupt supervision Present law discharge must from the bad. The reason for this is because under the Onus very few bankrupt ever apply for discharge. Honest be sought by the bankrupt himself, in consequence of which Until death, when the problems of administering an insolvent bankrupts remain under such disability fot years, possibly Estate emerge. Dishonest bankrupts know how to manipulate . The law relating to discharge so as to free themselves from"disability within a short time from adjudication הכלים שנתן המחוקק בידי ביהמ"ש לענין זה הם סעיפים 61- 70לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] תש"מ- 1980[2]. ס' 61לפקודה [2] מפשר לחייב בכל עת לבקש מביהמ"ש הפטר, על-פי ס' 62(א). ביהמ"ש יביא בחשבון את תסקיר הכונס בדבר התנהגות החייב ועסקיו, לרבות התנהגותו במשך הליכי פשיטת הרגל, כמו-כן ביהמ"ש רשאי לשמוע את עמדת הכנ"ר, הנאמן, הנושים, והחייב כפי שימצא לנכון. על-פי ס' 62(ב) רשאי יהיה ביהמ"ש בכפוף להוראות סעיפים 63ו- 64ליתן צו הפטר חלוט, או לא ליתן או לתת צו הפטר מותלה, או צו הפטר מותנה בתנאים בדבר רווחים והכנסה שיגיעו לפושט הרגל לאחר צו ההפטר או בדבר נכסים שרכש לאחר שהוכרז פושט רגל. סעיף 63(א) קובע שבמקרה שהואשם פושט הרגל והורשע בעבירה לפי פקודת פשיטת הרגל, או בכל עבירה הנוגעת לפשיטת הרגל או שהוכחה עובדה מהעובדות שמנויות בסעיף 63(ב), בית-המשפט יכול לנהוג באחת מארבע החלופות המפורטות בסעיף. סעיף 63(ב) קובע רשימה של עובדות המסייגות מתן הפטר. על-כן כאשר מוגשת בקשה של חייב על-פי סעיף 61לפקודה [2], סדר הדברים הנכון צריך להיות כדלקמן: ביהמ"ש יבדוק על-פי סעיף 62, האם יש מקום למתן צו הפטר, וזאת לאור עמדת הכנ"ר, הנאמן, הנושים והחייב כפי שיימצא לנכון. כמו-כן יבדוק ביהמ"ש האם התקיימו תנאי סעיף 63(א) שאם כן אזי ביהמ"ש לא יהיה רשאי לתת צו הפטר חלוט, אלא אך ורק הפטר מותלה או מותנה, וכן יבדוק אם קיימות עובדות מסייגות מתן הפטר לפי ס' 63(ב). לענין זה יש לזכור את הוראות סעיף 68(א) לפיו תסקיר הכנ"ר יהיה ראיה לכאורה לכל האמור בו, וסעיף 68(ב) הנותן אפשרות לביהמ"ש לראות את נכסיו של החייב כמגיעים כדי % 50מחבויותיו הלא מובטחות, אם שוכנע שבמימוש הנכסים הושג, או קרוב שיושג, או שבמימוש זהיר אפשר היה להשיג כדי % 50מחבויותיו הלא מובטחות של החייב. אם נתקיימו הסייגים שבסעיף 63לפקודה [2], ביהמ"ש עדיין מוסמך לתת הפטר, אולם לא הפטר חלוט (ספרו של שלמה לוין [5] - עמ' 161). מהוראות סעיף 63, לפיהן אפילו אם היה פגם בהתנהגות החייב או בניהול עסקיו, עדיין רשאי ביהמ"ש לצוות על הפטר (פרט להפטר חלוט), ניתן להסיק שהמגמה היא שבכל מקרה שבו לא נמצא פגם בהתנהגות החייב (כלומר שלא מתקיימים הסייגים שבסעיף 63), ייטה ביהמ"ש לתת הפטר לפושט הרגל. גם השופט שלמה לוין בעמ' 161לספרו מציין: "בקשת החייב לצו הפטר תדחה לחלוטין רק בנסיבות יוצאות מהכלל...". השיקול החשוב ביותר שעל ביהמ"ש לשקול הוא התנהגותו של החייב, וזאת הן לאור סעיף 62והן לאור הסייגים שבסעיף 63, שכולם למעשה מתייחסים להתנהגות החייב ובאופן כללי קובעים שבמידה ובהתנהגותו של החייב לפני או בזמן פשיטת הרגל יש פסול, או שהתנהגותו היא שגרמה לפשיטת רגלו, ביהמ"ש לא יוכל לתת הפטר מוחלט אלא עליו לנקוט באחת מארבע האפשרויות שבסעיף 63(א). שיקולים נוספים שעל ביהמ"ש לשקול הם ענין טובת הנושים וטובת הציבור (ספרו של שלמה לוין [5] בעמ' 160בהסתמך על פס"ד (1877) stainton re). לאחר שסקרתי את הסעיפים המתייחסים להפטר ופירושם הנראה לי, אבדוק את טענת ב"כ המבקש. עו"ד וינרוט, ב"כ המבקש, טוען כי על ביהמ"ש לתת הפטר לחייב כאשר אין תועלת לנושים, וזאת כאשר מתברר כי אין לו רכוש לשלם לנושים ואין ראיות כי התנהגותו היתה שלא כדין. ב"כ החייב מסביר בטיעוניו כי - (1) אין להטיל על חייב "עונש" זה של פשיטת רגל לעולם ועד וכי רק בנסיבות מיוחדות אפשר יהא שלא לתת לו הפטר. (2) נטען כי בשיטות משפט שונות - שונה החוק ונקבע גבול של שנים ( 5או 7) שבהסתיימן ינתן הפטר לחייב באופן אוטומטי. (3) שמתן הפטר מחוסר תועלת לנושים - הוא נימוק הנזכר רק בסעיף 67א' לפקודת [2] שהוא סעיף המתייחס לבקשת הכנ"ר (67א': עלפי בקשת הכנ"ר). סבור ב"כ המבקש, שהדרך הפתוחה בפניו היא כי ביהמ"ש יורה לכנ"ר לבקש את ההפטר האמור. אנוכי סבורה כי פרשנותו של עו"ד וינרוט למבנה החוק ולסעיפיו היא מוטעית. ראשית לפרשנות הישירה: הסעיפים בחוק 61- 64קובעים את הפרוצדורה לבקשת חייב להפטר, ואת הנימוקים למתן או אי-מתן הפטר לפי בקשת החייב. סעיף 67א' קובע את הנימוק להפטר לפי בקשת הכנ"ר. מכאן אתה למד: הנימוק עליו רשאי הכנ"ר להסתמך הוא שונה מהנימוקים עליהם רשאי פושט הרגל להסתמך, ואין לערב את הנימוקים והסמכויות. אילו התכוון המחוקק לתת הפטר לחייב על-סמך נימוק של חוסר תועלת לנושים - הרי היה כולל נימוק זה בין הנימוקים הנזכרים בסעיף 62או 63ו- 64הנ"ל. לפי מילותיו היבשות של החוק יש נימוקים שהם נימוקים לבקשת החייב, ויש נימוקים שהם נימוקים לבקשת הכנ"ר. ומה ההגיון שמאחורי חלוקת נימוקים זו? סעיף 67א' הוא סעיף חדש בפקודה והוסף בשנת תשמ"ג. המונח "אין תועלת לנושים" מופיע במקורו בסעיף 55לפקודה [2]. סעיף זה מתייחס לנושא ביטול פשיטת הרגל. השוני שבין ביטול פשיטת רגל להפטר פושט הרגל הוא בכך: הביטול מחזיר את המצב לקדמותו. החובות נשארים בעינם, והנושים חופשיים לגבות מהחייב את חובותיהם בכל דרך חוקית אפשרית. החייב אינו יכול להשתחרר מחובותיו בעקבות הכרזת פשיטת הרגל שבוטלה. הפטר הוא נושא אחר: הפטר משחרר את החייב מהחובות שקדמו להכרזה. מה הטעם שאיפשר המחוקק לבית-המשפט לתת צו המבטל את פשיטת הרגל, כאשר מצא כי אין בה תועלת לנושים? הטעם הוא בכך שמטרת פשיטת הרגל אינה לשחרר את החייב מחובותיו אלא לאפשר לנושים לגבות באופן פרופורציונלי, לפחות, חלק מחובותיהם: לכנוס את כל נכסי החייב - ולחלקם בין הנושים. אולם אם מתברר כי אין לחייב נכסים, ואין שום עוזר ומושיע מבנימשפחה וידידים המוכנים לעזור מכספם לחייב להציע לנושים הסדר, והתוצאה היחידה של צו פשיטת הרגל היא שאין הנושים יכולים לגבות בהליכים רגילים את חובתם, והחייב אינו משלם דבר - אזי יבטל ביהמ"ש את פשיטת הרגל מחוסר תועלת לנושים. אם זה המצב לפי סעיף 55, האם יעלה על הדעת שעל-סמך אותו הנימוק ממש יאפשר בית-המשפט לחייב להיות פטור מתשלום חובותיו? בכך נעוץ חוסר ההגיון שבטענה: ביהמ"ש מבטל את פשיטת הרגל - משום שהנושים לא זכו בדבר. אם כן מכיוון שאין לחייב כספים יכריז ביהמ"ש שהוא פטור מחובותיו? ובמילים אחרות: מי שאין לו כסף (או לא הוכח שיש לו) זכאי להשתחרר מתשלום חובות? אני דוחה פירוש זה, הנראה לי מנוגד להגיון. למה, אם כן, הוסף סעיף 67א' הנ"ל? ב-ע"א 542/76 וולף ישראל שלייר נ' כונס הנכסים הרישמי [1], נתבקש ביטול פשיטת הרגל מחמת חוסר תועלת לנושים. באותו ענין היה פושט הרגל בן 68- וכבר חולק כל רכושו לנושים, ולא היתה עוד תועלת בהמשך פשיטת הרגל. ביהמ"ש שם היה סבור כי רצוי היה לתת הפטר לחייב במצב זה, אך לפי סעיף 55א' לא היתה סמכות כזו. משום כך הוכנס התיקון ע"י הוספת סעיף 67א'. בדברי ההסבר לחוק המתקן (הצעות חוק 1507מ- 12.2.81[3]) נאמר: "מוצע שבמקרים בהם סבור הכנ"ר כי אין תועלת בהמשכת הליכי פשיטת הרגל, יהא ביהמ"ש רשאי לתת צו הפטר לחייב על-פי בקשת הכנ"ר...". המסקנה מהאמור היא: במקרים בהם שילם פושט הרגל לנושים - ונכסיו חולקו, וכיום עקב גיל, מצב מיוחד וכדומה אין עוד סיכוי כי המשך פשיטת הרגל יועיל לנושים, והמשך הליכי פשיטת הרגל הם למעמסה על הכנ"ר, מבלי שהנושים יזכו בדבר, יבקש הכנ"ר את ההפטר. השוני שבין סעיף 55א' לסעיף 67א' מבחינת ההגיון הוא: במקום שנתברר כי פשיטת הרגל שימשה כהתחמקות מתשלום חובות תבוטל ויוחזר המצב לקדמותו, אך במקום ששימשה את מטרתה, אך עקב תנאים מיוחדים לא תועיל עוד, והיא רק מכבידה - שם יופטר החייב. הסמכות לבקש על-סמך נימוק זה נמסרה לכנ"ר, כיוון שהוא ממונה על טובת הנושים, והוא שיכול מטעם כלל הנושים, בתוקף תפקידו ומנקודת ראות הנושים, להגיע למסקנה אם יהא זה ללא תועלת עבורם להמשיך בהליך. בענין זה שיקולי הכנ"ר הם שיקולי הממונה על האינטרסים של הנושים. ב"כ החייב מצא דרך משפטית עקיפה להתגבר על החלוקה שעשה המחוקק בין נימוקי החייב לבקשת הפטר, ובין נימוקי הכנ"ר לבקשת הפטר, וזה הפתרון שמצא: אם רק הכנ"ר הוא מי שמוסמך לפנות לביהמ"ש ולבקש הפטר מחוסר תועלת לנושים - אזי יורה לו ביהמ"ש להגיש בקשה כנ"ל. הרעיון הוא יפה, אך נראה לי שאין ללכת בדרך זו על-סמך הנימוקים הבאים: (א) השיקול כאמור הוא שיקולו של הכנ"ר, שהוא "צד" מתדיין כנגד החייב בדיון זה. הכנ"ר מגן על אינטרס של הנושים ושל הציבור. מבחינה דיונית, אינני סבור כי פרוצדורה לפיה צד אחד להתדיינות מבקש לצוות על מתנגדו לנקוט בהליך שהוא היה רוצה בו - היא פרוצדורה אפשרית. (ב) לא מצאתי בפקודת פשיטת הרגל פרוצדורה לפיה יכול חייב לבקש מבית-המשפט להורות לכנ"ר להגיש בקשה כנ"ל לביהמ"ש. (ג) אינני סבורה כי על ביהמ"ש להורות לכנ"ר להגיש בקשה כנ"ל כי תהא זו דרך לעקיפת החוק: המחוקק אמר דברו מפורשות, אימתי יכול החייב לבקש פטור ובאיזה נימוק, ולא פתח פתח לבקש בעקיפין את אשר הוסמך הכנ"ר לבקש. על-כן אני דוחה את בקשת המבקש להורות לכנ"ר לבקש הפטר משום חוסר תועלת לנושים, ואני דוחה גם את בקשת המבקש להפטר משום חוסר תועלת לנושים. אנוכי מוכנה לדון בבקשת המבקש להפטר לפי סעיף 61לפקודה [2]: המבקש יתקן את בקשתו ויפרט את נימוקיו הוא להפטר. אזי יגיש הכנ"ר דו"ח מפורט. יוזמנו כל הנושים לדיון ויתקיים הדיון. הבקשה המקורית הוגשה על-סמך נימוק של חוסר תועלת לנושים - ומבחינה זו הבקשה נדחית. המבקש ישלם לכל אחד מהמשיבים 2, 3, 4סך של 000, 50שקל צמוד + מע"מ.נושה